עשרים מייל צפונית למלטה
מאת: כריס סלייני
יום שישי מאוחר בערב שמענו מנוע מתקרב אבל אי אפשר היה לראות או לזהות כל כלי שייט ברקע הבתים על קו החוף. כעבור דקותיים , נעצרה לידנו סירת דייג כחולה קטנה ,ללא אורות ניווט , עם סיציליאני קטן שנראה מאוד קשוח אוחז בהגה. "היי, תפוס את החבל ותקשור לחרטום. אתה שלי עכשיו...." נירית ביקשה תרגום-"מה הוא אמר? מה הוא אמר?" "תאמיני לי, את ממש לא רוצה לדעת"....
מוקדם יותר, באותו היום
נזכרתי ש 40 שנה מוקדם יותר ,למדתי איך מטפלים בבעיה שהוגדרה כ"דלק מזוהם".
רשמתי כל מילה, אי שם בעבר הרחוק באנגליה, כשהמדריך הסביר איך מגיב מנוע דיזל לסתימה במערכת הדלק. שנים מאוחר יותר איתן נייק ואלון סלומון חזרו ושיננו בפני את חשיבות החלפת הפילטרים ובדיקת הספרטור. פיני שחף הציע לי לחתוך פתח מספיק גדול בטנק על מנת שאוכל להכניס זרוע פנימה ולבדוק מה המצב שם בפנים.
לאורך כל חיי ה"ימיים" נזהרתי מלמלא דיזל מלוכלך. באיים הקריבים, בקייפ וורדה לפני החציה, במצריים ובעוד מקומות שנראו לי חשודים הקפדתי להשתמש בתוסף שמפרק פטריה בדלק. שנים מספר לפני אותו יום שישי צפיתי במכונאי מנקה מאות ליטרים של דיזל מלוכלך, שנראה כמו בוץ סמיך, ממיכל דלק של סירה אחרת "פטריה… . שנים של הצטברות ירוקת "הוא הסביר. כתוצאה מהאירוע הזה בדקתי את מצב הדיזל בטנק הדלק בסירה שלי עם מצלמה על סיב אופטי.
אבל זה היה אז, בסירה הקודמת שלי .ועכשיו, אחרי 40 שנה בלי בעיות לכלוך בדיזל , ביטחון יתר ושאננות הביאו אותי לשחר קריר, 20 מייל צפון מזרח לוולטה ,מלטה. הפלגנו כל הלילה אחרי שעזבנו בשקיעה את המעגן בסירקוזה שבסיציליה. מזג האוויר לא היה יציב ונירית התעקשה שצריך להיות קשורים במלטה עד שעות הצהרים כדי לא להיכנס לסערה הצפויה להגיע.
אבל מה? האלים של מזג האוויר משטים בנו ויחד עם קרני השמש שמנסות לחדור דרך העננים נכנס שטיל רציני. נראה היה שצריך להתניע לשעות האחרונות של ההפלגה.
לסירה שלנו "CAMPEAO" יש מיכל של 90 ליטר בלבד. שעון הדלק מראה חצי טנק. אני לא סומך על השעון ומחליט למלא 20 ליטר מהג'ריקן לפני ההתנעה. התהליך עובר בקלות ואני מתניע.
המנוע משתעל, נחנק וכבה. כל מה שאי פעם למדתי בנושא דלק מלוכלך קופץ לי בהבזק בראש.
לא צריך הסברים מיותרים. נירית לוקחת את ההגה ביד בעוד שמוליק ואני נכנסים לפעולה, משוכנעים שנוכל להתגבר על הבעיה בקלות.
כוסית הספרטור מלאה בדיזל נקי ללא סימן כלשהוא של מים או לכלוך.
אנחנו מגרדים את הראש.
"אולי יש אוויר במערכת?" אני חושב בקול רם ומייד אנחנו משחררים את הבורג מעל הפילטר ומנקזים ע"י פימפום ידני.
לא עוזר. אחרי שני פימפומים הידית של המשאבה הידנית לא חוזרת.
מגרדים שוב את הראש.
הסירה מפורקת- מזרונים וחלקי רצפה בכל מקום ושמוליק משתחל מעבר למנוע הוולוו. "תעביר לי מפתח 17,ונפרק את הפילטר הראשי". כמובן שאחרי חיפוש רציני בארגז הכלים אני מוצא כל מפתח וכל גודל למעט מספר 17..
ניסיון אחרון?" אני מציע- בוא ננסה . אני משחרר את אחד האינג'קטורים , מנסה להתניע ולראות אם מגיע דיזל נקי וללא בועות אוויר. לא מגיע כלום. לא דלק ולא אוויר. ניסיונות נוספים ללא סימן חיים מהמנוע. אין תקוה.
הצפי לסערה, בופור 7, לא נותן לי מנוח. צריך למצוא מקום מסתור, וכזה שאפשר להגיע אליו בלי מנוע. וולטה במרחק 20 מייל בלבד אבל זהו נמל מאוד פעיל והמקום היחיד שעליו אני יכול לחשוב זה ממסידה או איזור העגינה הצפוף ליד האי מנאול. לאף אחד משני המקומות האלו הכניסה לא קלה ואם הרוח באמת תשתולל ולא נצליח להיכנס למלטה התחנה הבאה היא טוניסיה.
אז
אני נותן הוראה לנירית ושמוליק להסתובב ולחזור לסירקוזה. הכניסה לשם רחבה, מסומנת היטב, מוכרת ויש הרבה מקום תמרון במקום העגינה. אני מדמיין אותנו במקום העגינה בעוד כמה שעות ומתכנן בראש את צעדי ההמשך- יורד עם הדינגי לחוף, קונה מפתח 17 ופילטרים חדשים או מוצא מכונאי שיגיע לסירה. השעה 07:00 בבוקר ויש רוח מזרחית של 8 קשר. CAMPEAO עושה 4 קשר ונירית מחשבת שיש סיכוי להגיע לסירקוזה תוך 14 שעות, קצת אחרי אור אחרון.
הגיע זמן לקפאין וקלוריות אבל בזמן שאני נהנה מארוחת הבוקר הרוח לאט לאט נעלמת. התחזית האיטלקית ב VHF עדיין מדברת על הסערה המתקרבת וקצת קליטה בטלפון מאפשרת לנו לבדוק את WINDY ו NAVIONICS. אין שינוי בתחזית ונירית עדיין מאמינה שהרוח תתחזק מהמזרח ותדחוף אותנו לסירקוזה.
"בואו תראו"- נירית צועקת- "אנחנו מפליגים ברוורס!" .למרבה הצער חוסר הרוח איפשר לשאריות הזרם ממיצרי המסינה לדחוף אותנו אחורה.
נהיה עמוס בכלי שייט בחלק זה של מיצרי סיציליה ואנחנו, מוקפים באוניות משא שחוצות את הים התיכון, יושבים על המים כמו עושים פיקניק באמצע נתיבי איילון.
יש לנו מים ואוכל ולפעמים קשר טלפוני.
כדי לחסוך בחשמל אנחנו מחזיקים את ההגה ביד ומעלים את הטרמוסטט במקרר.
משב רוח מאפשר התקדמות של חצי קשר בכיוון הנכון. לפעמים קצת יותר. בשעה 16:00 אנחנו מתקרבים ורואים את המגדלור של CAPO PASSARO, הנקודה הדרומית ביותר בסיציליה.
אנחנו 6 מייל מהמגדלור ואני רואה שאנחנו לא רחוקים משתי עיירות דייג- PORTO PALO (עליה אין לי שום מידע) וMARZAMEMI , מקום בו בילינו לילה לפני שנים מספר.
אני מתקשר למשמר החופים האיטלקי ומסביר את מצבנו. אין רוח ואין מנוע ואנחנו נמצאים כ 6 מייל מקאפו פאסרו.
"יש מישהו חולה או פצוע בסירה?" הייתה השאלה.
"לא, הכל בסדר. אני אוכל להגיע למרזממי בערך בחצות אבל אצטרך עזרה להיכנס ולהיקשר."
משמר החופים לא יכול לגרור אותך אבל תשאיר לי את מס הטלפון שלך וננסה לאתר מישהו מקומי שיבוא"
"מספר בינלאומי? אתה בטוח שיתקשרו?"
"כן, רק תן לי את המספר"
אחרי חצי שעה הטלפון מצלצל. מדברים ממועדון השייט בסירקוזה. מבקשים פרטים -מיקום, מהירות, צבע הסירה, וכמה אנשים עליה. אחרי שמסרנו את כל הפרטים הבטיחו להתקשר שוב בקרוב.
בינתיים השמש שוקעת ואנחנו מצליחים להתקדם במהירות קשר אחד לכיוון מרזממי.
כמו שהבטיח לנו, מתקשר שוב הבחור מסירקוזה. מבקש שוב מיקום ומבטיח שמישהו מהדייגים של מרזממי יהיה איתנו בקשר וייצא לקראתנו.
משמר החופים יוצר קשר כל חצי שעה לבדוק מה מצבנו, מיקום והאם שמענו מהדייג במרזממי. ושוב שיחה מהמועדון בסירקוזה ושוב השאלות שחוזרות על עצמן.
אנחנו מנווטים בזהירות ועוקפים חוות דגים ,והתקדמנו מספיק לזהות את האור הירוק של המגדלור במרזממי. אין סימן שמישהו יוצא לקראתנו. אין מענה בערוץ 16.
ב 22:00 אנחנו כחצי מייל מהכניסה. מ"אין רוח" מצבנו השתנה ליותר מדי רוח. מקפלים את החלוץ כדי להאט וכדי שיהיה לנו מפרש אחד פחות להתעסק איתו ברגע האמת.
הטלפון מצלצל שוב אבל אני עסוק מדי בשביל לענות. אנחנו מכינים את העוגן לעגון מחוץ לנמל ורגע לפני שמטילים אותו אני שומע מנוע איפה שהוא בינינו לבין הכניסה.
לסירה הקטנה יש מנוע חזק והדייג מוביל אותנו במקצועיות רבה לרציף הצף.
" איפה הייתם? חיפשנו אתכם כל הלילה?"
טוב, לא ראיתי אותך. מה לגבי הדלקת אורות ניווט או קריאה ב VHF? .
" ודוידה המסכן כאן, "- הוא מצביע על עוד סירת דייג קטנה, " הוא הפליג כל הדרך לפורטו פאלו וחזרה ולא מצא אתכם"
מה הוא אמר?"" שאלה נירית.
"הוא אמר שזה יעלה לנו ביוקר"
כמה ימאים מקומיים על הרציף מדברים על הסערה שנכנסת בקרוב. אנחנו בודקים חבלים ופנדרים, שותים וויסקי קטן להרגיע את העצבים ותוך זמן קצר שוקעים בשינה עמוקה.
בבוקר הרוח דופקת. 35 קשר והגלים מתנפצים על שובר הגלים וסותמים את הכניסה לנמל.
אנחנו יוצאים לבדוק את השטח ומגלים שהאיש שגרר אותנו אתמול בלילה , סלבטורה, הוא הבעלים של אחד הרציפים בנמל .יש לו מקומות עגינה לכ 60 סירות קטנות, מנוף חלוד ו"מספנה " על החוף.
יש מקלחת חלודה ושירותים מאוד בסיסיים וכמובן- פיצריה. כמה פועלים בונים מחדש בר, שהיה סגור לחודשי החורף וצובעים כל מה שרק אפשר בהכנות לעונה. כמה כלבים משוטטים ומשלימים את התמונה וכל העסק נקרא " CLUB NAUTICA". המספנה מלאה בגרוטאות ובאמצע המעגן , על סירטון, תקועה סירה עצובה ביותר ,50 פיט בשם "MY WAY" שהגלים מתנפצים עליה ללא הרף.
לא כך זכרתי את מרזממי מהפעם הקודמת. הפעם נראה היה לי שזה מקום שבו סירות מגיעות למות.
שאלתי את סלבטורה אם הוא יכול לעזור לנו למצוא מכונאי דיזל. התשובה הייתה "כן, אבל לא היום, לא מחר ולא ביום ראשון. אולי ביום שני".
בינתיים אשתו לקחה את נירית לסופרמרקט (לא מרחק הליכה ברגל) ושמוליק ואני יצאנו לחפש כספומט. סלבטורה לא נראה כמישהו שלוקח כרטיס אשראי אז נראה שאצטרך הרבה מזומנים. קרוב לוודאי גם למכונאי לכשיגיע.
. הרוח משתוללת למשך 48 שעות, מלווה בגשם זלעפות. יום שני בא וחלף לו ללא כל סימן מהמכונאי. נירית מנסה את מזלה באיטלקית והתשובה של סלבטורה במבטא סיציליאני כבד: "את לא באירופה. כאן זה סיציליה . אי אפשר לסמוך על אף אחד, צריך סבלנות"
אני, לעומת זאת, לא ממש מוטרד מזה שהמכונאי לא מגיע. אני אוהב להיות קשור היטב לרציף במזג אוויר סוער ואני נהנה לבדוק את הסביבה. יש מסעדות טובות, עיר עתיקה ורובע היסטורי מעניין וגם אגם מלא פלמנגו- אני מצלם סרטון קטן לנורי הנכדה שמאוד אוהבת אותם. גם אם היה לנו מנוע שמתניע לא היינו יוצאים לשום מקום במזג האוויר הזה.
אני מסתובב במספנה של סלבטורה ורואה גרוטאות מסומנות באותיות "G D F"- שזה קיצור למכס האיטלקי. לא טעיתי הרבה כשחשבתי לי שסירות מגיעות לכאן למות. מסתבר שכל הסירות במספנה, כולל הבוואריה 50 באמצע המעגן ,נלקחו ע"י המכס- היו אלו סירות של מהגרים שיצאו מבודרום שבתורכיה , עברו דרך הפלופונז בניסיון להגיע לסיציליה. חלקן הצליחו להגיע וחלקן טבעו תוך כדי הניסיון, כולל המהגרים שטבעו יחד איתן. הממשלה משלמת לסלבטורה 10 יורו ליום עבור כל גרוטאה כזו עד שהיא מתארגנת על פירוקה.
ביום הרביעי מגיע פייטרו המכונאי. תוך 5 דקות הוא מפרק את משאבת הדלק, הספרטור והפילטרים. הכל נראה תקין ונקי . עכשיו הגיע תורו לגרד את הראש.
ואז הוא מצהיר "אשתי לא תרצה להתנשק איתי הלילה", מכניס את הצינור של הדלק לפה ומנסה לנשוף. "סתום" הוא מכריז.
ושוב אני רואה בעיני רוחי טנק מלא בפטרייה ובירוקת ועוברים לי סרטים לא נעימים בראש. אבל פייטרו מפרק את השסתום ממנו יוצא הצינור ומראה לי כדור זפת בגודל גרעין חומוס. "הנה הבעיה שלך".
תוך זמן לא רב אנחנו מנקזים אוויר מהמערכת ומוכנים להתנעה. מוזיקה. נשמע כמו שופן על הפסנתר. שילמנו לפייטרו 50 יורו והוא הלך לדרכו.
כל דיזל מכיל קצת לכלוך שמצטבר במשך השנים. במקרה שלי- 40 שנה- זה מתי ש CAMPEAO נבנתה ואני מניח שהבעלים הקודמים מעולם לא ניקו את הטנק.
אחרי שרוקנו עוד ג'ריקן לתוך המיכל ואכלנו פיצה אחרונה אנחנו מוכנים לניסיון נוסף להפליג לוולטה. רגע האמת הגיע- מה יגבה מאיתנו סלבטורה? האם יחייב על "הצלת הסירה"? שום דבר. הוא מראה לנו את המחירון שלו ונותן לנו עוד הנחה על תשלום במזומן. לא חייב אותנו על הגרירה או על החיפוש הליילי. נפרדנו כידידים טובים ו12 שעות מאוחר יותר נקשרנו במלטה.
כמו שכתבתי בתחילת המאמר בעיית הדיזל שלי הייתה שילוב של ביטחון עצמי מופרז ושאננות. לא חשבתי שזה יקרה לי. גם היה צריך להיות לי מפתח 17 בארגז הכלים שלי. לזה אין סליחה. למרות שגם אם היה המפתח בנמצא זה לא היה עוזר כי לא שמוליק ולא אני חשבנו לפרק את הצינור שיוצא מטנק הדלק….
