שש שעות בסנטוריני, דוח מעמיק

כריס סלייני

יום שישי 21 ליולי וטיסתנו מוזמנת ליום ראשון בבוקר מכרתים לתל אביב. מספיק זמן לעבור את 95 המייל שלפנינו ולהגיע לאגיוס ניקולאיוס, המרינה בה גיל תגר, בעלים וסקיפר של המנוריה, מתכנן להשאירה. או אולי רק מספיק זמן לקחת סיכון ולסטות מהמסלול לביקור קצר בסנטוריני,משאת ליבה של בתיה מיום עזיבתה את הרצליה...

המנוריה על צוותה (בתיה וגיל תגר, נירית וכריס סלייני) יצאה ממקום מסתורה במפרץ VATHI בחלקו הצפוני מערבי של האי ASTIPALAIA , שם הסתתרה יומיים מזעמו של הים- 8 בופור.. הנבטקס, אולימפיה רדיו, הברומטר ושיחות טלפון מחברים ויועצי מזג אויר בארץ, שגלשו ללא לאות באתרי האינטרנט, כולם נתנו את אותם הנתונים- רוח צפונית חזקה משתוללת בחוץ ותמשך לעוד 24 שעות לפחות.
את ה"לג" הקודם שלנו מהאי NISEROS עשינו ב30 קשר רוח, המנוריה סירה גדולה וחזקה, וסה"כ- באנו לחפש את הרוח וליהנות מהפלגה אתגרית. החלטנו לצאת .
"אולי הים עוד גדול בחוץ"- שמענו מאחד הדייגים בואטי ששחרר לנו את החבלים עם שחר.. " רע מאוד שם בים"- טרח גם בעל הטברנה המקומית להוסיף משלו, שולף 7 אצבעות לסמן לנו את דרגת הבופור. גיל ואני החלטנו לנו שזה עוד תכסיס יווני להשאיר אותנו בואטי על מנת שנבזבז עוד כסף בבר. למרות זאת בתיה נתנה טאץ' קדימה משאירה את הטברנה והדייגים מאחור.
החלטה זו זיכתה אותנו באחת ההפלגות המהנות והטובות ביותר שכל אחד מאיתנו אי פעם חווה בים האיגאי. 20 קשר רוח , ברוח צד כהה ליוו אותנו לאורך שעות רבות. המנוריה בהופעה מדהימה שיתפה פעולה ורקדה-גלשה על הגלים האינסופיים, שנראה שגם להם אצה הדרך לסנטוריני.
החלטנו שההגאי יתחלף כל שעה, אך היה קשה היה לוותר לבא בתור. ענני הבוקר התפזרו והשאירו שמיים כחולים וצלולים,הכל-כך מסמלים את רוחות הקיץ באיים הציקלדים. האויר היה יבש וקריר במעט, כאילו להזכיר לנו שגם הוא עשה דרך ארוכה ממרכז רוסיה, רק כדי להיות עמנו ברגעי כישוף אלו.
לא הרגשנו איך חלפו השעות. עוגת בננה חמה יצאה מהתנור , עליה התענגנו כשעיננו נעוצות בצג הלוג שלא יורד מ 8.0..
האם ייתכן שיום על הים יהיה מושלם מזה?

היעד: VALIHADA . מרינה בבנייה בחלקו הדרומי של סנטוריני. המעגן היחיד באי בו אפשר לקשור את היאכטה בבטחה כשיורדים לחוף.
נירית לומדת את הפיילוט בוק ונחרדת-" ראיתם את העומק בכניסה? נראה כמו חלום בלהות. להזכירכם השוקע של המנוריה מעל 2 מטר" דאגתי להדגיש שאם נירית הייתה קוראת את התיאור של רוד הייקל (מחבר מדריך השייט הנודע) על הכניסה למרינה הרצליה לא הייתה מנסה להיכנס עם המנוריה גם לשם.
בשעה 1300, הרבה לפני שחשבנו, הגענו להסתרה של סנטוריני. מכוון הגעתנו, האי לא משהו. גיל מצא את VALIHADA בקלות,מילא בדייקנות אחר הוראותיו של רוד הייקל ,ומכוון על ארוכה בולטת ומלון צבעוני. מישהו בחוף כיוון אותנו למקום ריק והמנוריה נכנסה עם הירכתיים. כמה מיליונים של סוואן עוגנים בדופן ימין שלנו ויאכטה תחרותית קלאסית עם תורן מעץ והרבה ניקל בדופן שמאל.
לא עברו 10 דקות והיינו על המזח כשמטרתנו היחידה לסמן "וי" על סנטוריני ולהמשיך את דרכנו לכרתים. התלבטנו אם לשכור טוסטוסים , אך התעצלנו ללמוד את המפה. מחוץ למרינה נירית ראתה תחנת אוטובוס. מקומי עומד ומחכה. לשאלתנו מתי יגיע האוטובוס התשובה הייתה: 20 דקות. לאחר רבע שעה הוא עלה על טוסטוס שהסתתר מאחורי העץ ונסע. אנחנו המשכנו לחכות ולהפתעתנו האוטובוס הגיע בזמן.
אנחנו בדרכנו ל- FIRA , העיירה הנשפכת מצוק גבוה- האטרקציה של סנטוריני. לכרטיסן היה קשה לחשב מחיר של 4 כרטיסים. התפשרנו על 1.80 יורו לנוסע וקיבלנו ערמה של 12 כרטיסים במחירים שונים שהסתכמו ב7.40 יורו, מה שנראה מדוייק מספיק.
כולנו במצב רוח מרומם,שכנראה שורה על 4 אנשים שנסיעה באוטובוס עבורם היא אירוע מיוחד ולא שגרתי. האוטובוס עבר בחלק מאוד לא אטרקטיבי של האי קידמו את פנינו. בתי מלון זולים, סטקיות מוארות בנאונים והרבה מקומות לשכירת טרקטרונים קדמו את פנינו. חשבתי לעצמי שאם מיליוני תיירים מגיעים "בשביל זה" אז יש עתיד תיירותי גם למחנה הפליטים בלטה….
כעבור 40 דקות הגענו ל- FIRA , הולכים בטור אחר ההמון למרכז העיר. העיר מכוסה בכנסיות לבנות בוהקות עם כיפות כחולות. מלאה בבתי קפה והמון תיירים. ברחובות הראשיים חנויות של תכשיטים ושעוני יוקרה באלפי דולרים והנוף… עוצר נשימה….
סנטוריני- לשעבר אי גדול יותר בשם קליסטה. אי שבורך בחקלאות ופריון לפני כ3,500 שנה. התושבים עיבדו את האדמה ועסקו בסחר ובייצוא עד צפון אפריקה.  השפע נקטע עם התפרצות הר הגעש באמצע המאה ה15 לפני הספירה. בתקופה שלאחר מכן סנטוריני הייתה נטושה למשך כ 500 שנה עד שהגיעו אליה מתיישבים מכרתים. השרידים של התפרצות הר הגעש הם המקום בו עמדנו והתפעמנו מהנוף עוצר הנשימה. ממרומי המצוק עליו בנויה העיר פירה אפשר לדמיין את קליסטה לפני ההתפרצות. האיים הקטנים טירסיה ואספרו היוו, קרוב לוודאי, את החופים המערביים של האי. נאה קמניה היא אדמה באמצע לוע ההר, שנוצרה קרוב לוודאי לאחר התפרצות הלבה.
לצוות המנוריה הייתה זו חוויה מרגשת לא פחות לצפות באניות פאר מעלות ומורידות תיירים לסירות קטנות בדרכם לחוף. התיירים עולים ברכבל, מאות מטר מתחתנו, ומגיעים לפירה במספר דקות.כדי שנרגיש בבית, מישהוא אפילו קשר שם אנייה של "מנו ספנות". השייט מעורר את התיאבון והגיע הזמן לאכול. בתיה חלמה על שווארמה (ג'רו), אך הרוב החליט שצריך למצוא מקום לשבת לאכול ולהינות מהנוף.
כל המקומות עם נוף היו מלכודות לתיירים, אבל אנחנו הצלחנו לבחור את הגרוע מכולם.  האוכל היה נורא, השרות עוד יותר, לפחות הבירה הייתה קרה. החשבון ל4 בירות וסלט הגיע ל 88 יורו , מה ששוב חיזק את התיאוריה של בתיה שבאיים ככל שהאוכל יקר יותר איכותו ירודה יותר…ואני אומר: תשלום מס על טיפשות.
כפיצוי על האוכל הנוראי התיישבנו בבית קפה סטייליסטי ושתינו קפה קר לפני שעלינו לאוטובוס בדרכנו חזרה. כרטיסן אחר התפתל עם החישוב של 4 פעמים 1.80 יורו ובסיכומו של דבר נתן לנו כרטיסים בשווי 6 יורו. 3 תחנות מאוחר יותר עלה מבקר שלאחר 10 דקות של חישובים ושאלות התרצה על המחיר ששילמנו- לך תבין.. חזרה בוליקדה מצאנו את שכננו ביאכטה התחרותית מעמיסים מספיק בירה לצי ימי שלם. ההסבר: היעד- פלמה דה מיורקה, נון-סטופ.
בשעה 1900 הרמנו עוגן ויצאנו לכוון כרתים.