הקפת האי שפיצברגן ששייך לארכיפלג סבאלברד, סביב קו הרוחב 80 מעלות בצפונו, לא רחוק (יחסית ובכלל) מים הקרח הצפוני בואכה הקוטב. אנחנו שבעה, מרביתנו לא הכרנו זה את זה קודם לכן, החוט המקשר והמוביל של ההפלגה היה אסף רייפלד שמפליג באופן קבוע בקווי הרוחב הגבוהים.
זמנים שמחושבים אחרת או... כמה שעון הוא בלתי רלוונטי
לקח יומיים להגיע לכאן (לחלק מהתיקים שלנו לקח יותר) ועוד יממה וחצי להכנות אחרונות בסירה ופתרון תקלות קטנות וגדולות.
נקודת הפתיחה (והסיום) היא העיירה Longyearbin המוגדרת גם כמקום הישוב הקבוע הצפוני ביותר.
את היום הראשון בילינו בשיט מול הרוח בים רגוע ובטיול רגלי במפרץ (כאן קוראים לזה פיורד), חזינו באיילים (מהדגם המקומי), שועל ארקטי ושלל ציפורים.
אבל, מבחינתי העיקר של היום הזה היה התחושה הפנימית של 'התנקות', של אוויר צלול באופן חריג ונוף בלתי מופרע, או כמו שאמר הקפטן האגדי שמוביל אותנו כאן: התחלנו עם שמש ושמיים כחולים שעושים "מסג' לבית החזה", קניתי.
הימים כאן ארוכים והזמן הוא לפי 'שעון התנהלות מקומי' שזה אומר שאין ממש ערך לשעון שעל פרק היד שלנו, מתחילים בבוקר ומשם ממשיכים, הימים מסתיימים (אם בכלל) סביב חצות או מאוחר יותר, פשוט כי אור היום לא נגמר והשמש לא תשקע עד סוף אוגוסט, ואיתו אובדת תחושת הזמן, ומספיקים…. המון.
את היום השני התחלנו בשייט ארוך שבמהלכו חברנו והכרנו (לראשונה ולא לאחרונה במסע הזה) את ארץ הקרחונים, בילינו כמעט שעתיים מול קרחון ענק, התענגנו על רעשי ה'פיצוצים' של הטבע והקרח ול המראות של גושי קרח קטנים וגדולים הנופלים למימי המפרץ, הטבע במיטבו.
'נאלצנו' לעזוב (עוד נגיע לקרחונים רבים נוספים בהמשך) ולשוט עוד צפונה לביקור במושבת ניבתנים. זכינו למפגש מדהים ממרחק מטרים בודדים, ביבשה ובמים, תחושה של 'מפגשים מהסוג השלישי' עם חיות קצת פרה-היסטוריות.
קצת אחרי שחזרנו לסירה (עם הדינגי הנאמנה המשמשת אותנו לירידות לחוף) ומיד עם הרמת העוגן נפגשנו עם שני ליוויתני 'מינקי' שבאו לבקר.
יום עמוס, והוא לא נגמר, כי קינחנו אותו בהפלגת לילה (בעצם אין כאן ממש לילה) ליעד הבא, במהלך המשמרת הלילית שלי (המוארת) פגשנו עוד לוויתן מינקי, פאפין אחד וקורת עץ שהגיעה ככל הנראה מסיביר הרחוקה. שינה חטופה שהתחילה לפנות בוקר (מול קרחון מרשים) ונגמרה די מהר הובילה אותנו ליום חדש.
ביי ביי ציויליזציה
המשך השיט באותו יום הוביל למפגש (תתרגלו למילה 'מרגש' כי לא מצאתי מילה יותר מתאימה) עם להקת ליווייתני בלוגה לבנים ומרשימים, שליוו אותנו וסביבנו הרבה זמן והנעימו גם את חוש השמיעה ב'פאפים' הלו הם קולות הנשימה של היונקים הימיים. ההמשך היה מרשים לא פחות (עוד מילה שצריך להתרגל אליה אם אתם ממשיכים לקרוא), עברנו באזור אליו 'נשפכים' ארבעה קרחונים וכולו משובץ בפיסות קרח אומנותיות, גדולות יותר וגדולות פחות, נוצצות או כחולות, מעוצבות או 'סתמיות'. הכל נודד עם הרוח והזרמים, ממש גן פסלים טבעי שמשתנה לפי הרוח/ זרם/ קרח מדי שעה.
בפעם האחרונה למסע הגענו לפיסת ציוויליזציה קטנה, תחנת מחקר NY-ALESUND בקו רוחב 79 מעלות, חנות קטנה, מוזיאון מסקרן על המקום והמסעות השונים לקוטב הצפוני, שלל אנשי מחקר ממדינות רבות ואופציית מילוי מים ודלק ו…. מקלחת אחרונה עד סיום המסע.
השכם בבוקר אחרי שמילאנו את מיכלי המים של הסירה עד להתפקע (כולל מסדר שתיה מהברז של הרציף כדי לחסוך עוד כמה ליטרים של מים) יצאנו במזג אוויר אפרורי ורטוב ללג של 46 מייל ליעד הבא. זהו, נפרדנו מבני האדם ל 15 יום הקרובים.
דובים
ליווינו את קו החוף המצוקי של מערב האי, בחיפוש מתמיד אחרי דובים. בשעות אחר הצהריים נכנסנו לפיורד מדהים שניזון מארבעה קרחונים שונים שיורדים כולם מכיפת הקרח אי שם בהרים, השברים הרבים של הקרח במימיי המפרץ היקשו על ההתקדמות לסופו והשייט היה איטי וכלל ניווט טקטי תכוף. הצפי לרוחות משמעותיות בלילה והסכנה מגושי הקרח הנעים בפיורד הביא אותנו להבנה שלא נוכל לעגון בפיורד. אחרי צפייה ממושכת ואימוץ העיניים דרך המשקפות ואי מציאת דובים, ניווטנו שוב דרך חתיכות הקרח, את דרכנו החוצה מהפיורד ושמנו פעמינו צפונה, כשעתיים הפלגה הביאו אותה לפיורד יפה לא פחות (ניזון 'רק' משלושה קרחונים) בו עגנו לקראת חצות לארוחת ערב (יום שלישי – קוסקוס ומרק).
כמה מילים על הסירה: ovni445 – מפרשית מאלומיניום שאורכה 44 פיט (כ-14 מטר ל'עכברי היבשה' שקוראים) ללא קיל, עם סנטרבורד מתרומם שמאפשר גישה למקומות מאוד רדודים. סירה ותיקה ושבעת 'קרבות', בנויה לשיוט באזורים הקרים ויודעת להתנהל עם קרח (ברמות מסוימות). מטבח קטן, סלון סביר, שני תאים עם מיטה זוגית ושני תאים קטנים עם מיטות קומתיים.
ל 7 אנשים יאכטה בגודל כזה מספקת תנאים סבירים למחייה לתקופה לא קצרה (ההכרות והקרבה, העזרה והנימוס ההדדי זה תנאי מחייב)…
יומנו החדש התחיל סגרירי עם רוח חלשה אומנם, אבל כזו שהצדיקה העלאת מפרש ראשי לשמחת הימאים, המשכנו לשוטט בין הפיורדים תוך מגמת תנועה צפונה, דוב ראשון הופיע כבר בבוקר. אומנם קצת מרחוק ואומנם נעלם די מהר, אבל, פתיחה טובה. בקרבתו השתעשעו במים ניבתנים צעירים בעוד הבוגרים (כרגיל) רבצו בבטלה גמורה בחוף.
הדוב השני הופיע קצת אחרי צהריי היום ('הופיע' זה לא תיאור מדויק, מדובר בסריקה מאומצת, חלקה עם משקפות ע"י המפליגים לכל אורך הדרך), הדוב אותר כמאה מטר מהחוף במעלה דרדרת סלעים. התטלטלנו להנאתנו בסירה מול המיקום תוך צילומים אין ספור, ניסיון לשוחח עמו (לא צלח) ולא מעט התרגשות (ילדותית) למראה הענק הלבן. תכ'לס הוא יותר זהוב מאשר לבן. בצער רב נפרדנו והשארנו אותו לחזור לשנ"צ שלו והמשכנו במגמת ההתקדמות צפונה.
מכאן יצאנו להפלגה ארוכה לאורך שארית החוף הצפון מזרחי של שפיצברגן ו'פנינו' מזרחה לעבר אתגרים חדשים (למה חדשים? כי האזור מכאן והלאה הרבה פחות מתוייר, הרבה יותר מרוחק, הרבה פחות ממופה באופן מדוייק, והכל ראשוני ו'קשוח' יותר – גם לאסף רייפלד הסקיפר שלנו זו הרפתקה ראשונה באזורים האלה).
הפלגות 'לילה' ארוכות מחולקות למשמרות וזוג זוג מתעורר בתורו מתלבש במיטב הביגוד החם ועולה למשמרת. היות ואין לנו הגה אוטומטי (אחת התקלות שלא התגברנו עליהם בשבוע שעבר)
החזקת הגה ותצפית קבועה היא עניין קבוע, בנוסף סריקה מתמדת של החוף בעין ובמשקפת לחפש דובים ושאר בעלי חיים ימיים, יבשתיים ומעופפים.
עד היום מזג האוויר האיר לנו פנים יחסית, ממחר בלילה זה עתיד להשתנות באופן חד, דיווחים יבואו.
החומה הצפונית הקפואה
על מנת ל'צמצם' קצת את השפעות המז"א, הוחלט לתת לשקע לעבור והתמקמנו בלגונה סגורה ליממה, שם עסקנו בעיקר בטיולים רגליים, השלמת שעות שינה, עצלות הכרחית וזמן אינטרנט (לא זמין בתנועה), פגשנו כאן שני 'סיסלמנים' הלוא הם שומרי הטבע, הפקחים מגיני הצפון, הם מפוזרים בזוגות בבקתות הקטנות הפזורות באזורים נידחים ומבלים בהם חודשיים ברצף בחודשי הקיץ.
לאחר יממת 'טעינת מצברים', יצאנו לפינה הצפון מזרחית של האי (בדרך היה לנו ים פתוח וחציית קו הרוחב 80). ים קצת קשוח הביא אותנו אחרי 59 מייל למפרץ סגור ומוגן בו המתנו כ 6 שעות להיחלשות הרוחות הדרומיות הערות.
ההמשך היה לאורך כיפת קרח מרשימה (שמכסה כמעט את כל צפון האי), בדרך פגשנו לוויתן מסוג Finwhale ענק שכיבד אותנו בנוכחותו. הגענו אל מצוק ענק שנקרא Alkefjellte והפלגנו באיטיות רבה לאורכו. במצוק חיים ומקננים מספר פנומנלי של ציפורים (אוריות ברובן) את חלקן ראינו בחגבי הסלע ואת חלקן במים או במטסים מרשימים בבודדים או במבנים, המולת קולותיהם שימשה מוסיקה לאוזנינו בשעה הארוכה שבילינו לאורך המצוק, לקראת סיום השהייה שם נכנס ערפל סמיך שהשרה אווירה מסרט של היצ'קוק.
שמנו פעמינו מזרחה לאי Nordostlandet (היבשה הצפון מזרחית) שרובו ככולו מכוסה בקרח, עניין של כ 50 מייל הפלגה ליילית עם שמש כמעט 'יוקדת', משמרות הגה, שינה לחילופין וים רגוע (הפתעה נעימה).
ואז זה הגיע! יש לי בעיה, המראה של 'הר של קרח' שמשתרע על פני עשרות רבות של קילומטרים (הרבה יותר ממה שהעין יכולה לראות והלב יכול להכיל) הוא ייחודי, 'עוצר נשימה'. זו, להודות על האמת אחת הסיבות שכל כך רציתי לבוא למסע הזה, מעין 'החומה הצפונית' במשחקי הכס. רק שכאן מלחך את החומה ים כחול שורץ גושי קרח בגדלים וצורות שונות, מפלים אין ספור שמנקזים את כיפת הקרח, נוף בראשיתי שאין דומה לו, ולצד חומת הקרח יאכטה קטנה, ובה שבע נפשות, בני אדם מול כל ההוד וההדר האלה.
סוף מסע
נפרדנו בעצב, הנפנו מפרשים, ראשי בצמצום ראשון חלוץ מלא והמשכנו. מספר שעות מאוחר יותר הגענו לארכיפלג של איים קטנים ובמשך שעות ארוכות סרקנו את החופים תוך תנועה איטית בחיפוש אחרי דובים. קצת לפני הייאוש (לא באמת) ראינו דוב בצמוד למים זולל גווייה של ניבתן. מאות מטרים בודדות משם, דוב נוסף המתין לתורו, במרחק קצר נוסף על צוק נמוך התגלו אמא דובה ושני גורים. הראשים שלנו היו כמו במשחק טניס, נעו ממקום התרחשות אחד לשני. לאחר זמן רב כשהדוב הרגיש ששבע ועזב באיטיות של בטן מלאה את זירה האוכל, מייד הגיח דוב נוסף שכנראה המתין בסבלנות לתורו מאחורי קפל קרקע סמוך, 6 דובים…. חגיגה לחובבי הטבע.
המשכנו דרומה ב'מרוץ' להגיע למיצר שבו היינו חייבים לעבור בשעת חילופי הזרם לקראת חצות, אבל….. פתאום, באמצע הים, שני לוויתי המפבק (לוויתן גדול סנפיר בעברית) במחול דייג זוגי, ולהקת שחפים באה לחגוג על כל דג שהם מפספסים, במשך כמעט שעה הם חגו סביבנו דגו, עלו, צללו, עשו בועות ותנועות אגרסיביות כדי ללכוד את הדגים. תאווה לעיניים, למרות העיכוב הצלחנו לעבור את המיצר ולעצור לתנומת לילה.
ממשיכים דרומה וזולגים לאיים שנמצאים מזרחית לשפיצברגן. עצירה וירידה לחוף הביאה למפגש עם קבוצת איילים, בית קברות עם עצמות איילים וניבתנים ובהמשך מושבת ניבתנים מסקרנת שבילינו ממש בסמוך אליה ברביצה זמן רב.
ואז…הגיעה הקריאה: "דוב ! בדרך אלינו, כולם לדינגי" ביצענו נסיגה טקטית (שלא לומר: מבוהלת) לדינגי, והמשכנו לצפות בביטחון בדוב. הדוב התהלך לאיטו לכיוון בו פסענו רק דקות קודם לכן ואיתר (אנחנו לא ראינו קודם) גוויית אייל.
למחרת…. אחרי בדיקה מתמטית, התברר שאנחנו צוות מאוד חסכני במים (גם הודות לחתום מטה שקיבל מינוי של קש"כר, קצין שוטף כלים ראשי, תמיד במי ים קרים ומלוחים) וכולנו התקלחנו, זריז וקצר, במים חמים ומבורכים. יצאנו לשייט ארוך יחסית בדינגי ונחתנו על חוף אל מול קניון אליו פסענו ברגל, מצוקיו עמוסים בציפורים לעייפה, לאורך הנחל ועל המדרונות ראינו מספר שועלים ארקטיים, שפרוותם עדיין חומה (בחורף היא הופכת ללבנה) כל בעל חיים במסע הזה מעורר השתאות ושמחה, באנו אליהם כאורחים בממלכה שלהם, וזכינו.
עת יצאנו מהקניון אותר דוב כק"מ מאיתנו נובר בפגר, היות ולא ידוע מתי יסיים את ארוחתו והאופציה כי יסתקרן בנו (במקרה הטוב רק יסתקרן), ביצענו נסיגה חפוזה לדינגי, בדרכנו דשדשנו בבוץ עמוק באזור שפך הנחל לים ואיתרנו עצמות לווייתן.
התארגנות זריזה, ולאור השפל היה צורך הרבה דחיפות של הדינגי ויצאנו לים, הרוח עלתה, הסירה רחוקה ונרטבנו כולם. אבל זה היה החלק הקל, כחצי מייל מהסירה שבק המנוע חיים, 7 אנשים עמוסי ציוד, מצלמות, אמל"ח בדינגי לא גדולה. התחלנו לחתור מול הרוח והגלים, והגענו ליאכטה רטובים, שמחים וישירות למרק החם…
למחרת יצאנו למסע ימי רציף (הארוך ביותר עד כה) 166 מייל (כמו הרצליה לקפריסין בערך).
מזג אוויר מאוד קודר, ערפילי ו'מטפטף' רוב הזמן, עם רוח לא יציבה בעוצמתה. לעיתים על מנוע בלי רוח ולעיתים רצים עם מערך מצומצם ב 9 קשרים (הזרם היה איתנו) הסיום אחרי 27 שעות במפרץ רגוע למרגלות קרחון. מנוחה, ארוחה חמה, יין טוב ומשחק וויסט לתוך הלילה למרות העייפות.
בבוקרו של יום עם שמש קופחת וטמפרטורות חמות של יותר מ 10 מעלות, יצאנו מהפיורד לקבלת פני של לוויתן בלוגה צחור כשלג, שליווה אותנו דקות ארוכות.
ניצלנו את היום השמשי והחמים וחצינו את הפיורד בהפלגת מפרשים ברוח חלשה. מפגש עם קרחון ועגינה מולו, התקרבנו יותר מתמיד וזכינו למספר 'קריסות' מרשימות. וזה בעצם היה התחלת הסוף.
לג נוסף החזיר אותנו לנקודת ההתחלה. סיימנו הקפה מלאה של האי.
מודה לאסף רייפלד הסקיפר של קווי הרוחב הגבוהים ולשאר שותפי למסע:
אסף רייפלד, פולדי וונג, אייל שקל, רות שכטר, אייל שקל, דקלה גבריאלי ואנריקה מאירוביץ
אני לא מסכם, אין איך לסכם.
כמה שורות טכניות על נושאים בהקשר המסע הימי:
לוגיסטיקה:
היאכטה מאובזרת ומוכנה למשימה (מינוס התקלות שתוקנו ואלה שלא כדוגמת ההגה האוטומטי).
עגינות:
למעט בנמל הבית ובתחנת המחקר אין מקומות היקשרות או ציוויליזציה מסוג כלשהו, כשהיאכטה לא בתנועה זורקים עוגן ויורדים ליבשה בדינגי הנאמנה.
אוכל:
קנינו אספקה ל 19 יום. אוכלים קודם את הפירות, הירקות והבשר הקפוא ולאט לאט מתקדמים בתאריכי התפוגה. היו לנו שתי בשלניות ממדרגה ראשונה ומצרכים מגוונים ואיכותיים. בד"כ כלל יש ארוחת בוקר מושקעת וארוחה גדולה נוספת אי שם לקראת סוף היום (לפעמים בשעות הקטנות של הערב/לילה).
מים:
אין. זאת אומרת יש 500 ליטר ועוד כמה ג'ריקנים לכל ההפלגה. זה לא הרבה (יש להוסיף הרבה בירה, יין, וויסקי, קוניאק, סודה וקולה זירו).
טיולים רגליים:
בשפע, מדי יום והרבה. חילוץ עצמות בנופי הפרא, אין כאן שבילים אבל יש כאן טבע במלוא הדרו, הקפטן כאן חובב 'פיסטינים' ותמיד יש עלייה תלולה אחת לפחות.
צמחייה:
האזור מוגדר כמדבר ארקטי עם מעט מאוד גשם. עצים ושיחים אין בנמצא, בעיקר טונדרה, חזזיות ופרחים קטנים וצבעוניים פה ושם. כל צמח/פרח מוגדר פה 'גיבור', לשרוד את החורף, הטמפרטורות ובעיקר את העובדה כי האי כולו מכוסה שכבת שלג עבה רוב השנה, מזכה בתואר גיבור.
הטריטוריה:
סוג של אקס-טריטוריה, מנוהל ע"י נורבגיה אבל לא שייך לה, כל אחד יכול להתיישב פה בתנאי שיוכיח שיש לו עבודה. אסור להיוולד פה ואסור להיקבר פה.
דיג:
אף אחד כאן לא בעניין, לא ברור בכלל מה יש – מה אין, אז לא דגים.
ימאות:
מעלים מפרשים ככל הניתן, זה לא קורה הרבה אבל קורה מספיק בעיקר בלגים הארוכים על מנת שנרגיש כימאים עמוק בחוג הארקטי, העוגן מתופעל רבות, וסוגיית ההערכות, התכנון וההתחשבות בתחזיות מזג האוויר היא מוטיב מרכזי, כל שהייה על הסיפון מחייבת חגירת חגורת הצלה (מהדגם המתנפח והנוח).
אבטחה:
בכל ירידה לחוף אנחנו חמושים ברובה טעון ושני אקדחי זיקוקים, לכל צרה שלא תבוא – והכוונה רק כלפי דוב קוטב עצבני.
טמפרטורה:
קר, אבל לא נורא, בדרך כלל 0-5 מעלות, הקור מתחיל כשיש רוח וכשעומדים שעות על הסיפון במשמרת הגה או בצפייה ממושכת עם משקפות על החוף. בתוך היאכטה יש חימום ונעים (ושמיכות פוך בתאי השינה).
חטופים:
סרטים צהובים נתלו על הוונטות והתנפנפו ברוח לכל אורך המסע, כמעט כל הרמת כוסית הזכירה את הציפייה לשובם, וגם בשיח הכללי לא נפקד מקומם.
