הפלגה לכרתים – בצל המלחמה

גיל תגר

קבענו מלפני חודשים את מועד ההפלגה בתכנון קפדני עם נסראללה ובהתאמה למועד קורס סגני מפקדי סירות בצופי ים של אבים. בבוקרו של יום ההפלגה, יום חמישי, עיתונים זרועים בכותרות אדומות "מלחמה

היססנו רבות האם לצאת לדרך, אולם עם הרבה חששות בקשנו את יהודית להגיע להרצלייה מתל אביב עבורנו ובעבור מנועית כבירה שהגיעה באותה העת ולשלח אותנו לדרכנו הארוכה לכרתים. מסע ארוך של למעלה מ-600 מייל. קצת הכנות, הרבה עיכובים, לחץ של הרגע האחרון להחלפת חבלים מרוטים, והנה אנו מוכנים, דלק, מים, חתימה על הדרכונים ולדרך.
הרוח מערבית נהדרת 15-17 קשר ובכיוון הנכון לשם שינוי. בקדמית יפה, הצפנו לכוון הקצה הצפוני של רודוס. ב-24 שעות הראשונות קיבלנו מתנה נהדרה מנפטון. במהירות שיוט די קבועה של 7-8 קשרים ריחפה לה המנוריה באצילות לעבר היעד והרוח? זו לא פסקה לנשוב לאורך המסלול עד בואכה קפריסין. שם דעכה לה מעט ועברה לנשיבה חרישית אשר הפיכה חיים בלב המנוע בן 100 כוחות הסוס אשר הדהיר אותנו קדימה. היו לנו לא מעט התלבטויות אם לעצור ברודוס לכניסה ליוון, אולם הצהרתי לצוות המצומצם שלנו, ארבעה בסך הכול, על גופתי המתה, אני לרודוס לא נכנס. אלא נמשיך לאי סימי. מקום מבורך, מעין אי מתוק, מצויר כגלויה עם מפרץ מוגן ואנשים נהדרים, שווה ביקור בכל עת.
עם ההתקדמות בעזרת המנוע החלה הרוח שוב לנשב ובחוזקה, מייד הודמם לו המנוע והונפו המפרשים במערך מלא והמנוריה הטובה שבה לשעוט בדהרה קלילה ליעדה. אט אט עלתה הרוח וביחד עמה החלו מתקבלות הודעות אזהרה ב-Navtex על סערות של 7-8 בופור. המגנט, כך קורא קריס סלייני לקסטלו הוריזון, המגנט הפעיל קסמיו על צוות היאכטה. לעצור בקסטל ולראות למחרת מה מצב הים. הסכמתי איתם למראית עין, אבל בנפשי אמרתי אני לסימי מגיע ויהי מה. ובאמת הערכתי שבמקרה והרוח תגבר מאוד יהיה אפשר לחזור בגבית יפה חזרה לקסטל, אבל כפי שציפיתי הרוח הצפינה ואנו את דרכנו בבטחה ובמהירות יפה הגענו לסימי.
תודות לנירית הבלתי נלאית אשר האביסה אותנו לאורך כל הדרך, הגענו עם אור יום לסימי למנוחה בת יום. את פנינו קיבלה שוטרת נאת מראה – קטרינה, אשר שלחה אותנו ראשית למשטרת הנמל בצד הצפוני להחתמת הדרכונים, למכס לרכישת הטרנזיט לוג לחצי שנה ב-45 אירו ולבסוף לבקר אותה בצד השני של המעגן בקומה השנייה ולהשאיר אצלה 20 אירו לטובת העגינה ומי יודע עוד בעבור מה. משום מה סימי משרה עלי תמיד אווירת שמחה וחופש, מן קלילות ים תיכונית מהולה באירופאיות תרבותית.
מסימי המשכנו לאי ניסירוס. אי כדורי עם הר געש במרכזו. מומלץ להשכיר קטנועים בנמל ולתייר באי בעזרתם. בלוע ההר געש עדיין מתמר עשן בעל ריח גפריתי עז, דפנות הלוע מכוסות בחומר הגופרתי הצהוב, מראה בהחלט לא שיגרתי ומדהים בעוצמתו. בעצם כל אי יפה מרעהו ולכול אי ייחודיות מעניינת שלא תמיד אפשר ברגע הראשון להניח את האצבע על המיוחדות הזו. אבל אתה מרגיש בהחלט באווירה שהיא קצת שונה מאי לאי. החיים בכלל מתנהלים במן עצלתיים: מכוסית אוזו, למשחק טבלה (שש בש) ועד לגימה איטית מהפרפה, מניגוב ציקציקי, ועד לטעימה בחשש של אסקורדליה שהיא ממרח שום מעודן ביותר (ארן חבר שלי אומר – לא טעמת לא היית). רשימת המטעמים של המטבח היווני ארוכה ורבה, ואין לפתוח את השולחן בלי "חוריאטיקי". נכון שזה סלט יווני רגיל אבל אמרת חוריאטיקי כבשת את ליבה של המלצרית. אפשר לנסות חורטה שאלו עלים ירוקים חלוטים בחמיצות קלה. עוד שווה לנסות כל תבשיל מוזר ולא מוכר, שם בטברנות הפשוטות על הסירים יוקדות שוקדות דודות עטויות שחורים עם שפם בהכנת תבשילים שטעמם לא ישכח גם הרבה זמן לחזרה לארץ.
המשכנו מערבה למרות החששות של הסופה המתקרבת לאי אסטיפלאה. הדייגים אמרו לנו שככה זה תמיד ביולי אוגוסט. אז מה אין חיים מעל ל-25 קשרים של רוח? יש ויש, צריך לצמצם ככל האפשר למטפחת אף חצויה ולטוס על הגלים. אין חוויה כחוויית השיט. מי שמבין יודע, ואולי גם יסכים לשמוע את רחש המים מירכתי הספינה, את אוושת הרוח על המפרשים, רסס נתז הגלים על הפנים, וטעם המלוח בשפתיים. איזה גן עדן של הפלגה אם אספר לכם ששייטנו במהירות של עד 9.6 קשרים לאורך זמן רב ביותר האמינו לי, כן כך היה. פשוט תענוג צרוף לרקוד טנגו עם הגלים לעלות ולרדת במהירות עם הרוח ושוב לעלות בבסיס הגל ולגלוש במורדותיו באלכסון וכך הרבה שעות, נכון מעייף, ולעיתים אף מפחיד במיוחד בגלים הנבזים הללו שמתחבאים אחרי אחיהם הגדולים להראות לנו שהם גדולים יותר. מה זה גדולים, ענקיים! אבל גם להם יכולנו ולבסוף לאחר מלחמה רצופת חוויות וקריאות עונג עם כל גלישה מוצלחת נכנסנו למעגן מקסים באי אסטיפלאה. בחוץ יהום הסער רוח שורקת מעל 25 קשרים הים לבן כולו ובוואטי עולם אחר! מעגן מוגן מכל עבר, למעשה לגונה קטנה עם טברנה נהדרת פשוטה ביותר ושלושה דייגים נחמדים במיוחד אשר אירחו אותנו לונג סייד לסירתם באופן הטבעי ביותר. נהיינו כמשפחה אחת, כשהגענו לוואטי נתקלנו ביאכטה איילין II עגונה ביכרתיה לרציף נושאת דגל שוויצרי. אדם חביב ביותר עזר לנו להיקשר והחל לענות לנו באנגלית עד שהניף יד חביבה ועבר לעברית. ניסים שמו, רופא שיניים בפנסיה המשייט עם אשתו איילין באזור. קצת סיפורים, הרבה החלפת מידע על מזג אוויר מפחיד אשר הצמית אותו לעגינה ממושכת עד חלוף המלטמי. להרמת המורל הקבוצתי הונפו כוסיות האוזו והיין המקומי בטריפת המנה היחידה שבתפריט: פלפל, עגבניה וקישוא ממולאים. לנגב את הצלחת עד להחזרת למצבה הראשוני בטרם העמיסו עליה את בוקה הטעמים הנפלא הזה.
למחרת הנחנו למזג האוויר להירגע מעט והזמנו מונית לעיר הקרובה. 40 דקות נסיעה בדרך לא דרך ולארוחה שבסופה קפה קר – פרפה מטריו ליד טחנות הקמח הישנות במרומי ההר.
באסטיפלאה החלטנו להיות אמיצים ולמתוח את החבל עוד קצת. אמרנו כך, מכיוון שהטיסה לארץ מהירקליון שבכרתים ביום א’ בבוקר, והיום יום שישי. החלטנו שנפליג לסנטוריני לכמה שעות לגעת באי המופלא הזה שרוד הייקל כותב עליו שהוא היפה ביותר באיי יוון. נגיע, ניגע וניסע. במידה ויעלה הים נפנה לו את אחורינו ונגלוש לכרתים ברוח גבית מבורכת. הרוח לידיעתכם לא פסקה לרגע וכיוונה כה יציב צפון מערב ובעוצמה של 20 קשרים ומעלה והגלים בסביבות 4 מטר, לא נורא, לא פיקניק אבל בהחלט סביר למנוריה.
וכך היה, הגענו לסנטוריני הידוע בשמו טירה. הוא בעצם שאריות לוע הר געש שהתפרץ. אגב זו ההתפרצות הגעשית הגדולה ביותר הידועה בהיסטוריה המתועדת וגרמה להיפרדות הלוע לאי בעל צורת בננה שבמרכזה מבצבצת לה פסגה קטומה ומסביבה קירות זקופים של הלוע בגובה של 300 מטר מעל הים ב-90 מעלות ובעומק מתחת דומה. מסביב לסגירת הלוע מספר שיורי איים אשר בעזרת מעט דמיון אפשר לסגור את הלוע העצום הזה. עמוד האש והעשן עלה לגובה של 35 ק"מ! קשה להאמין אבל מראה מעורר תהיות על אפסותו של האדם לנוכח כוחו של הטבע.
אני לא ממליץ לאכול במסעדות הפונות אל הנוף משום שמקבלים בצלחת נוף ולא מזון. לארוחה של ארבע מנות משלמים כמו על חדר במלון חמישה כוכבים בפנסיון מלא, אולי אפשר להזמין קפה כדי להתענג על הנוף המדהים אך גם זה יקר בטירוף. בשביל לאכול, אני ממליץ להיכנס לסמטאות ולחפש גירוס מהביל ונוטף שומן וריח לטרוף בנחת, לא להיכנע לנוף ולאכול אותה תרתי משמע.
מסנטוריני הרמנו עוגן בים לבן מקצף לעבר היעד הנכסף כרתים. יצאנו בשעה שש אחה"צ והגענו אחר כבוד עם הזריחה באמצעות חלוץ מצומצם לגודל מטפחת קצוצה לכרתים, למעגן מסודר בחלק המזרחי של כריתים בשם אגיוס ניקולאוס. אומנם חבלי המורינג דקים כחוט דנטלי אבל במרינה יש השגחה והסירה לא זרוקה על עוגן בעיבורה של עיר עלומה.
בוערת לי כבר הנשמה לחזור למנוריה להמשך הדרך לתיור כרתים באופן יסודי ממזרח ועד למערב וחוזר חלילה.
על כך בכתבה הבאה, מתישהוא בספטמבר.