בניית האלכסנדרה
לצורך השחזור נבנה העתק מדויק של סירת ההצלה של האנדוראנס (ENDURANCE) אוניתו של שקלטון. הסירה באורך 22 רגל צוידה בחיבל ,מפרשים ציוד ואמצעי נווט ששימשו את ימאי תחילת המאה ה 20. המפרשים היו מפרשי כותנה, החבלים חבלי סיזל ופשתה ולצרכי נווט השתמשו במצפן מגנטי מואר בנר, בסקסטנט ובכרונומטר (שעון קפיצי מדויק למטרות נווט המחייב כיול יום יומי). סירת ההעתק, צוידה כמו המקור ב-4 משוטים ובשלושה מפרשים המונפים על שני תרנים. בנוסף למפרש חלוץ צוידה הסירה בשני מפרשי גף. לא ניתן היה לצמצם את המפרשים. איזון המערך התבצע על ידי הנפת או הורדת שלושת המפרשים. כך שברוח עזה היה רק החלוץ בשימוש. הסירה ללא קיל או חרב והייתה בעלת יכולת מוגבלת מאוד להפלגה מול הרוח. לסירה ניתן השם אלכסנדרה על שמה של נכדתו של שקלטון שהינה אחת מהוגות רעיון שחזור המסע.
 

שישה מתנדבים איישו את הסירה. רק לשניים מהם היה ניסיון קודם בשיט מפרשים: פול לרסון (נווט הצוות), בעברו סקיפר תחרותי ומחזיק שיא העולם במהירות ליאכטות מפרש. הסקיפר ניק בוב. בארי גרי הוא איש הקומנדו הימי הבריטי ומומחה לטיפוס הרים, אד וורדל הוא צלם, סב קודסרד קצין ים בריטי ואחראי על תחזוקת הסירה והחיבל. כאמור גראויס היה מנהיג המסע ,למרות שבסירה שימש כאיש צוות. האתגר שניצב בפני הצוות כלל הפלגה של 650 מייל במים הקפואים של האוקיאנוס הארקטי הדרומי ולאחר הנחיתה באיי ג'ורג'יה הדרומית מסע רגלי הכולל חצית רכס הרים בגובה של למעלה מ- 1500 מטר כאשר חלק מהנתיב הוא קרחון.
 

חוזרים 97 שנה לאחור
ההפלגה החלה באפריל 1916, סוף הסתיו הארקטי. זהו לא המועד המיטבי, אלא המועד אותו בחר שקלטון מחוסר ברירה. שקלטון חשש שהצוות שלא לא ישרוד חורף ארקטי נוסף. הטמפרטורה הייתה נמוכה ביותר ובשילוב אפקט הרוח הייתה בלתי נעימה בלשון המעטה. הצוות שהה רוב הזמן מתחת לסיפון. התא הקטן שגובהו כ 70 ס"מ אפשר שהות במצב של שכיבה או ישיבה. בשליש האחרון של הסירה מוקם תנור הבישול והחימום שבלעדיו קשה לשרוד באזור הארקטי. ההגאי ישב לפני התורן האחורי, חלקו העליון חשוף. הוא נהג את הסירה בעזרת חבלים ומערכת גלגילות אשר הניעו את ההגה. לפניו היה המצפן העתיק כשהוא מואר בנר. ביום השני החלה לנשב רוח דרומית אשר התחזקה ביום השלישי להפלגה לעוצמה של 40 קשר והרימה ים בעוצמה של 5-6 בופור. מערך המפרשים צומצם לחלוץ בלבד ושמירת הקורס הפכה קשה ביותר. הסירה התקדמה במהירות של כ 2 קשר. הנווט התבסס כאמור על נווט אסטרונומי באמצעות סקסטנט. נווט כזה מחייב את ראית האופק. העננות הכבדה אפשרה הורדת שתי תצפיות בלבד.

אם נוסיף לכך את הקושי בשמירת הקורס במיוחד לאנשי צוות שאינם מפרשנים (וכאלו היו אנשי הצוות המקורי של שקלטון) הדבר בהחלט משפיע על חוסר הביטחון בזיהוי המיקום המדויק. איי  ג'ורג'יה הדרומית הם קבוצת איים זעירה. טעות של 0.2 מעלות בנווט הייתה גורמת למעבר על פני האיים.

 

בהפלגת השחזור בשנת 2013, המשמעות הייתה חילוץ על ידי ספינת החילוץ. במקרה של שקלטון המשמעות הייתה הפלגה אינסופית באוקיינוס עד הסוף המר. לאחר עשרה ימי הפלגה החל הירח לזרוח שנית. ההרים הגבוהים של איי ג'ורג'יה הדרומית נראו קרובים. פול לרסן הנווט הציע לעצור את ההתקדמות ולהמתין במצב של HEAVE TO . הוא לא היה בטוח במרחק שלהם מהאי וחשש שאם ההתקדמות תימשך, הם עלולים להתקרב לחוף הסלעי בשעות הלילה במיוחד כאשר הפלגה חזרה נגד הרוח בסירת ההצלה ללא קיל היא קשה ביותר. הרצון לסיים את ההפלגה לאחר עשרה ימים קפואים היה עז. אך המקצוענות גברה ועוד לילה עבר. בבוקר הצליח לרסן לקחת תצפית אסטרונומית כפולה לירח ולשמש ולוודא את מיקומם והמרחק לאי. התצפית לירח הייתה חשובה מאחר ותצפית לשמש מחיבת זמן מדויק יותר מתצפית לירח. לרסן לא בטח בדיוק של הכרונומטר העתיק שלו. הסירה המשיכה להפליג ברוח גבית לכוון האי. המטרה הייתה המפרץ שבפתחו האי SADDLE . הפיתוי להיכנס למפרץ המלך אוקון שבקצהו נמצא הישוב היה גדול. ישוב זה היה מטרתו של שקלטון אלא שבסופו של יום הוא נאלץ להחיף מצפון לו. מכיוון שהייתה זאת הפלגת שיחזור המשיכה האלכסנדרה שקלטון לכוון האי סאדל. השעות האחרונות להפלגה היו מורטות עצבים. הרוח נשבה בעוצמה של 15-20 קשר מצפון מזרח, מאלצת את שני המפרשנים שבצוות לגייס את כל כשרון השיט שלהם להפליג חד יותר מול הרוח כדי להצליח להיכנס למפרץ ללא גלס נוסף שבתנאי הרוח והסירה נטולת ביצועי מפרשים, היה יכול להשאיר אותם עוד לילה בים. לאחר יום של הפלגה נעצה סירת ההצלה את חרטומה בחוף. החלק הימי של המשימה הושלם. החלק היבשתי שכלל טיפוס הרים ומעבר קרחונים מנקודת הנחיתה ועד למקום הישוב שבו לפני מאה שנה היה מפעל לעיבוד שומן לויתנים היה עדין לפניהם.

 

הפלגת השחזור הקשה הוכיחה שהכתרת הפלגתו של שקלטון והמסעות שנלוו אליה לפני ואחרי היוו את מבצע החילוץ הגדול בהיסטוריה.