חורף 1807. "סקונר" אנגלית, נושאת מטען תה מהודו, עושה דרכה סביב אפריקה לנמל ליברפול. עקב הים הסוער עומד רב-החובל בגשר מזה שלוש יממות רצופות, הספינה מפליגה במערך מפרשים מצומצם, ובכל זאת ממשיכים מפרשים להיקרע ומוחלפים בסיכון חיי הצוות.

משמרת כפולה של ימאים מצטופפת בפינה שמתחת לרוח ושני קדטים אוחזים יחדיו בגלגל ההגה, במשמרות של 20 דקות.

 

במזג האוויר ששרר בעשרת הימים האחרונים, לא הצליח נווט הספינה להוריד אף "סייט" שמש או כוכבים, ומיקומם מוערך באמצעות סימוני כיוון ומרחק המסתמכים על נתוני הכרונומטר, מדידת מהירות מידי שעה וכיוון המצפן.

 

פתאום נשמעת קריאת הצופה: "אוניה,  דופן ימין,  3 נקודות מהחרטום".

 

במשקפתו, מבחין רב-החובל באוניה פורטוגזית. התורן הראשי שלה נראה שבור, והיא מתנהלת במערך מפרשים מאולתר ובקושי רב מצליחה להחזיק את חרטומה אל מול הים הגועש.

עם התקרבו, מעריך רב-החובל כי בלי עזרתו תטבע האוניה הפורטוגלית על צוותה בתוך כמה שעות.

 

האפשרויות שבפניו הן:

1.             להפנות חרטום ולהתרחק. באותה תקופה שום גורם לא יכול היה לדעת שאוניתו הייתה באזור. בכך היה שומר על אוניתו וצוותו ונפטר מהפורטוגלים שנואי-נפשו.

2.             מודרך ע"י החובה המוסרית של ימאי לימאי, יציל את הצוות בלבד. גם בכך יש סיכון הואיל ויש צורך לעצור את האנייה, להוריד סירת משוטים ולהרימה חזרה.

3.             להציל את הצוות וגם את האנייה על מטענה. אך מדוע שיעשה כן? מה המוטיבציה של צוותו להסתכן בהרפתקה שאינה בגדר העבודה לה נשכרו? ומדוע שיסכים בעל האוניה שרב-החובל יסטה מנתיבו, יאריך את המסע ויסכן את האוניה?

 

בכדי להניע את רב-החובל והצוות לעשות ככל יכולתם כדי להציל חיים ורכוש, בהתחשב בתנאים ששרדו בספנות שלפני 200 שנה, תקופה בה ימאי היה ימאי ולא יפה-נפש, נוצרה הדוקטרינה של "דמי הצלה"  SALVAGE-CHARGES.

 

באמצעות דמי ההצלה, חוברים כל בעלי העניין ברכוש הימי, קרי: בעלי האנייה, מפעיליה, בעלי המטען, מבטחי האנייה, מבטחי המטען וכו' מציעים שכר עידוד, למי שיסכן רכושו וחייו ויציל את האינטרסים שלהם, תמורת סיכוי לראות תשלום נדיב תמורת הצלחתו.

 

עקרונות דמי ההצלה מעודדים את כל הגורמים המפעילים את האוניה המצילה, ע"י כך שקובעים "חלוקת שלל" בין בעלי האוניה המצילה המסכנים את רכושם, לבין רב-חובלה, קציניה וצוותה – המסכנים את חייהם ומשקיעים מאמץ.

 

אם נזכור את אופי האנשים של אותה תקופה, היה צורך מיוחד לעודד את הצוות המציל להתאמץ להציל נפשות, לפחות באותה מידה כפי שיתאמצו בהצלת רכוש. לצורך כך נקבע, כי הצלת חיים מגדילה את דמי ההצלה שיפסקו בגין הצלת הרכוש.

 

מבלי להיכנס לדקויות, העקרונות הבסיסיים של דמי הצלה הם:

1.       דמי הצלה ישולמו אך ורק להצלת רכוש ימי הנתון בסכנה.

2.       שרותי הצלה המזכים בדמי הצלה, הם כל שרות המסייע להצלת הרכוש.

3.       דמי הצלה ישולמו רק במקרה של הצלחה: "NO CURE-NO PAY".

4.       דמי הצלה ישולמו רק למתנדבים, אשר אינם מבצעים את ההצלה מכח חוזה.

5.       שווי הרכוש שניצל בפועל הוא הקרן ממנו ישולמו דמי ההצלה.

 

דוקטרינת דמי ההצלה ייחודית להצלת רכוש ימי ואין דומה לה בהצלה ביבשה. בישראל למשל,  המציל נפש או רכוש ביבשה זכאי להחזר הוצאותיו ונזקיו אך לא לשכר עידוד.

 

איתור בעלי הרכוש שניצל כרוך, בדרך כלל, בקושי. לדוגמא: אציין את הסיבוך המשפטי בו נוקטים בכוונה בעלי אוניות, ברשמם אוניות בבעלותSINGLE-SHIP COMPANY   תחת "דגל נוחות", למשל פנמי.

 

כדי להתגבר על הקושי, הוקנו למצילים הכלים המשפטיים להגיש תביעתם נגד הרכוש הניצל עצמו, להבדיל מבעליו. תביעה כזו נקראת תביעת "חפצא" – "IN REM".

 

כמו כן, מוקנית למציל זכות חזקה, (הדומה לזכות עכבון), המאפשרת לו לתפוס חזקה ברכוש שהציל, עד לקבלת ערבויות מתאימות.

 

על פי הדין, לביהמ"ש לימאות הסמכות הבלעדית לקבוע את עצם הזכאות לדמי הצלה ואילו גובהם יקבע בהכרעת בוררות. לעיתים קרובות יחתמו צדדים על טופס הסכם הצלה אחיד של ל'לוידס", הקובע מתווה לבירור המחלוקת בהתאם לעקרונות משפטיים ברורים, אך מקנה את הסמכות לבוררים באנגליה.

 

אלו הם הגורמים אשר יביא בורר בחשבון, בבואו לקבוע את גובה שכר ההצלה:

א.      הסכנה בה היה נתון הרכוש המוצל.

ב.      טיב השירותים.

ג.        דרגת הסכנה.

ד.      מצב מזג האוויר.

ה.      ערך אונית המצילים, המטען וכו' שהיו נתונים בסכנה.

ו.        ערך הרכוש שניצל, כערכו בתום ההצלה.

ז.       מצילים מקצועיים יזכו ל"בונוס" נוסף, במטרה לעודד קיומם של גופים מסחריים, המחזיקים באופן קבוע אמצעי הצלה וצוותי כוננות.

 

מכיוון שפעולת הצלה ימית כרוכה בחוסר וודאות ובלא הצלחה אין אף החזר הוצאות, תהיה פסיקת דמי ההצלה נדיבה ועשויה, במקרים מסוימים, להגיע למחצית שווי הרכוש הניצל.

 

פוליסת הביטוח הימית מכסה את חבות בעלי האוניה ו/או המטען המבוטחים, לתשלום דמי-הצלה. כך יוצא, שחברות הביטוח הימיות, שהן הנהנות העיקריות מהצלת רכוש-ימי, הן גם הנושאות העיקריות בנטל תשלום דמי ההצלה, כולל הצלת צוותים.

 

עקרונות דמי ההצלה זהים בכל המדינות המתוקנות וכמעט שלא עברו שינויים עם חלוף הדורות. סיבה אפשרית לכך היא, שלמרות התקדמות הטכנולוגיה, נותר טבע האדם כשהיה והימאי של היום שואל את אשר שאלו אבות אבותיו: "מה יוצא לי מזה"? לפני שהוא מסכן את עצמו ואת רכושו למען אינטרסים כלכליים של אחרים.

 

 

עקרונות דמי ההצלה כפי שתוארו חלים גם על יאכטות ואפילו על סירות קטנות.

סקיפר הנקלע למצוקה ועומד לנהל מו"מ עם מציל פוטנציאלי ישקול את צעדיו בהתאם לנסיבות:

אם מצב ספינתו סטטי, למשל: הספינה כבר טבועה או תקועה היטב על שרטון במים שקטים, עדיף שההתקשרות עם המחלץ לא תעשה על בסיס דמי-הצלה, אלא על בסיס חוזה לביצוע עבודה בשכר מוגדר מראש.

 

לעומת זאת, אם הספינה נסחפת לעבר החוף או מקבלת מים בקצב מדאיג או תקועה על שרטון ונחבטת עם הגלים, יש לשאוף לחילוץ מהיר ככל הניתן. במקרה כזה, יש לתת למחלץ לעשות מלאכתו בלי מו"מ מוקדם על שכר. המשמעות היא, כי לאחר השלמת החילוץ תוחזק הספינה בידי המחלץ, תופקד ערבות לצורך שחרורה וינוהל הליך לקביעת דמי הצלה.

יש להודיע לחברת הביטוח מהר ככל הניתן על מצב המצוקה אליו נקלעת. לעיתים יכולה חברת הביטוח לתת לך עזרה אפילו ממרחקים הואיל ובישראל ובאזורי שיט פופולריים יש לה בדר"כ, קשרים עם מחלצים מקומיים.

 

לאחרונה הוגשה תביעה לדמי הצלה ע"י מספר אנשים אשר הרחיקו יאכטה מנועית מספינה בוערת שנסחפה לכיוונה במרינה בהרצליה. מצד אחד מצפים המצילים לנתח נכבד משווי היאכטה ומצד שני מבטחי היאכטה טוענים כי הביצוע היה מינורי ולא דרש סיכון ואמצעים מרובים. המערכת עוקבת אחרי התקדמות התביעה.