במעגן הדיג בקישון היו קשורות, בקשירה ים- תיכונית (החרטום קשור למצוף והירכתיים לרציף) שתי ספינות דיג שבעליהן נטשו אותן. לידן הייתה קשורה סירתו של אטיאס ולידה סירת דיג של חאלד.

בדצמבר 2010 הייתה סערה עזה. עקב הרוח החזקה נקרעו חבלי ההתקשרות של ספינות הדיג, הן נשענו על סירת אטיאס וזו נדחפה ונשענה על סירת חאלד. סירתו של אטיאס וסירתו של חאלד ניזוקו.

חאלד הגיש תביעה נגד אטיאס ו"מנורה" (חברת הביטוח המבטחת) וכן נגד מעגנת שביט בה עגנו.

 

"מנורה" טענה בשמה ובשם אטיאס, כי על פי תקנות הנמלים (מעגנות)- 2010, אשר נכנסו לתוקף כחודשיים לפני האירוע יש לחייב את המעגנה בלבד. הסעיפים הרלוונטיים לעניין זה הם:

סעיף 21 (ב) " מנהל המעגנה רשאי לתת הוראות למשיט כלי שיט בדבר ציוד קשירה ודיפון שיתקין בכלי השיט… לא קיים המשיט הוראה כאמור, יקיים אותה מנהל המעגנה ויחייב את המשיט בהוצאות ההתקנה".

סעיף 25 (א) ראה מנהל המעגנה שיש הכרח להרחקה מידית של כלי שיט ממקום עגינתו… כדי למנוע… סכנה או נזק לכלי שיט אחר… רשאי הוא להורות לבעל כלי השיט… לנקוט כל פעולה כאמור…" לא ביצע בעל כלי השיט הוראה כאמור- רשאי מנהל המעגנה לבצע את ההוראה בעצמו.

 

לאור הוראות החוק, קיבלה השופטת את טענת אטיאס ו"מנורה" כי הגורם הראשוני לנזק הם ספינות הדיג הנטושות וכי על המעגנה הייתה החובה לוודא שהן קשורות כראוי, או להרחיקן מכלי שיט אחרים. השופטת פסקה שרק המעגנה תישא בנזק.

למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שתקנות חדשות אלו מופעלות לא רק לצורך הרחבת סמכויות מנהל המעגנה, אלא גם לחייבו לפעול ולשאת באחריות במידה ולא פעל על פי הסמכויות שהחוק הקנה לו.