16 שייטי קטמרן, יצאו ביום שני ה- 3 בספטמבר, לשיוט הארוך והמפרך ביותר בתולדות סירות הקטמרן בישראל, וכנראה גם בעולם: 180 מיילים ימיים (כ – 340 ק"מ), מלימסול בקפריסין למרינה בתל-אביב. אמנם שייטי מפרשיות בודדים בצעו בעבר הפלגות אקסטרים, כמו רן סתיו ורון ברק שהפליגו בקטמרן מצרפת לישראל (!) או זוג צרפתי שחצה את האטלנטיק (!!) במפרשית קטמרן מדגם הובי-קט 18 אך זקני השייטים אינם זוכרים הפלגה של צי קטמרנים למרחק כזה.
בראש הקבוצה, ארבעה מבין הטובים והמנוסים בין שייטי מפרשיות הקטמרן בישראל, איתן פרינדלנדר, דוד ברסלר, אייל שמי, ובועז הדר. כשמדובר במרחק כה גדול אותו צריך לחצות בסירה קטנה, הבנויה בעיקרון לשייט חופים ולא לחציית ימים, מדובר באתגר. אבל אם לוקחים בחשבון תנאי ים ומזג אויר לא צפויים, ביום ובלילה, העלולים במקרה של העדר רוח להכפיל את משך השהיה הקשה בלאו הכי בים, או מצד שני להפוך את הדרך הזאת לגיהינום, הופך האתגר הזה לקשה ומסובך. במקרה זה, מטילים המארגנים במידה רבה את יהבם על הציוד הטכנולוגי הרב שנלקח לדרך, ההכנות המדוקדקות והרבה מאוד על התושייה וכושר ההתמדה של החבר’ה. בנוסף אפשר להוסיף, שגם אולי קצת גם על חסדיו של אלוהי הימים ויורדי הים.
מקורו של הרעיון, בחלום ישן של איתן פרינדלנדר, אלוף עולם לשעבר, מאמן נבחרת ישראל ומטובי השייטים בארץ. החלום היה למתוח את יכולת השיט בקטמרן עד קצה גבול היכולת, בשיוט של קבוצת סירות ישראליות מקפריסין לישראל. פרידלנדר גלגל את הרעיון בקרב קבוצת חברים קטנה, הכוללת את ברסלר, שמי והדר, שקנתה אותו בחום, והחלה יחד לגבש אותו כדי להפוך את החלום לכלל מעשה.
כל אחד מהמארגנים לקח על עצמו נושא לטיפול: איתן את הצד המקצועי, דודי תפקד כ"יד ימין" ואחראי לנושא גיוס הספונסרים, בועז תיאם את ההובלות ואת קבלת הפנים בקפריסין, דן קב בנושא הביטוח ושמי עסק בנושא הלוגיסטיקה. במשך הזמן, מאחר ובקרב ענף השייט, דיבורים לא נוטים ממש להישאר בסוד, התגלגל הסיפור מפה לאוזן, ההתלהבות החלה לצבור תאוצה, וכך גם כמות המעונינים להצטרף למסע המאתגר הזה. כך, בלי להתכוון לכך ממש, מצאו עצמם הארבעה, אנשים אחראים בדרך כלל, עסוקים במקביל לתכנון הפרויקט, גם במבצע בדיקה ומיון של השייטים שביקשו להצטרף. הבדיקה התבססה על שני פרמטרים: היכולת לעמוד בעומס הפיסית והמנטלית של המסע, והיכולת לעמוד בנטל הכספי (מדובר בשיוט בכלל לא זול) שלו.
פרידלנדר: "כל הזמן עבר לנו בראש, שכל שייט שיקרוס לנו בדרך, לא רק יהרוס לעצמו את המסע, אלא גם יתקע את כולנו. על כן היה חשוב לנו לדעת עם מי אנחנו יוצאים למסע הזה, ומה יכולתו לעמוד מכל הבחינות, בקשיים שעלולים לצוץ בדרך".
תהליך המיון החל בסדרה של פגישות של המועמדים עם המארגנים. על מנת שיהיו מודעים הן לתענוגות והן לסכנות הצפויות בדרך. אחד השלבים המעניינים בתהליך המיון הזה, היה הקשבה להרצאתו של דני שפר, ישראלי שחצה לבדו את האוקיאנוס האטלנטי (ראה כחול 7) "איך עובדים הדברים באמת". בהרצאה הוא פרט כיצד מתפקדים במצב של חוסר שינה, איך נלחמים בעייפות ולא פחות חשוב, איך נלחמים בתחושת ה"לבד", ובלחצים המנטליים הנוספים, מבלי להישבר.
בעקבות הרצאתו של שפר, שציירה בצבעים חדים וברורים, ללא התחכמויות את הסיטואציה שבה הולכים השייטים למצוא את עצמם בים הפתוח, חלק לא קטן מן המועמדים החליט לפרוש, מתוך הבנה שזה משהו שונה משיט של כייף בשבת מול המרינה של הרצליה או תל אביב. חלק נוסף מן המועמדים, החליט לפרוש בשלב הבא, בעקבות שיט ניסיוני למרחק גדול יותר, מתל אביב למרינה של אשדוד, וברשימת היוצאים למסע נותרו 15 סירות.
"החלטנו ללכת בעניין הזה מן הקל אל הכבד", מסביר פרידלנדר. "בכל פעם העלנו את דרגת הקושי, גם כדי להתרגל וללמוד על הצפוי לנו בשייט ארוך בים הפתוח, וגם כדי לזהות מבעוד מועד את מי שלא יהיה מסוגל לעמוד בזה".
בשלב הבא הוחלט לשוט שיט ארוך עוד יותר, הכולל שיט בלילה מתל אביב לנווה ים. יציאה בשתיים עשרה בצהרים מן המרינה בתל אביב, וחזרה ביום שלמחרת בשעה שש בבוקר. כ- 150 ק"מ בסך הכל. השיט בלילה אפשר לצוות המוביל של המבצע, לא רק לעמוד על הדרוש בשהייה ארוכה בלב ים, אלא גם לנסות את ציוד הניווט והמכשור המתקדם הנוסף לשיט מהסוג הזה. שכן, הציוד המתוחכם מסוג זה הקיים כיום בענף השיט, משמש בעיקר כלי שיט גדולים יותר, יאכטות למשל, אבל לא קטמרנים המשמשים כאמור לשייט חופים ספורטיבי. יחד עם זאת, השיט אפשר ליזמים לפתח ולבנות ציוד מיוחד עבור המסע הזה. למשל, תפירת שקים מיוחדים לאחסון המזון, המים, ציוד הניווט וכדומה. מבחינתם של המארגנים, המסע הזה הוא גם פיילוט ראשוני של חלק לא קטן מן הציוד.
"תבין שבמקרה שלנו מאחר ואין תקדימים בארץ ובעולם לשיוטים מן הסוג הזה בסירות קטמרן, הצטרכנו לפתח ולבנות הרבה מאוד דברים שכאן הם הולכים להיות מנוסים בפעם הראשונה. אין לנו ניסיון של אחרים להתגלח עליו".
בעקבות השיט הקשה לנווה ים, שהדגים לחבורת שייטי הקטמרנים, את הקשיים הצפויים לים בדרך מקפריסין, פרשו מספר מועמדים, שייטים נוספים פרשו בשל המצב הביטחוני-כלכלי. אייל רוליצקי לדוגמא מחבורת היוזמים נאלץ לפרוש לאחר שמפעל הטקסטיל שלו הנמצא מול טול-כרם הותקף ונשרף. כך התגבש גרעין השייטים הסופי למסע, הכולל 16 שייטים ב- 8 סירות קטמרן.
תוכנית המסע – מתכוננים לרע מכל
תוכנית המסע שגובשה על ידי הצוות המוביל כוללת תסריטים שונים העלולים להתפתח במהלך המסע הימי. החל מתסריטים של "עסקים כרגיל", וכלה בתסריטים של סערות קשות, העדר רוח והתמשכות משמעותית של המסע (עד 50 שעות לפחות), ועד למצבי חירום של ממש. התסריט הראשון מתייחס למצב של "עסקים כרגיל", זאת אומרת, ללא בעיות מיוחדות. רוח סבירה, התקדמות סבירה. השייט יתנהל במבנה מיוחד, בצורת יהלום, שתי סירות בכל צד שיהוו צמד קבוע. צמדי הסירות יצטרכו להתאמץ ולהישאר יחד גם בזמן סערה שתפרק את המבנה היפהפה הזה.
שתי הסירות המובילות יהיו של פרידלנדר ועופר הדר. במרכז ה’יהלום’ הספינה המלווה, יאכטה מנועית מדגם נאוטילוס באורך 56 פיט, שבעליה, איתן מרקוביץ, נידב אותה לצורך המשימה. בנאוטילוס יישב קצין המבצעים של המסע, רועי קליימן מחברת סינרג’י- פתרונות ניהול, קצין (מיל.) בחיל הים.
היאכטה המלווה אמורה לתת פתרונות לכשלים טכניים, ולבעיות שעלולות להיווצר בדרך, כולל בעיות של שעת חירום. נוסף לקליימן, יושב בנאוטילוס רופא, ד"ר דני ריבה, בעצמו שייט בעל יאכטה. נוסף לשני אלה, ימצא ביאכטה גם משה אלרועי, איש קטאמרנים, בעל רקע טכני וניסיון כשייט. משה אמור לייעץ לרועי, לסייע בבעיות טכניות אם וכאשר תתעוררנה, וגם להחליף בעת הצורך מי מן השייטים אם מכל סיבה לא יוכל להמשיך. את המנגינה של המסע הזה הרי אי אפשר יהיה להפסיק.
תסריט נוסף מתייחס למצב של חילוץ סירות, תיקון סירות בלב ים, החלפת שייט על ידי אלרועי, ועד נוהל חילוץ שייטים והשארת סירות בים במקרי חירום מסוימים. חברי הקבוצה תורגלו בנוהלי קשר זה עם זה באמצעות מכשירים ניידים, ושימוש באמצעי חירום אם יהיה צורך בהם.
פרידלנדר: "אנחנו יוצאים מתוך הנחה, שכל מה שאנחנו עושים, נעשה כאן בפעם הראשונה. אפילו השינוע של הסירות הוא יחיד במינו. אל תשכח שהחבר’ה כאן , רובם מתייחסים לזה כאל תחביב. אין להם ככלל ציוד מקצועני. מכסימום זוג גלגלים לשינוע הסירה במרינה. דיברנו עם קולגות שלנו בארה"ב, וגם הם לא זוכרים תקדימים של מסעות קטמרן כאלה כך שאין לנו ממי ללמוד ממש. מבחינתנו, מאחר ומדובר במסע המתאפיין ב’אל חזור’ זאת אומרת, אין אפשרות להתחרט, אנחנו נעשה הכל כדי שהוא יגיע לכלל סיומו המוצלח".
מבחינה ביטחונית, חיל הים הישראלי ומשטרת ישראל הוכנסו בתמונת המסע הזה, וגם השלטונות הקפריסאיים נכללו בתוכנית. יתר על כן, לכבוד המאורע, מארגן איגוד השייט הקפריסאי מסיבה חגיגית לכבוד השייטים הישראלים, והבטיח מצידו כל סיוע אפשרי נוסף.
על פי לוח הזמנים של המסע, יציאה מתוכננת ליום שני 3 בספטמבר, עם הסירות המועמסות על אוניה לקפריסין. הגעה ללימסול. ביום שלישי, הכנת הסירות. יום רביעי אימון מיוחד הכולל תרגולות חירום כגון חילוץ אדם מן המים, הורדת רופא למים, בדיקות קשר ושיט במבנה ’יהלום’. ביום חמישי המסע עצמו יוצא לדרך.
תלויים אחד בשני או אחד ליד השני
הסירות הן מארבעה דגמים מתוצרת נקרה-פרינדל באורך 18-20 רגל. כולן מהירות יחסית. השייטים, רובם ככולם בעלי ניסיון, כבר מכירים אלה את אלה. יודעים ככלל למה לצפות.
"אנחנו אמנם יוצאים לזה בראש וראשונה עבור הכייף, אבל אנחנו מודעים לאתגר הגדול הכרוך בזה", אומר דורון חבצלת. "20-30 שעות להחזיק מעמד להיות תלוי על הטרפז ולהישאר בערנות וריכוז למרות העייפות, זה עניין בכלל לא קל. אבל אני הולך לזה מתוך מחשבה קודם כל על החוויה העצומה הצפויה לנו".
האם אתם חוששים מהלילה?
חבצלת: "יש בזה משהו. בלילה הבעיה היא שאין רוח. ואם יש רוח מעל 8 קשר, כולם צריכים להיות ערים כל הזמן. אנחנו בכלל לא יודעים מה הים מתכנן לנו".
נשמע קצת מפחיד, לא?
חבצלת: "לא ממש. זה כמו לרוץ מרתון עבור מי שהיה רגיל לרוץ 1000 מטר. חוץ מזה שיש עוד המון סכנות בדרך. למשל, התקלות בכלי שיט אחרים או בעצמים מסוג אחר. לכן צריך להישאר ערניים, אם כי היאכטה המלווה אמורה להשגיח עלינו גם מבחינה זו".
המילכוד הגדול ביותר של המסע הזה, קשור לרוח:
רוח סוערת, עלולה להסיט את כלי השיט מנתיבם, להקשות על נושא הניווט ולצרוך מהם כמויות גדולות מאוד של מאמצים פיסיים. לעומת זאת, העדר רוח מספקת, עלול ליצור מצב של הארה משמעותית מאוד בזמן ההפלגה לארץ, דבר שיחייב אותם להשתמש בטכניקות הישרדות בים הפתוח, כגון שימוש מושכל במים ובמזון, התמודדות עם השמש הקופחת, התמודדות עם עייפות נוראית.
איך מתמודדים עם כל האפשרויות הצפויות לכם?
חבצלת: "תחלס, אני מאמין שרוב האנשים יוכלו לעמוד בקשיים הפיסיים האלה. אבל אני חושש בעיקר לסירות הללו, שלא בנויות למאמצים כגון אלה, ולמרחקים כאלה. לכן אני צופה שנצטרך להתמודד עם לא מעט כשלים טכניים".
במטרה להתמודד עם הבעיות הטכניות הצפויות, לוקח כל זוג ציוד כפול מכל דבר. יתרים (וונטות) למשל.
רון חבצלת: בסך הכל מדובר באנשים עם המון ניסיון. לכן לקחנו מקדמי ביטחון לכל דבר. לא רק וונטות. גם מצפנים כפולים, כמות כפולה של מים, וכמות כפולה של מזון. לקחנו חליפות מכל הסוגים לשהייה במים, כולל חליפות סערה וחגורות הצלה."
בועז הדר הנפיק לכולם רשימת ציוד חובה, שלדברי כולם, "לקחה בחשבון את כל האפשרויות". בכלל זה מערכות פנסים ונצנצים לשיט בלילה, ציוד ניווט וקשר אלחוטי. עיקר המזון שנלקח על ידי החבר’ה, כולל פרות יבשים ומזון עתיר פחמימות. במטרה להתגבר על בעיות העייפות נלקחו משקאות איזוטופים מסוג "רד בול", המעוררים ועוזרים להתמודד עם העייפות.
דורון חבצלת: "אנשים כבר עברו את האוקיאנוס האטלנטי עם סירות פחות משוכללות ופחות ומאובזרות משלנו. רן סתיו הפליג בסירה כזאת מצרפת. אני חושב שהאנשים שלנו מאוד בטוחים בעצמם ובכישורים שלהם. נכון שעוד לא עשו את זה קודם, וגם אנחנו רגילים לשוט בעיקר בכיף צפונה ודרומה לאורך החוף הים התיכון שלנו בלבד, אבל תמיד יש פעם ראשונה".
השינויים באבזור של הסירות, ובהתאמתן להפלגה הארוכה, חייבו היתרים מיוחדים של משרד התחבורה. היתרים אלה הושגו בסופו של דבר בזכות התערבותו של ראש המחלקה לכלי שייט קטנים במשרד, עמוס נוימן. כדי להבין במה מדובר ראוי לתת מבט נוסף על הקטמרן. מדובר בסירה באורך של 5.5 עד 6 מטרים, עם תורן גבוה ושטח מפרשים גדול יחסית. אין בה קבינה, אין בה סידורים לשינה, משום שהיא לא בנויה שיוטים ארוכים.
מה תעשו, איך תשנו?
האחים דורון ורון חבצלת, תושבי תל אביב: "מה זאת אומרת, אני מניח שאחד ישן השני משייט. אם לא תהיה ברירה, שנינו נשאר ערים".
מבחינה זו, פרידלנדר החלטי הרבה יותר: "מה זאת אומרת לישון? במסע מסוג זה לא ישנים".
גם בני הזוג אברהם אורי (הפועל תל אביב), ויוני אנטוקוליץ (מועדון ים זבולון), משתתפים נוספים במסע, לא מאמינים בלוקסוס של השינה: "בשיט כזה, חייבים לשמור על ערנות כל הזמן. אי אפשר להשאיר אחד שיהיה לבד בים. אנחנו יוצאים כזוג אחד, מתוך ידיעה שאנחנו תלויים אחד בשני, ושאנחנו צריכים להיות ערוכים להתמודד עם כל אירוע ולתת לו את הפתרון הטוב ביותר".
אתם שטים הרבה זמן יחד?
אברהם אורי, עובד בחברת תוכנה: לא תמיד אנחנו שטים יחד, אבל אנחנו מכירים זה את זה מאז הצבא ב- 1983, ומבלים הרבה יחד כחברים. מה שקרה לנו מאז, שכל אחד מצא את הפינה שלו בים, בעיקר בסירות קטנות, והחל להזמין את השני לשיוטים. ככה גם התחלנו לשוט יחד".
אלא שמתברר כי הנשק הסודי של חבורת ה- 16 כולל לא רק את המיומנות והחברות ההדדיים של בני הזוג בכל אחת מן הסירות, אלא גם את הערבות ההדדית והחברות של כל הקבוצה בת ה- 16 שייטים:
יוני אנטוקוליץ, קבלן בניין: (לא שרתתי בחיל הים. אבל נסעתי הרבה בסטי"לים כאורח ולא יותר), "יוצאים איתנו אנשים נהדרים, עם יכולות יוצאות מן הכלל. אנחנו ערוכים להסתייע זה בזה בשעת הצורך".
יום שבת, עשר בבוקר. כבר די חם. אורזים את הסירות כדי להעמיס אותן על האנייה שתיקח אותן ללימסול בקפריסין. איתן פרידלנדר מן המקדימים, מגיע כבר בתשע וחצי. הוא אמנם נסע לא פעם עם סירות לחו"ל, (באולימפיאדות למשל), אבל הפעם מדובר במבצע מורכב של ממש. שכן רוחב הקטמרנים אינו מתאים לרוחב הסטנדרטי של מכולה, כך שהיה צורך לבנות שני מיתקנים מיוחד מברזל, להעמסת הסירות. בכל מיתקן כנות מיוחדות לסירות. 4 בכל אחד. המתקנים מוכנסים במשאיות מיוחדות, ומועמסות לאחר מכן על האנייה. כל סירה נארזת בזהירות מרבית. מה שצריך נקשר היטב, ונעטף בניילונים. לאחר מכן מוצמד לכל סירה כיסויי מתאים. גם כדי שלא תישרט, שהרי מדובר באוניית מעבורת, וגם כדי לשמור בדרך זו על הציוד היקר הרב שמאוחסן בה.
כמו לפני מבצע צבאי גדול, כל זוג עובד על הזיווד שלו. קושר את החרבות. עוטף מה שצריך. מדברים קצת על מה שיהיה. דני קב, אחד השייטים במסע: "אם להודות על האמת, הלילה זה הזמן שמפחיד פה את כולנו. השאלה הגדולה היא איך עוברים אותו בשלום. אנחנו לוקחים איתנו ציוד ניווט זוהר המשמש יאכטות, וגם מכשירי GPS . עד כמה הם יהיו יעילים במסע הזה, נוכל לראות רק ב’שטח’. כבר 11 ולא כולם הגיעו. מחפשים את האחים הרצוג. "אולי הם השאירו את התורן והלכו הביתה כי חשבו שכבר מישהו יעמיס להם את הסירה", מתבדחים השייטים.
בינתיים, יש כאלה שמחליפים חוויות מהשיט האחרון בים האדום, במפרץ אילת. בשלב מסוים, מטרידה את חבורת הגברברים ניקיי קוריצקי הצעירה והיפה, מדליית ארד ב – 470, באליפות אירופה האחרונה, שבאה לטפל בסירה שלה. אחר כך היא שואלת את המאמן שלה לשעבר פרידלנדר מדוע אי אפשר לצרף סירות 470 למסע הזה. פרידלנדר מחייך. ההצגה היא הצגה של קטמרנים בלבד. חוץ מזה, מאז שהוחלט על המצבה הסופית של משתתפי המסע, 16 שייטים (גברים) בלבד, לא מצרפים איש, למרות הפניות הרבות שעדיין מגיעות מכל הכיוונים אל המארגנים בבקשה להצטרף.
אשתו של איתן מגיעה לרציף העמסה עם מצלמה, גם אשתו של משתתף נוסף. שתי המצלמות מתקתקות במרץ. לאווירה המשפחתית מוסיף הבן של איתן ערן, וגם הכלב המשפחתי שמתעניין בהמולה הלא שגרתית. מצד שני, גם חברים מבריכת גורדון הסמוכה שואלים מאחורי החומה "מה נשמע" קולני. מתלבטים באיזה מתקן למקם איזו סירה. "ממש דירה להשכיר", מתבדחים החבר’ה. הסירות מועמסות בזהירות על גבי הריפודים שהוצמדו על כנות הברזל של מתקן האחסון המיוחד. קצת כבד. "תשלחו לכאן את קבוצת הסבלים הסלוניקאים", קורא דני קב בחדווה. ומישהו אחר מוסיף: "אנחנו צריכים כאן את ’ברית הבריונים’ שיעזרו לנו". הסירות הקטנות והקלות יותר למעלה, הכבדות למטה. אחר כך הן נקשרות בחבלים שחורים מיוחדים בתוך צינורות פלסטיק, כדי שלא לפגוע בסירות.
רבע לשתיים עשרה בצהרים. האריזה והאחסון מתקדמים בעצלתיים. בועז הדר מנקה את פתחי החרבות בסירה. זה החלק הכי חשוב בקטמרן, הוא מסביר. קצת יותר חם, אבל לא נורא. דני מספר על הטלפונים הניידים האחרונים שראה בטוקיו יפן, שמחוברים עם קפיץ וקופצים לכיס בתום השיחה. ממש מתאים ליפנים. "כל הצעירים שם מסתובבים עם זה", הוא מספר. בשתיים עשרה, מגיעים סוף סוף האחים איתי ויובל הרצוג, שהלכו לחפש ספוגים לדיפון הסירות, ולא מצאו.
השניים, בנים של משפחת יורדי ים ותיקה (האבא יעקוב רב חובל ונתב), הספיקו לזכות לאחרונה במקום ראשון באליפות ישראל בשייט קטמרן. הם התחילו את דרכם עם הוביקט 16, ולפני שנה עברו ל- 20, זה הדגם איתו הם זכו במקום הראשון, ואיתו הם יוצאים לקפריסין. איתי הרצוג, 31, דוקטורנט בגיאולוגיה ימית, קצין-ים ובוחן סירות ויאכטות במשרד התחבורה אומר: אני רואה שתי נקודות קושי עיקריות במסע. האחת השהיה הארוכה מאוד בסירה. השניה קושי פיסי בגלל העומס הקשה וכן שאלת העמידות של גוף הסירה. אני צופה כי לפחות 2 סירות לא יעמדו במשימה, וש- 4 אנשי צוות "ישפכו לאגר". האח יובל, 27, מנהל פיתוח בחברת ההיטק "ווקלטק", חובב ספורט אקסטרים מכל הסוגים, צלילה, סקי מים, מה שיש. הוא מצטרף לתחזית של אחיו ומסייג. "אני רק מקווה שלא נהיה בין אלה שישפכו בדרך".
אברהם אורי ובן זוגו יוני, אופטימיים יותר. אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו ובכישורים שלנו. אם נפעל נכון, כמו שהתכוננו, יהיה בסדר".
אנחנו נפרדים לשלום מן החבר’ה, ונזכרים איך לפני 40 שנה, נהגו האגודות הימיות בישראל לצאת בשיוטים דומים לקפריסין בלויתניות – מפרשיות פתוחות ללא קיל באורך של 7 עד 10 מטרים ואשר היו עלולות להתהפך בסערה. גם שם היה מדובר בשיוט קשה, בתנאים פיסיים של רטיבות קור וחשיפה לשמש.
המסע הנוכחי של צי הקטמרנים, עם המפרשים והציוד המשוכלל, מחדש בלי להתכוון מסורת יפה זו, במהדורת הייטק של שנות האלפיים, עם אתגר זהה. נחזיק להם אצבעות.