היכן ה"דבור" ?
מספרת ריטה: "מזג האוויר היה הפכפך, אופייני לחודש אפריל. לקחנו את הסירה – חסקה ממונעת, שטוחה, עם דופן בחרטום וקבינה קטנטנה ששימשה לאיחסון. הזהירו אותנו לא לצאת מהמפרץ כי עומדת לפרוץ סערה. שלושתנו אנשי ים, עם ניסיון. בתוך המפרץ היו צוללנים ולא רצינו לפגוע בהם, לכן יצאנו ממש קצת מהמפרץ כדי להסתובב ולחזור ופתאום נדם המנוע. לואי ורוני ניסו לתקן את התקלה. החוף היה הומה אדם, צפיפות איומה, חופש פסח. לא היינו כל כך רחוקים ולא דאגנו. הבנים ניסו וניסו להניע אבל המנוע דומם.

היה בסירה משוט אחד, לקחנו אותו וניסינו להתקדם – ללא הצלחה. הים עלה והסערה שהזהירו אותנו ממנה התחילה. לואי אמר "בואו נקרא לעזרה" והתחלנו מנופפים וצועקים לאנשים בחוף. האנשים על החוף נופפו לנו בחזרה לשלום והמשיכו בעסקיהם. בינתיים שמנו לב לכך שממש התרחקנו. התלבטנו אם לקפוץ למים ולגרור את הסירה, אבל ידענו שיש כרישים והחוף אמנם היה רחוק אבל עדיין ראינו אותו בבירור. החלטנו לחכות עד שתעבור איזו סירה ובינתיים המשכנו לצעוק ולנסות לחתור עם המשוט היחיד שלנו אבל רק נסחפנו יותר ויותר רחוק. בסירה לא היו לא מים ולא אוכל ואנחנו הרי עוד לא אכלנו בכלל ארוחת בוקר. כל מה שהיה לנו הסתכם בטרנזיסטור קטן, מגבת חוף, בגד ים נוסף שלי, גפרורים וסיגריות.

בינתיים היינו כל הזמן במרחק סביר מהחוף ואפשר היה לראות אותנו. התחלנו את הסיבוב בסביבות 10.00 בבוקר. בשעת השקיעה מצאנו את עצמנו נסחפים לכיוון טיראן כשאורות מפרץ נעמה נגלים לעינינו. האמת היא שהיינו בטוחים שעוד רגע יופיע דבור של חיל הים ויציל אותנו. לא דאגנו. מישהו כבר יעבור, ספינת דייגים, חיל הים ,בדואים – יהיה בסדר. מצב הרוח שלנו היה טוב. היינו מאוד צמאים ורעבים אבל לא נורא, תיכף יצילו אותנו. זה היה לגמרי ברור. בלילה ראינו את אורות שארם ושמנו לב שאנו נסחפים לכיוון אחר. בינתיים הסערה גברה, ואנחנו בסירת פיברגלס קטנה, בלי דפנות עולים ויורדים עם הגלים שהתעצמו,

רטובים עד לשד עצמותינו. במשך היום היה חם מאוד ובלילה היה קור אימים. שלושתנו לבשנו רק בגדי ים. הבנו כי אנו נסחפים לכיוון סעודיה והתחלנו לתכנן מה לומר לסעודים. היינו בטוחים שיהיה בסדר – מה כבר יעשו לשלושה מסכנים כמונו? סיכמנו כי לא נגיד שאנחנו ישראלים. כולנו דיברנו שפות זרות. לא ממש היה אכפת לנו, העיקר שיהיה כבר חוף ואוכל. בינתיים כבר ראינו יותר טוב לכיוון סעודיה מאשר לכיוון ישראל. היה שם גמל על החוף."

קליפת אגוז קטנה – היממה הראשונה ללא מים.
"הלילה עבר, והגיע הבוקר. מסביב רק ים וים. לא יבשה ולא סעודיה ולא היה לנו מושג היכן אנחנו נמצאים. עדיין היינו אופטימיים – או-טו-טו יגיע הדבור של חיל הים. הרעב והצמא הציקו, הים היה חזק מאוד, הרים של גלים ואנחנו קליפת אגוז קטנה. רוני ולואי ניסו לשחק עם העוגנים כדי שלא נגיע למצב של דופן מול גלים. הגלים היו ענקיים ואני סבלתי מפחד גבהים. אחרי הגל העשירי הפחד עבר לי .זה היה קשה כי לא היה במה להיאחז ואיך לשמור על איזון. זו הייתה חסקה – בלי סיפון ומעקה ואצלי בגלל הפוליו, השרירים הם לא הצד החזק. האמת היא שהיום אינני מצליחה להבין איך עשיתי את זה, בגלים האלו.

היום השני עבר לו, והגיע הערב. הקור היה עז. ממנו פחדנו. הצטופפנו בקבינה שסיפקה רק את האשליה שאנו מוגנים. בבוקר ציפינו שיקפוץ איזה דג לסירה שלנו, כמו בסיפורים, אבל שום דג לא ראינו גם לא כרישים. הדברים היחידים שעברו שם היו אבו נפחא ומדוזות אותם אי אפשר לאכול. היינו כבר כ – 40 שעות בלי מים, תחילת היום השלישי. הסתתרנו מהשמש בקבינה שלא הספיקה אפילו לאדם אחד. בחרטום הסירה היה בקבוק פלסטיק חתוך כמשפך, לא התאפקנו למרות שידענו כי אסור לנו לשתות מי ים. הצמא היה חזק מזה. כדי שלא נשתה יותר מידי הרשינו לכל אחד לקרב את המשפך לפה, רק להרטיבו, ומיד השניים האחרים העיפו אותו הצידה. ידענו שזה מאוד מסוכן אבל אי אפשר היה לשלוט בזה. היצר התגבר על ההיגיון.

מרחוק ראינו אניות עוברות אבל אף אחד לא שם לב אלינו. בלילה השלישי החלטנו כי חייבים לסמן לאניות – אבל איך? ואז עלה במוחנו הרעיון לשרוף את בגד הים הנוסף שלי כדי למשוך תשומת לב. הרטבנו את בגד הים בדלק של המנוע, והדלקנו אותו. בגד הים היה מניילון, הסירה מפיברגלס. הוא התחיל לנזול על הסירה ותוך שניות נשרף ונכבה. הניסיון כשל, איש לא שם לב אלינו. רועדים מקור, מכורבלים אחד בתוך השני, רעבים, צמאים ועייפים. בשלב זה התחלנו להזות. לשלושתנו היה את אותו החזיון: בים יש מסיבה וקוראים לנו להצטרף, קוראים בשמנו. היה מאוד קשה לסרב וממש שמרנו אחד על השני כדי שלא נזנק למים. התחלנו להיות אדישים. אני חשבתי כל הזמן על בתי שנשארה לבד בפעם הראשונה, הייתי מלאת רגשות אשם. בשלב זה כבר התחלנו לחשוב על כך שאולי לא נחזור. אבל לא דיברנו על הסיכויים שלנו שהפכו ליותר ויותר קלושים, לא ניהלנו שיחות נפש. לא הרשינו לעצמנו להיכנס להלך רוח כזה.

רוני ולואי נכנסו למצבים של איבוד חושים ומה שהפחיד אותי הייתה העובדה שלא היה להם מבע בעיניים. העיניים היו ריקות, בלי הבעה, בלי ניצוץ. זה היה מפחיד. פחדתי שהם ימותו וישאירו אותי לבד לבד בים. עבדתי קשה כדי להשאיר אותם איתי. שפכתי עליהם מים, סטרתי להם ודיברתי ללא הפסקה. בלילה השלישי עברה לידנו אניה במרחק נגיעה. צעקנו, דפקנו על הפחים אבל כלום, איש לא הבחין בנו. באותו לילה גם שככה הסערה. עד אז היינו כל כך עסוקים בלשרוד את הסערה. היה לנו כל כך קר, אי אפשר לתאר כמה. אחרי שלושה ימים בלי אוכל ומים, לבושים רק בבגדי ים, כשבמשך היום החום היה חזק מאוד. היינו כבר חלשים והקור היה נוראי.

בבוקר היום הרביעי, כבר היינו בטוחים שהמוות קרוב. היינו כל כך חלשים, איבדנו תקווה. פרקי הזמן שרוני ולואי היו מעולפים התארכו והתארכו ואני כבר לא התאמצתי להעיר אותם. גם אני נכנסתי לאפטיה, כוחותי נחלשו. לא היינו בדיכאון, מידי פעם אפילו צחקנו קצת על עצמנו אבל היינו במין שוויון חושים. מישהו הציע לחתוך את הורידים כדי שהשניים האחרים יוכלו לשתות את דמו. חשבנו לשתות את השתן של עצמנו. היו הרבה בדיחות מקבריות. אני הזיתי על אניה שמגיעה עם חבל שממנו משתלשלים בקבוקי קוקה קולה. רוני ולואי השתיקו אותי, כשהיו בהכרה."

נקודה קטנה באופק – 70 שעות בלי מים.
"בצהרי היום הרביעי, בזמן שרוני ולואי היו מעולפים לידי, הסתכלתי על האופק, חושבת מחשבות על בתי שנשארה לבד לבד, כשלפתע הופיעה נקודה קטנה. הנקודה גדלה וגדלה והבנתי שמה שאני רואה אינו חזיון. ניסיתי לעורר את השניים אבל הם השתיקו אותי, חושבים ששוב מגיעה אניית הקוקה קולה. הם לא רצו לקום ולא רצו לשמוע ורק שאעזוב אותם בשקט. התחננתי שיעשו לי טובה וירימו רגע את הראש ובסופו של דבר רוני נכנע והרים את ראשו. מה שהוא ראה היה אניה שנסעה בדיוק על הציר שלנו. עדיין היה אור, היה סיכוי שיראו אותנו. האניה התקרבה. ראינו מכלית ענקית שעומדת לעלות בדיוק עלינו. היא הפליגה בדיוק בנתיב שלנו. המכלית התקרבה עוד ועוד ואנחנו חסרי אונים, ללא יכולת לשלוט בסירה. אני פשוט התכווצתי וחיכיתי לבום, רוני ולואי בשארית כוחותיהם, תפסו את המשוט והתכוננו לדחוף את האניה – דבר טיפשי שבוודאי לא היו עושים בנסיבות אחרות. אני פשוט חיכיתי.

פתאום הרטיב אותי גל גדול וקר והסירה פשוט עפה הצידה. גל החרטום של האניה הסיט אותנו מהנתיב. רוני ולואי חתרו במשוט בכל כוחם. זה היה היום הרביעי בים, באפיסת כוחות, פסיעה לפני מוות. מאיפה הם מצאו את הכוחות להילחם על חייהם? גם זה לא ברור לי – הרי כמה דקות קודם הם בקושי הרימו את הראש. האניה עברה אותנו, ונשארנו שוב לבד. צעקנו ודפקנו אך האניה הפכה לנקודה קטנה באופק. האכזבה הייתה כל כך קשה, ידענו שעוד סיכוי כזה בוודאי לא יהיה לנו. פספסנו את ההזדמנות. לפתע שמנו לב כי הנקודה גודלת שוב. לא היינו בטוחים אם זו מציאות או שוב חזיון, פחדנו להתאכזב שוב .אך הנקודה המשיכה לגדול וידענו שבאים להציל אותנו.

( אנשי האניה ראו אותם אך לוקח זמן רב לעצור אניה המפליגה במהירות מירבית. למעשה הייתה זו אשתו של אחד הקצינים באניה שראתה אותם ושכנעה את הקפטן שהם אינם דייגים הכועסים על כך שעלו להם על הרשתות, אלא אנשים במצוקה)

בזמן שעבר מרגע שראינו את האניה מתקרבת ועד שהתחלנו לטפס על סולם החבלים הארוך אל סיפונה, עסקנו בדיונים על מים: מי ישתה ראשון, הטעם הנפלא שלהם וכו'. הטיפוס המפרך בסולם היה בשבילי מאמץ עילאי. השתמשתי בכל מה שלימדו אותי בתהליך השיקום מהפוליו: נתתי פקודות למוח כדי להפעיל את השרירים. לאט לאט טיפסתי – יד , רגל, יד, רגל. בשלבים האחרונים של הסולם התעלפתי אל ידיו של אחד הימאים שליווה אותי מאחור. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על מין קרונית, עטופה בתכריכים כשלידי שוכבות עוד שתי דמויות, גם הן בתכריכים. הייתי בטוחה שאני כבר בגן עדן … הקרונית הובילה אותנו לחדר, שם הורידו לנו את התכריכים וגיליתי את רוני ולואי לידי. עדיין לא היינו בטוחים היכן אנחנו ומה בדיוק קורה .המעבר ממוות בטוח לחיים היה חד מידי ולקח לנו הרבה זמן להבין שבאמת ניצלנו. קפטן האניה הגיע וביקשנו ממנו לשתות אך הוא סירב. הוא הסביר כי לאחר מלחה"ע השניה עבד עם ניצולים וידע כי הרבה אנשים מתו בגלל טיפול לא נכון. הוא ביקש מאתנו לתת בו אמון ולסמוך על האינטואיציה שלו בדרך הטיפול בנו. אחר כך הוא הגיש לכל אחד כף של מי מלח. לא האמנו !! ניסינו להסביר לו כי לא שתינו ארבעה ימים וכי מי מלח היה הדבר היחיד שדווקא כן היה לנו. מה פתאום לשתות מי מלח? אנחנו רוצים מים !!

אחר כך הוא נתן לנו כף של ליקר יווני. היינו חייבים לשתות. פתאום היה לי חם בכל הגוף והרגשתי את הדם זורם. הרגשנו כי הגוף שלנו חוזר לחיים. בהמשך קיבלנו כל שעה קצת מים, אחר כך עברנו למיץ מרוכז ומתוק. בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו, "גנבנו" בקבוק מיץ והתנפלנו עליו. אחר כך הקאנו והקאנו … .עדיין לא אכלנו דבר. במשך הלילה, ישבו שתי נשות קצינים ותפרו לי בגדים ביד. לא היה לי מה ללבוש כי הגעתי בבגד ים. הן ישבו כל הלילה ותפרו לי בגדים.

בהמשך נודע לנו כי אנחנו נמצאים על מכלית נפט שהפליגה מעיראק למצרים תחת דגל ליבריה. אנשי הצוות הזוטרים היו פיליפינים והשאר יוונים. מצאו אותנו במרחק של 200 ק"מ מראס מוחמד. קפטן האניה יצר קשר עם המצרים וקיבל הבטחה מאנשים בכירים, כי נהיה בידיים טובות. השגריר הישראלי (הראשון) כבר נמצא במצרים, והכל יהיה בסדר. היינו די אפטיים, לא התרגשנו מכך שנגיע למצרים. עוד לא הספקנו לעכל את ההצלה שלנו. שהינו 24 שעות על המכלית עד שירדנו ממנה במקום שנקרא עין סוכנה. נתנו לכל אחד מאתנו שליש של פחית "ספרייט". זו הייתה חגיגה! "



הביתה
החוויה שעברה עליהם במצרים מיום הגעתם ועד חזרתם לארץ ( בטיסת אל על הראשונה מקהיר לבן גוריון) היא סיפור בפני עצמו. נזכיר רק כי הם היו בעצם התיירים הישראלים הראשונים שהגיעו למצרים וכי הכניסה למצרים ללא דרכון הייתה אולי קלה, אך לצאת משם ללא דרכון היה בלתי אפשרי. לאחר שחזרו לישראל והתחילו לברר איך קרה שלא מצאו אותם התברר כי הייתה אישה אחת על החוף שדווקא כן קלטה את קריאותיהם. האשה צלצלה לקו החם של גלי צה"ל ודווחה על המקרה – איש לא התייחס אליו ברצינות. קרוב משפחה שהגיע לדירה וחשדו התעורר כשראה את ארוחת הבוקר הכמעט מוכנה דיווח על כך למשטרה, המשטרה לא התייחסה.
האח, בעל הסירה הגיע מיד לשארם ,יצא לחפש אותם בים, תוך כדי חיפושיו הגיע עד סעודיה , חזר והזעיק את חיל הים. החיפושים התחילו רק יומיים לאחר שיצאו לים. בחקירה שנעשתה התברר כי אנשי חיל הים שהיו במשמרת והיו אמורים לראות אותם – נרדמו.

כשהכל הסתיים, הודו רוני ולואי בפני ריטה כי לולא היא, הם בוודאי היו מתים לפני ההצלה. הם פשוט לא העזו לאבד תקווה ולהישבר מול אישה כל כך אופטימית וכל כך חזקה. ריטה הנכה, החלשה, זו שהיה לה קשה יותר, הייתה זו שהחזיקה את השלושה בחיים, זו שגילתה כוחות פנימיים עצומים, זו שלא נשברה. ריטה יודעת כי בזכות הנכות שלה, שהפכה אותה לאשה לא מפונקת היודעת להילחם ולא לוותר לעצמה, הם שרדו.


ממרחק של 20 שנה מספרת ריטה כי עד היום, הדבר הכי קשה עבורה היה המעבר החד בין מוות בטוח לחיים." זו תחושה שלא ניתן לתאר או להסביר. רק מי שעבר חוויה דומה יכול להבין. רגע אחד היינו חצי מתים על הסירה ופתאום חזרנו להיות בין אנשים, בין החיים. זה משהו כל כך חזק שלא השתחררתי ממנו עד היום". ריטה ולואי נישאו זמן קצר אחר כך. הסירה נשארה במצרים למרות הבטחות המצרים להחזירה.

השלושה נפגשים ביום השנה להצלתם ומרימים כוס מי מלח לזכר הימים ההם..