בדצמבר 2001 עליתי לראשונה בחיי על סירת מנוע מהירה במרינה בהרצליה. יצאנו מהמרינה ביום חורפי, אבל שטוף שמש, שבמאמצים רבים הצליחה להחדיר בו קצת חמימות, והרבה הרבה צבע. הים היה בצבע כחול חזק, השמיים כחולים משובצים בעננים לבנים שהקפידו שלא להסתיר את קרני השמש. מה עוד צריך באמצע החורף? השיט לכיוון יפו היה חלומי, וכשחזרנו להרצליה ידעתי מה עלי לעשות – לחפש בית ספר לשיט. שבוע וחצי לאחר מכן כבר עברתי את מבחן התיאוריה לרשיון 'משיט 12' של משרד התחבורה, ומצויד בחוקי הדרך בים ובזיהוי כלי שייט שונים, במידע הזה (ובמידע נוסף, קצת יותר שימושי), לקחתי 'שיעור מעשי' בים, בו למדתי לגשת עם הסירה לרציף משלושה כיוונים, לגשת לאדם בים ולשוט בסלאלום במקסימום גז, בסירה בעלת כוח מנוע שקצת יותר חזק מאלו של הסירות באגם הירקון. לאחר כחודש מיום ההחלטה, הייתי בעל רשיון משיט, נכנסתי לשותפות בסירה מהירה והרגשתי לפחות כמו קפטן סטובינג מ"ספינת האהבה". בפעם הראשונה שיצאתי לים היה יום יפה, הים היה רגוע וגלים בגובה של  חצי מטר, הסירה החדישה נענתה באופן מושלם לכל ההוראות והמאוויים שלי. הבנתי שהחיים לא רק יפים, אלא גם קלים ופשוטים, ומדינת ישראל צדקה כאשר העניקה לי רשיון משיט.

בפעם השנייה שיצאתי לים, הצטרף אלי לשייט אדם נוסף, איש ים, שעוד כנער צעיר היה שוחה לספינות שהגיעו לנמל תל-אביב הישן. אנחנו מדלגים לסירה ומסירים חיש מהר את כיסוי החורף העוטף אותה. אני מפעיל את המאוורר, מחכה שלוש דקות, מניע ומחמם את המנוע, מנתק את החבלים, ומפנה את חרטום הסירה לכיוון היציאה מהמרינה. מה שלא ידעתי באותם רגעים, הוא שמתחילה לנשוב רוח דרומית חזקה יחסית. לאחר התייעצות קצרה ביני לבין שותפי לשיט, אנו מחליטים לשוט לכיוון קיסריה. כן, לקיסריה. אז מה אם זה רחוק וזו רק הפעם השנייה שלי בים כבעל רשיון (ופעם רביעית בסך הכל)? הלוא הים רגוע לחלוטין, או כך לפחות אנחנו חושבים ומרגישים כשאנחנו שטים במהירות של 30 קשר במורד הרוח, ו'רוכבים' על הגלים, ש'נעלמים' להם מתחת לגוף המרחף של הסירה. המנוע משמיע נהמה אדירה, שנשמעת לי כהתלהבות של עוצמה. נהימה כזו נשמעת לי כיום אחרת לגמרי. אוזן מנוסה תשמע היום בנהימה כזו צעקת כאב של המנוע ותחנונים נואשים להוריד טורים בחזרה ל-3,000 סל"ד. בדרך אנחנו מאיטים מדי פעם כדי להתמקד בנוף המרהיב של סידני עלי, חוף פולג, חופי נתניה, ועוד. כך אנחנו ממשיכים צפונה, עוברים את תחנת הכוח בחדרה ומעבירים לניוטרל מול העתיקות של קיסריה. לאחר שאנחנו שבעים מהנוף המדהים של עתיקות קיסריה מן הים, וגם מתחילים להרגיש את נדנודי הסירה על הגלים (שעד עכשיו לא הרגשנו כי שטנו במהירות במורד הרוח), אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לחזור. לאט לאט, כאילו מבלי שנשים לב, השמיים מתחילים להתקדר ועננים נמוכים משתלטים על המרחב האווירי וצובעים את השמיים התכולים באפור קודר. במקביל, כאילו לפי אות מוסכם מראש, הים מתחיל לעלות. בתחילה זה לא כל כך נורא, סתם לא נעים. עוד לפני תחנת הכוח בחדרה, הגלים מתחילים להכות לפי קצב תופים אפריקני בחרטום הסירה. רוח דרומית – זוכרים? ואנחנו שטים עכשיו נגד הרוח, שהולכת ומתחזקת ומרימה את הים. השמיים הקודרים והים שהופך גם הוא מכחול לאפור, אינם עוזרים למצב הרוח, חשש מתחיל לחלחל פנימה. רק חשש – עוד לא פחד. מכירים את לוחות ה-Trim? ניתן באמצעותם (או באמצעות גובה הברך) להרים קצת את החרטום כדי למנוע את התחפרות החרטום ולשפר את התנהגות הסירה. מי שלמד במהלך קורס משיט 12 מה זה לוחות Trim או איך להשתמש בגובה ברך המנוע כדי להרים את החרטום, שירים את היד. לי לא היה מושג מה זה בכלל. היום יש, אז לא. ממשיכים במסע הביתה, למרינה בהרצליה. אנחנו שטים לאיטנו בדרך הארוכה חזרה, כי מהר נגד הרוח והגלים זה לא נעים, ולפעמים גם בלתי אפשרי. הים ממשיך לעלות ולקראת נתניה, שותפי לשיט מתחיל להציע שנרד לחוף עד יעבור זעם, הצעות שהולכות וחוזרות בהתמדה עיקשת. הרעיון לא נראה לי ואני מתעקש להמשיך לכיוון המרינה. האינטואיציה אומרת לי שלרדת לחוף זה לא הדבר הנכון לעשות. שוב, אינטואיציה, כי אף פעם לא ניתחתי 'על יבש' התנהגויות במצבי ים לא צפויים. מול חופי נתניה אנחנו מבחינים באנשים ההולכים הליכה ספורטיבית בחוף, ונחרדים לגלות שמהירות הליכתם זהה למהירות השייט שלנו. בתגובה אני מנסה להגביר מהירות, אבל מי הים המלוחים ששוטפים לי את הפנים משכנעים אותי להוריד טורים בחזרה למהירות הליכה. בשלב הזה אני מבין שייתכן שהשיוט השני שלי כבעל רשיון עלול להסתיים בדרך קצת אחרת ממה שחשבתי, ואני מתקשר למוקד החירום של חברת הביטוח שמספרו רשום על גבי מדבקה כתומה בדופן הסירה. מעברו השני של הקו שואלים אותי בקול רגוע אם הסירה מתמלאת מים ואם יש לי משאבה חשמלית, או לפחות כלי שאיבה ידני כמו דלי, או משהו דומה. בדרך הציורית הזו הם מבהירים לי שמצבי יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע. אני מעדכן אותם שמצבי בינתיים בסדר, אבל מבקש מהם להיות מוכנים לצאת לחילוץ ימי, במקרה שאזעיק אותם. הם מבטיחים, ותורמים קצת אופטימיות לאווירה הפסימית. אגב, בינתיים, לכל מקרה ומתוך חוסר ידע, אנחנו מעדיפים לשוט קרוב לקו החוף כדי להגביר את תחושת הביטחון שלנו, מבלי לדעת שככל שאנחנו מתקרבים לחוף, הגלים הולכים ונהיים גבוהים יותר וצורתם 'נשברת' לקראת החוף, מה שמקשה עלינו עוד יותר את השיט. חופי נתניה עוברים אותנו באיטיות משוועת, מה שהיה יכול להיות חוויה נעימה בתנאים אחרים. שותפי לשיט חוזר שוב ושוב  באוזניי על עצתו שעלינו לרדת לחוף כי כך לא נגיע למרינה בהרצליה, אבל מה שמשכנע אותי באמת, אלו שני גלים גבוהים שבאים מולנו אחד אחרי השני, תופסים אותנו בין חופי נתניה לחופי פולג, מרימים את הסירה ומורידים אותה חזרה כשפער של כשני מטרים מפריד בין הנקודה הגבוהה לנמוכה. אני מביט לכיוון החוף, מזהה רצועת חול נקייה פחות או יותר מסלעים, ומסובב את ההגה בחדות לכיוון החוף. הסירה שטה באיטיות עד שהגחון נוגע בחול. למזלי (כי לא תכננתי זאת מראש) אני מוצא בסירה חבל ארוך, ואנחנו קושרים אותו לדופן הימנית, מסובבים אותו סביב סלע בחוף, חוזרים אתו לסירה וקושרים אותו אל הדופן השמאלית. האם זכרתי להרים את הברך של המנוע כדי שהמדחף לא יתחפר בחול? ממש לא. זה היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו באותם רגעים.

הסירה קשורה, תחתית גוף הסירה נוגע בחול, ובגלל המבנה של הקוער, הסירה מתנדנדת כמו נדנדה בגן ילדים, בקצב הגלים שמנסים בעקשנות, בהתמדה ובעוצמה לדחוף אותה עוד ועוד לכיוון החוף. הברך, והמדחף שבקצה, מתחפרים להם בינתיים בחול. השותף שלי לסירה כבר קיבל עדכון טלפוני והוא ברכב, בדרכו לחוף הדרומי של נתניה. בינתיים אני ושותפי לשיט מחכים לו על החוף בחוסר מעש, וגם בחוסר אונים. כשהוא מגיע, שעת הצוהריים עוברת והים מתחיל לרדת (תזכורת – יצאנו ב-9 בבוקר לשעתיים), והוא מחליט לנסות להכניס את הסירה בחזרה לים. בינתיים הגאות התחלפה לה בשפל והמים שעוד היו מתחת לגוף הסירה נסוגים להם לעבר הים. שלושתנו מנסים בכל כוחנו לדחוף את הסירה מול הגלים, אך ללא הצלחה משמעותית. הים עדיין גלי והגלים דוחפים בכוח את הסירה חזרה (עלינו) לחוף. לא היה חסר הרבה כדי שאחד מאתנו יאבד שיווי משקל ויימחץ מתחת למשקל הסירה (1 טון). הישועה באה בדמות אדם לא מוכר, בעל גוף של רב בריח שמביט בנו, עוצר את הליכתו הספורטיבית על החול, מוריד את בגדיו ונעליו, מצטרף אלינו למאמץ. בקריאות קרב קצובות ובעיקר בשרירי ידיים וגוף אדירים, הוא מנצח על דחיפת הסירה חזרה למים. החודש הוא ינואר, חורף, ואנחנו כבר עד מותנינו במים הקרים, כשהקור הוא הדבר האחרון שמעניין אותנו. לפחות אותי. הארנק שבמכנסי הג'ינס שלי מתמלא במי מלח, וכמוהו גם הטלפון הנייד שקשור לחגורת מכנסיי. אבל הסירה לאט לאט נכנסת עמוק יותר ויותר, ובשלב כלשהו שותפי לסירה עולה עליה ומצליח להניע אותה, כשאנחנו עדיין דוחפים אותה. בשלב זה אני היחידי שנשאר עוד במים, כששותפי לשיט והבחור שעזר לנו חוזרים לחוף הבטוח. לאט לאט אני מרגיש שהמים מכסים יותר ויותר שטחים מגופי, והגלים כבר מכסים את ראשי. השותף שעל הסירה מנסה לשלב הילוך ולצאת מהאזור הסלעי (איך הגיעו לשם סלעים? הרי נכנסנו לחוף חולי!). המדחף צורח וכך גם המנוע, ואני בשלב זה מנסה לטפס על סולם הירכתיים אל הסירה. לאט לאט, עם הרבה מאמץ וצרחות של המנוע, הסירה מצליחה להשתחרר מהסלעים ולצאת אל הים, כשאני תלוי על הסולם ומצליח איכשהו להתגלגל אל תוך הסירה. במבט לאחור, נראה לי שהייתי יכול לשחק את הכפיל של ג'יימס בונד באחד מסרטי הסדרה, אבל המחיר, הוא הגוף שלי, עטוף בחולצה רטובה, תלוי במים מרחק סנטימטרים ממדחפי מתכת אימתניים שמנסים להסתובב במהירות ובכל הכוח!!!

הדרך חזרה למרינה אינה סימפטית כלל. השמיים הקודרים והים האפור והזועף הם עוד כלום לעומת העובדה שהסירה רועדת כולה. אנחנו שטים, ונכנסים קצת פנימה לים כדי להימנע משבירת הגלים על גוף הסירה, שרועדת כולה. ממש כך. המתכות שתופסות את חלונות הזכוכית מקישות בעוצמה והסירה נראית כמי שעומדת להישבר בכל רגע. כשהגענו למרינה התברר לנו שאחד מלהבי המדחף נשבר על הסלעים, ואנחנו חזרנו מנתניה להרצליה עם שני להבים מתוך שלושה, ולכן הסירה הלא-מאוזנת רעדה כל הדרך, יש להוסיף את העובדה שלא ידענו האם נגרם נזק לקוער הסירה כתוצאה מהחיכוך בסלעים, ויותר מכך, האם השילוב של נזק אפשרי לגוף הסירה בתוספת של הרעידות החזקות, עלול להביא להתבקעות גוף הסירה ולטביעתה. הטלפון הנייד של שותפי לסירה נשאר יבש (אין לי מושג איך) ולאורך כל הדרך שמרנו על קשר עם אנשים במרינה שיהיו מוכנים לצאת לים מיידית לחלץ אותנו, במידה ומשהו נוסף יתרחש. למזלנו לא היו אירועים נוספים ואחרי כשעתיים של שייט בים גבה-גלי בסירה רועדת וחסרת להב מדחף, הגענו למרינה בשלום.

לעשות עכשיו ניתוח של הטעויות – זה מיותר לחלוטין. כל האירוע היה רצוף טעויות, מתחילתו ועד סופו. טעויות שחשפו אותנו לסכנת חיים, לא פחות. דרך אחת למנוע הישנות מקרים כאלו לשייטים מתחילים, היא לשנות את תוכנית הלימודים ומבחני התיאוריה של משרד התחבורה, ולהכניס שאלות הכוללות ניתוח פעולות נדרשות במצבי ים שונים, הכרת כלי השיט הרלוונטיים ואף פרקטיקה של פעולות בסיסיות הנדרשות לפני יציאה לים. דרך שנייה, כל עוד לא שונתה שיטת הלימוד ודרישות הרשיון של משרד התחבורה, היא לא לסמוך על רשיון משיט 12 ומשיט 13, אלא להבין שיש עוד הרבה מה ללמוד ולהבין לפני שיוצאים לים, כולל היכרות מעמיקה עם כלי השיט האישי אתו נוהגים לצאת לים, ולרכוש את הידע הזה בכל דרך אפשרית.