הגענו לאי מרגריטה באיחור של שעתיים ואיתרנו בעזרת נהג מונית חמדן את הספינה שלנו במעגן מרינה הילטון.

מאוחר יותר הכרנו את שותפתנו להפלגה, איטלקיה בת 36 שעונה לשם לואיזה, שכפי שהסתבר מאוחר יותר יש לה ניסיון שייט מרשים ביותר וידע בימאות בסיסית מרשים הרבה פחות. כמו כן היא התברכה (גם את זאת גילינו רק בהמשך) במנה רבה של פסימיות שהתבטאה בכך שגם בביאת המשיח היאהייתה מצליחה למצוא סיבה לדאגה וסימן מבשר רעות.

לאחר יומיים של הכנות, הכרת הספינה, וקנית מצרכים (אוכל מים ודלק) יצאנו בבוקר בהיר עם רוח מזרחית מתונה ממרינה הילטון מנופפים לשלום כמו טחנות רוח לקבוצה קטנה של אנשים שהתקבצה על הרציף לאחל לנו דרך צלחה.

אנחנו משאירים על דופן ימין אי קטן וסחוף רוח בשם "פרלון בלנקו" וממשיכים לעבר הכף הקרוב שאחריו דרכנו פתוחה לעבר האיים הקריביים והאוקיינוס האטלנטי. לאחר שעקפנו את הכף הנ"ל אנחנו (הצוות) מתקבצים בקוקפיט ודנים בנושאים השונים שקשורים לשגרת ההפלגה, משמרות, תורנויות הכנת אוכל, ניקיון וכו’, וגם בנושאים שאינם שגרתיים כמו עמדות נטישה (לא עלינו), עמדות שריפה, ואדם בים. אנחנו מתקדמים לא רע בעזרת מפרשים והדר פורש "לסגור תריסים" (לישון). לאחר כשעה לואיזה (איך לא) מבשרת לי שיש מאחורינו ספינת מנוע מהירה מפליגה ישר אלינו. הלב מחסיר פעימה (או שתיים) כי זו יכולה להיות או ספינת משמר או פירטים (כן גם כאלה יש פה באזור), הספינה מתקרבת ומתגלית כספינת משמר של המשמר הלאומי הוונצואליאני. הם מבקשים שנעצור והם יורידו אלינו נציג שלהם ל"ביקורת שגרתית", יכולת התמרון של הסקיפר לא עמדה לו או אולי אומץ הלב של ה"נציג" יצא להפסקת צהריים בכל אופן לאחר שני ניסיונות כושלים הם מודיעים לנו בחגיגיות שהם יגררו אותנו בחזרה למרינה הילטון (אין הרבה טעם והגיון להתווכח איתם) הדר מכין משולש גרירה לתפארת בחרטום ומקבל חבל העברה (Heaving Line ) מניילון בעובי שישה מילימטר שמסתבר לאחר מכן שבעצם הוא חבל הגרירה שלהם. הדר מחבר את חוט התפירה שקיבלנו לחרטום ומסתלק משם לעמדת מחסה. הם גוררים אותנו במהירות 5 קשר במשך כחמש דקות ואז נגמרה למישהו מהמשמר הלאומי הוונצואליאני הסבלנות והוא נשען על הטרוטל יותר חזק והחבל מחזיר את נשמתו לבוראו. לאחר מהומה קטנה על סיפון הסמ"ר הם מורים לנו להמשיך עצמאית על מנוע בחזרה למרינה. את הדרך בחזרה אנחנו עושים בלב מלא חששות. מדוע מחזירים אותנו האם הם יודעים משהוא שהמשלחים שלנו שכחו לספר לנו כגון שיש מטען כלשהוא מוחבא לו באיזה מקום. אני מסכם עם הדר שאם עוצרים אותנו הוא פונה לשגרירות הישראלית ואני לשגרירות האמריקאית (לשנינו אזרחות כפולה).

בחזרה במעגן אנחנו מתבקשים בנימוס להתקשר לונגסייד לסמ"ר ומפקד הספינה מודיע לנו שהם יערכו ביקורת "שגרתית" בספינה. צוות של כעשר גורילות עולה לספינה ומתחיל בחיפוש נמרץ בכל חריץ וחרך בספינה (רק כלבי גישוש משום מה לא היו שם), נציג חוק אמיץ אחד אפילו צלל מתחת לספינה לחפש אוצרות. לשבחם אפשר לומר שהם סידרו כל דבר שהוציאו וסגרו כל פנל שהם פתחו, לאחר כשעתיים נואשו אפילו הנמרצים והמתמידים שבצוות כולל מפקד הסמ"ר שהוריד את חולצת הדרגות שלו והצטרף לחפירות, מלמצוא משהוא חשוד והם הודיעו לנו שאנחנו יכולים להפליג מתי שברצוננו. ביקשתי להישאר עד למחרת בבוקר (פירטים זוכרים?) והם הסכימו ללא בעיות, מאוחר יותר כמה מהם אפילו התיידדו איתנו והציעו לנו לצאת ביחד לשתות (על חשבוננו), ויתרנו על ההצעה בתודה ויצאנו שלושתנו לארוחת ערב במסעדה שכללה כמה בירות קרות כדי לשפר את מצב הרוח ולישר את הקמטים מהמצח.

למחרת אנחנו מבצעים את הרוטינה "יעלה יוצאת לים" (take two ) והפעם נותנים לנו להמשיך ללא עצירה. שיניתי את נתיב ההפלגה המקורי ובמקום להפליג ישירות לנקודת תחילת החצייה האטלנטית אנחנו מפליגים ל St. Lucia כדי להצטייד בדלק שאיבדנו ביום הקודם וכדי שנצא לאוקיאנוס עם מיכלים מלאים לגמרי.

ההפלגה לסט. לושיה עוברת ללא אירועים מיוחדים, אנחנו מתרגלים לספינה ומגלים שיש לה כמה תכונות אופייניות לאו דווקא מחמיאות, ראשית היא איננה אוהבת לחדד בקדמית (דבר שבהמשך יקשה עלינו מאוד) וכן הבניה והגימור הפנימי הם ברמה ירודה דבר שמתבטא בחריקות צורמות של המדרסים (פיולים) ושל המחיצה שתומכת בתורן, כדי להרגיע את החריקות השתמשנו בהרבה שמן 40WD שחודר לחיבור בין חלקי העץ ומקטין את החיכוך ואת הצרימות.

לקראת ההגעה לסט לושיה אני מבקש לוודא מהוא המיקום של המרינה והאם יש בה משרד של השלטונות, על יד החוף אנחנו מזהים שתי יאכטות ואנחנו מתקרבים אליהן כדי להסב את תשומת ליבן, הן שמות לב לנפנופים שלנו ופונות לקראתנו, אחת מהן (קטמרן 48 רגל) מתקרבת לטווח שמיעה ומאשרת שמרינה רודני ביי היא היעד המועדף עבורנו, אבל לפני שאנחנו מסיימים את השיחה הספינה שלהם משנה פתאום כוון ומפליגה היישר אלינו. הדר מצליח בתמרון זריז למנוע את ההתנגשות ואת אי הנעימות הכרוכה בה. מסקנה, לא כל מי שבא לעזור לך בים יודע איך לעשות זאת.

מרינה רודני ביי נמצאת במפרץ מקסים מוקף דקלי קוקוס ואתרי נופש, לאורך חופי המפרץ עוגנות עשרות יאכטות ובתוך המרינה נמצאות עוד
כמאה וחמישים יאכטות מכל המינים והגדלים. אנחנו מתדלקים ונקשרים לרציף ומיד זוכים לביקור של גזלנים למיניהם, אחד מציע גלידה ומשקאות קלים ולא כל כך קלים, אחר מציע לקחת את הכביסה שלנו ולהחזיר אותה נקייה עוד באותו היום, השלישי בא בסירה מקושטת באוסף של דגלי לאום וענפי קוקוס ומציע את פירות העונה למכירה. הדר קונה ממנו בננות ומקבל אגוז קוקוס כתוספת מתנה. המרינה משופעת בסממני האיים הקריביים כולל עצי קוקוס ומבנים עם גגות קש בכל מקום, וכן המוסיקה האופיינית בוקעת מכל חנות ומשרד. החלטנו להישאר במרינה עד למחרת כדי לאסוף כוח ולהתארגנות אחרונה לפני תחילת המסע האטלנטי. בערב אנחנו הולכים למסעדה מקומית לארוחת פרידה ממנעמי החיים והנוחות היבשתית.