מוקדם יותר אותו בוקר תקף אותנו קרחון נוסף, הפעם גדול פי 3 מקודמו ואף גדול יותר מהיאכטה עצמה… קפצנו אל חליפות ה- URSUIT והתנתקנו. נתנו לקרחון לעבור ויצאנו מהמפרצון לפני שאחיו הגדולים יגיעו וינעלו אותנו בפנים. מספר ימים מאוחר יותר כבר אי אפשר היה להכנס למפרצון, כך כתב לנו מארק – קפטן הולנדי של יאכטה שמפליג כבר חצי שנה רצוף במים הקפואים של היבשת הארקטית.
לפני שיצאנו לדרכנו לעבר Port Lockroy נתנו לנו אנשי התחנה האוקראינים חבילה המיועדת לדואר באיי פולקלנד, כך נעשינו רשמית RMS Alkyone – Royal Mail Ship

 

בין ביקורים בתחנות לירידות לחוף, בין הכנת אוכל להחלפת מפרשים ובין ספרים ושיחות עמוקות לשינות עמוקות עוד יותר, הימים עברו די מהר. החיים עם עוד 6 אנשים בתוך יאכטה אחת יכולים להיות לא פשוטים ואם נוסיף למסע הזה את קודמו נגיע לכ – 120 יום בהם ה"לבד" הוא לא ממש אפשרי. ניגוד מעניין להרגשת ה"לבד" בעולם כאשר מפליגים בעולם הריק והקפוא של אנטרטיקה. החלומות היו המפלט שלי אל הלבד, אל העולם של סער לבדו, שהתווסף למראות החלומיים של העירות ויצר הרגשה כה פנטסית שקשה לתאר במילים ובצילומים.

הביקור בתחנת המחקר הספרדית הצטיין בארוחת טאפאס, הסברים לבביים על החיים בתחנה ומעבר ביחידות המחקר והסברים באנגלית שטופת מבטא קטלני על כל מה שלא העזנו לשאול. לאחר הביקור וטקס החתמת הדרכונים, בדק הרופא המקומי את הזרוע של גלי, שותפתי למשמרת C שמעדה ונפלה באחת ההטיות המפתיעות. בהטייה דומה עף המחשב שלי ונחת על הרצפה. היד של גלי לא היתה שבורה, המחשב שלי כן. גם בלי הרופא הספרדי ידעתי זאת.
העברנו מספר ימים נוספים באיזור תוך שאנו מתכסים לנו לאיטנו בשכבת חול שחור כתוצאה מרוחות של 40 קשר הנושכת את הסלע הוולקני שמרכיב את האי Deception. חיפשנו את הרגע הנכון לצאת לדרך – ישבנו יום יום על תחזית מזג האויר וניסינו למצוא את היום הנכון לצאת לדרך.

 

 לכל דבר טוב יש סוף, ובסוף נפרדנו מקצה העולם והתחלנו בדרכנו חזרה לעולם הגדול. ההפלגה לאיי פוקלנד לא הייתה קלה מדי אך גם לא קשה יתר על המידה. עם שני חלוצי הסערה מצומצמים לחילופין והראשי בצמצום שני או שלישי הגענו בריאים ושלמים לאיי פולקלנד. במהלך המעבר זכינו לרוחות של 50 קשר במכות וגלים של עד 6 מטר כמו גם רוחות דרומיות קפואות אשר הקפיאו את כל הריג, החבלים וחלקים מהסיפון עצמו. לכשיצאה השמש מבין העננים ניצבי קרח התחילו נופלים ממרום התורן בקולות התנפצות שונים, כתלות במה הם פוגעים וכמה גדולים הם.

אני חוזר כמה שנים אחורה, לספה של יוהאנס, שם שמעתי לראשונה על ההפלגה אותה אני מסיים עכשיו.
על הספה עלתה בראשי תמונה שאותה החלטתי להגשים – להגיע לאנטרטיקה עם זקן עבות של מגלי ארצות ולתת לו לקפוא לפחות פעם אחת. באותו לילה התגשמה משאלתי. למחרת גזזתי שנתיים של זקן.
יותר לא יצעקו ליJesus  או Wilson ברחוב, אנשי הביטחון לא יעצרו אותי יותר בארץ בכל פעם שאני יורד מכבש המטוס, לא אמצא יותר שאריות מארוחת הצהריים ורשמית הקרבתי את עז הים. חזרתי להיות סער ברוקמן.

לא ארחיב על איי פוקלנד אותם לא ממש חקרנו כמו שצריך ובעצם רק עצרנו  בהם (בפורט סטנלי) על מנת לתדלק, לתספק, לנוח מעט ולשלוח 3 מאנשי הצוות הביתה. המסע שלהם הגיע לסופו ונשארנו רק 4.
ארוחת הפרידה היתה מרגשת וטעימה, היין הלבן שטף את הדגים ואת שאר מפלצות הים – כשרות פחות וטעימות יותר.
בבוקר עזבו שלושת אנשי הצוות במונית, אך לא לפני שהצטלמנו צילום קבוצתי אחרון עם דגל אנטרטיקה חתום. תוך כדי שאנחנו עומדים על החרטום, מחזיקים את הדגל בפוזה קיצ'ית טיפוסית ונהג המונית
מתפעל את הCanon 5DmkII –שלי, לא יכולתי שלא להתרגש. עוד פרק הגיע לסיומו.

פורט סטנלי הוא כפר אנגלי טיפוסי, בעוד קולוניה בריטית ש'משום מה' עוד לא הגיע לסיומה. האי משמש את תעשיית הדיג הסינית לה נמכרים רשיונות דיג בריטיים. חוץ מתעשיית הדיג, יש סקוטים וכבשים כמובן. הייתי אסיר תודה למספר הגדול של נערות אדומות שיער שנקרו בדרכי, אך שמחתי לעזוב את האי בדרכינו לאורוגואיי.


מהההתחלה ידענו שזו לא הולכת להיות הפלגה קלה וגם לא קצרה במיוחד. היינו צריכים לצאת לדרך ויצאנו – יש להאנס ומרקוס טיסות טראנס אטלנטיות לתפוס.
ב 23:30 מתנתק חבל אחרון מהסליפ שהתקנו שעה לפני, מנועים מודממים, חלוץ אחורי משתחרר מהפרלר ומושך את החרטום ברכות מהרציף, גוף האלומיניום של אלקיונה מחליק לאיטו סביב צירו ולאחור, 10 מטרים מהרציף העלוב ביותר שראיתי בכל המסע (אך גם המעניין ביותר), אנחנו כבר בגבית של 18 קשר שמביאה את אלקיונה ל 5 קשרים SOG עם חלוץ בלבד. עולים לרוח צד חדה – מרימים ראשי מצומצם ומדווחים יציאה. "שתהיה משמרת נעימה", עונה קול גברי בעל נימה חיובית וטון נעים.
זו פעם ראשונה שאני מתנתק מרציף תחת מפרשים בלבד ביאכטה… הרגשה של אהבה אמיתית לשיט ולרוח – מעין פוריטניות רומנטית ולא מזיקה.

ההפלגה לאורוגואי הייתה רצופה בשינויי רוח ויחד איתם עבודה די טכנית על החלפות מפרשים. באחד מאותן החלפות מפרש, הצליף לי באצבע מיתר של staysail שלא היה מתוח מספיק כאשר החלוץ טיפס מצומצם במעלה המעלן. לא אכנס לפרטים הטכניים של מה קרה ולמה, אבל מאיך שהאצבע שלי נראתה הסקתי שהיא שבורה ב-3 מקומות. ירדתי אל מתחת לסיפון, הנחתי קרח וחיכיתי לסוף התמרון. האנס הסתכל על האצבע בפרצוף כואב. בצורה מפתיעה מאוד, לא כאב לי בכלל. הנחתי שחוסר הכאב נובע מאדרנלין והתייחסתי לצורה המוזרה שהאצבע קיבלה. האנס קיבל את הצעתי והוא קיבע את האצבע בצורה ישרה עם כף מהמטבח ושאר מוצרי חבישה שאלקיונה מתברכת בהם. העובדה שהאנס משיט לעיתים לבדו את אלקיונה ואף חצה איתה את האוקיינוס single handed ומקצועו כרופא (שיניים) אפשרה לו לייצר תיק חובש/רופא מרשים ומלא בהפתעות.
חוסר הכאב המשיך אל תוך הלילה ואף לתוך הבוקר שלאחריו. חששותי התממשו: לא קרה כלום, אני עדיין יכול להחליף מפרשים ולשטוף כלים.
יום נוסף חלף וסיפור ההחלמה המופלא של האצבע הגיע לסיומו כאשר הז'ורז'רה צרחה בירכתיים ומכיוון שהייתי הקרוב ביותר לא היה בדעתי לתת לדג הראשון להתחמק. אחרי קרב נאה, עלתה לה טונה במשקל 8.5 קילו, הדג השמן ביותר שתפסתי בקריירת הדיג הקצרה שלי (135 ימים). לא יכולתי להתאפק ובזמן שחתכנו אותו לסטייקים שמנים, גילפתי לי נתח סשימי שמן ואכלתי אותו. הוא כמו נמס לי על הלשון והוא היה עוד חמים.
באותו ערב אכלנו סושי כמו מלכים, ולמנה עיקרית סטייק טונה צרוב מבחוץ וורדרד מבפנים, מטוגן בחמאה, שום ויין לבן וברוטב שמנת פלפלת וגבינת פרמזן. מזל שבפוקלנד דאגנו לאספקה של יין לבן ותפוחי אדמה, שבלעדיהם אין סיבה לדוג.

 

השינוי הגדול ביותר היה התחממות קבועה והשלת שכבות בידוד. כמו נחשי ים השלנו את עור ה- GORETEX שלנו, את הבגדים הטרמיים, את כובעי הגרב ואת 3 שכבות הגרביים. מקלחת על הסיפון בצהריים וחלונות פתוחים בשלאף שטונדה (Schlaf Stunde). עם רוחות גביות קלות אף הרמנו את הספינקר לראשונה בסיבוב האנטארקטי. היה לי חשוב לבדוק את תקינותו לאחר שהוא נקרע בזמן הדליברי מזרחית לחופי ארגנטינה ותוקן ע"י הסוכן של North Sails במאר דל פלטה, ארגנטינה. התיקון החזיק ועם (291) מטרים רבועים של בד גלשנו לנו ביציבות צפונה.

ההגעה לאורוגואי ל- Piriapolis לא הייתה סוף הסיפור. הראש והלב שלי היו כבר בהרפתקה הבאה: במרחק 36 שעות הפלגה בלבד, ב-San Isidro, Buenos Aires מתקיימת אליפות העולם ב- 470 והפסיכולוג של הנבחרת האולימפית הוא לא אחר מאשר אחי – נמרוד (אותו ראיתי לאחרונה ביום ההולדת שלו לפני כמעט שנה). אני מוכרח להודות לכל מי שאפשר לי להצטרף לבית הנבחרת ביומיים האחרונים של השהייה שלהם שם. היה נחמד לפגוש פרצופים מוכרים ואהובים מעולם השיט הישראלי ובהם גם את בת דודי, סתיו.
הסיום של המסע לארגנטינה אל הנבחרת שלנו נחתם בנימה מעט מעצבנת – שעות ספורות לפני הארוחה האחרונה לפני צאתנו חזרה לאורוגואי, אליה הזמנו מספר אורחים מקומיים, הגיעה סירה של רשות המכס הארגנטינאית ובקשה את חתימתו של מרקוס מפני שהוא רשום בתור בעל משנה של היאכטה. האנס עשה 1+1 מהיר, ואחרי שתי שיחות טלפון הבנו שהסירה לא יכולה להשאר בארגנטינה ללא הבעלים. העובדה שעברנו באיי פוקלנד ללא אישור ארגנטינאי הרגיזה מישהו שהחליט לעשות שריר. היאכטה היתה חייבת לצאת עוד הערב לאורוגואיי על מנת שהאנס יספיק לתפוס את הטיסה בחזרה לגרמניה.

האנס לא תפס את הטיסה. אבל אלה החיים של מי שלוקח סיכונים.