ארבע ידיים, ים אחד, דגל אחד
מאת גל קדר
צילום -באדיבות המרואיינים
אורלי וים נפגשו לראשונה בתחרות ה- Aegean 600 לפני שנה. הם הצטרפו לצוות פולני/ צ'כי על גבי ספינת קטמרן מתפרקת ולא מתוחזקת. הם סיימו את התחרות בהצלחה, עם המון חוויות ולקחים וגם נזקים, כמו לוח הגה אחד שאבד בים, מיתרים קרועים ועוד.
כאשר הם ראו את הצוות היווני שמפליג בזוג, ומנצח את התחרות בפעם השניה ברציפות, הם הבינו ומייד החליטו מה היעד הבא – אנחנו רוצים להיות שם ולנצח את השיוט דאבל הנדד!
אורלי וים לא הם לא הישראלים הראשונים שיצאו לתחרות בקטגוריית הצמדים.
כדי להימנע מגורל הצמדים הישראלים הקודמים – שלא סיימו את המסלול –
השניים בנו תוכנית אימונים קפדנית:
מחנות אימון חודשיים, עבודה עם מאמן יווני על היאכטה מדגם דלר 30, למידת היסטורית המסלולים שהם בצעו בפעם הקודמת וניתוח המסלול, סימולציות קצה, וחלוקת עבודה ברורה, והרבה ככל הניתן, זמן ים!
בינתיים, האימונים מתבצעים בארץ על יאכטות של אנשים טובים שעוזרים לאורלי וים. לקראת התחרות עצמה, אורלי וים שוכרים יאכטה מבחור יווני אשר יעזור להם וישמש כמאמן מקצועי. הם מתכננים שבועות אימונים מרוכזים ועמוסים במהלך כל חודש עד התחרות, בה יכירו וילמדו היטב עד רמת הבורג ביאכטה עליה יתחרו.
התחרות שהינה אתגר אמיתי בליגה הגבוהה של השייט האופשור – Aegean 600 .
תחרות ים פתוח (אופשור) בן כ-605–660 מייל ימיים (כ-1,100 ק״מ), שבו יאכטות יוצאות למסלול תחרות ללא הפסקה סביב הים האגאי. מזנקים ליד מקדש פוסידון בקייפ סוניון ומעבר ב-23 נקודות ציון לאורך הדרך, כולל מילוס, סנטוריני, רודוס, פאטמוס ומיקונוס. המסלול משלב שיט מאתגר, יכולת ניווט, תכנון משמרות, התמודדות עם רוח משתנה ותנאי ים קשים, כשהמיתולוגיה והנופים של הים האגאי הופכים את הסיבוב לחוויה של עומס פיזי ונפשי עילאי.
המכשול הגדול ביותר כרגע הוא הקרקעי:
מימון, ציוד, זמן, אימונים, עבודה יומיומית –
והעובדה שאין בישראל מסורת עמוקה של אופשור תחרותי מקצועי.
“אין כמעט עם מי להתייעץ. אנחנו בונים את הדרך תוך כדי תנועה". לזכותם של הצמד יאמר שהם פונים ומוכנים לשמוע ולהעזר בכולם, כך שגם אם יש לכם טיפ שלכם נראה קטנטן, הצמד ישמח לשמוע ולהקשיב!
וזו בדיוק הסיבה שהפרויקט הזה חשוב:
לא רק בשבילם – אלא בשביל הדור הבא של שייטי האופשור בישראל.
בשיחה אני מתרשם מתחושת השליחות. מבחינתם, זהו פרויקט לאומי קטן.
הם מבקשים שותפות לדרך.
כי אם הם יעמדו על הפודיום,
זה לא יהיה רק הישג אישי.
זו תהיה נקודת ציון.
הוכחה שאפשר.
שישראל יכולה.
ושארבע ידיים, כשהן מחוברות נכון,
מספיקות כדי להרים דגל אחד גבוה.
תעקבו – 5 ליולי 2026 – נראה אותם על קו הזינוק!
