בימים אלה ניתן פס"ד נדיר בו נדחתה תביעה של בעלי יאכטה כנגד מבטחיהם. נקבע בפסה"ד שהמבוטחים ביימו את גניבת היאכטה, הייתה להם יד בהטבעתה והם ניסו לקבל תגמולי ביטוח במרמה. כמו כן, התובעים עשו שימוש במסמך כוזב כדי לנפח את סכום הנזק וגם עקב כך נשללת זכותם לקבלת תגמולי ביטוח. ניסוחו של פסה"ד קצר וקולע ולכן הוא מובא כמעט בשלמות [ת.א. (ת"א) 19932-08].

 

1.    זוהי תביעה לתגמולי ביטוח בשל טביעת יאכטה. הנתבעים, (המיוצגים ע"י עו"ד אורי צחורי- צ.א) כפרו בחבותם וטענו שהתובעים, בעלי היאכטה, (המיוצגים ע"י עו"ד קפלנסקי- צ.א) גרמו בעצמם לנזק. הטענה בוססה מתחילה על הצטברות של ראיות נסיבתיות "מחשידות" בלי שהנתבעים התיימרו להוכיחה במישרין. אלה העובדות שהוכחו: התובעים בנו יאכטה שהושקה בנובמבר 2006, חלק מהעבודה עשו בעצמם, כעבור כחצי שנה נגנבה היאכטה ונמצאה בלב ים, טבועה.

א.       בחצי השנה בין ההשקה לאירוע, התגלו ביאכטה ותוקנו 3 דליפות מים והוחלף המנוע המקורי במנוע גדול יותר, ימים אחדים לפני האירוע פירק התובע מס. 1 את המתנע של מנוע זה ומאז שטה היאכטה בעזרת מנוע חיצון – וזאת, מפני שהמנוע הקבוע לא היה תקין.

ב.       ההשקעה הכספית בבניית היאכטה היתה, כפי שקורה לעתים בבנייה עצמית, גבוהה משווי כלי השיט והוא בוטח (עפ"י עצת הנתבע 3) בערך מופרז של 100,000$.

ג.        לפני הטביעה, פורק ציוד מהיאכטה. הפירוק לא נעשה בחופזה ובפראות אלא בצורה מסודרת. כשנמצאה היאכטה לא היה עליה המנוע החיצוני שבאמצעותו הושטה קודם.

ד.       הספינה נלקחה מהמרינה, הושטה כ-5 ק"מ מהחוף ואז הוטבעה בעומק 30 מ' ע"י חיתוך צינור כניסת מי הים.

ה.       התובעים פנו לקבל ייעוץ משפטי כבר ביום האירוע, אבל האישור שבידם על הגשת תלונה במשטרה ניתן 81 ימים אחרי האירוע. התובע 2 טען שפנה בע"פ לשוטר במרינה בעת האירוע, אך השמאי תלמור העיד שבמרינה יש רק נקודה של משטרת הגבולות.

 

2.     הנתבעים חושדים בתובעים גם מטעמים נוספים, שלדעתי אינם רלוונטיים:

א.       הנתבעים טוענים שהתובע 1 לא הגיע למרינה לחזות בהרמת היאכטה והתובע 2 עזב את המקום בטרם ההרמה. לדעת הנתבעים מלמד הדבר על כך "שלא הרגיש נח" להמצא במקום. לא נראה לי שיש משקל כלשהו לספקולציה שכזו.

ב.       התובעים הציבו דרישות "אבסורדיות" לבדיקתם בפוליגרף, שבמקביל לבדיקתם יבדקו גם מנכ"ל הנתבעת 1 ומנהלת מחלקת התביעות שלה. נזכיר: מבוטח לא חייב להסכים לבדיקת פוליגרף. בדיקה זו שנויה במחלוקת ומותר לאדם לסרב להסתכן בטעויותיה. הסירוב לא מעיד על "תחושת אשם" ואינו יכול להזקף לגנות המבוטח בשום צורה.

 

3.    דרישת התובעים, שגם בכירי "מנורה" יעמדו לבדיקת פוליגרף, השתלבה בקו הגנה שנון למדי שנקטו – החשדת הנתבעים בעבירות פליליות, תוך אזכור הסתבכויותיהם המשפטיות בעבר. הנתבעים גם טענו שסוכן הביטוח (שמסר לכאורה גרסאות סותרות על נסיבות הגעתו לזירת הטביעה), הוא אשר חתך את צינור כניסת מי הים ביאכטה, כאשר השתתף בחילוצה. אין כל ראיה התומכת בטענה, למעט העובדה שאותו עד אכן השתתף בחילוץ והיתה לו גישה ליאכטה. ספק בעיני אם הטענה נטענה ברצינות: אין ספק שהיאכטה אכן נמצאה שקועה. מים חדרו אליה. איש לא העיד על פתח אחר שנמצא בה ואשר ממנו יכולים היו המים לחדור אליה, זולת אותו צינור. דומה, שהניסיון להטיל דופי בנתבעים בא להניח "משקל שכנגד" לטענות ההגנה. לא מצאתי בו כל רלוונטיות. אין טענה (רמז למניע, הזדמנות או שמץ ראיה) שהנתבעים הטביעו את היאכטה. אין בסיס ממשי לטענה שהם בדו ראיות המסבכות את התובעים וכמעט כל העובדות שהוכחו (ופורטו בפסקה 1) אינן במחלוקת ממשית. טענות על חוסר הגינותם הכללית של הנתבעים לא תורמות דבר לבירור העניינים שבמחלוקת ונראות כניסיון להסיח את הדעת מהעיקר.

 

4.     העבריין לא נלכד, אך ניתן ללמוד לא מעט ממעשיו. לא מדובר בגנב סתם, המעוניין ברכוש. כדי להשיג את הרכוש שסולק, לא היה העבריין חייב לטרוח לגנוב את היאכטה, להפליג ללב ים, להטביע את היאכטה ולשוב על דרכו (בכלי שיט אחרת, מן הסתם). מדובר במאמץ רב שמחייב נגישות לכלי שיט ומיומנויות שיט. ספק אם המאמץ שווה בטרחה, וכנראה ניתן היה להשלים את הגניבה בפחות מאמץ במרינה עצמה. הנזק ליאכטה לא נגרם ממעשה של ונדליזם ספונטני. ממילא, ניתן היה להצית את היאכטה או לחבל בה בתוך המרינה עצמה. רצף מעשיו של הגנב מתאים רק לעבריין בעל מיומנות ונגישות ימית, שמצד אחד רצה באובדן היאכטה בדרך "דיסקרטית" (ומכאן ניסיון ההטבעה וניסיון "מחיקת הזהות" של היאכטה), ומצד שני לא רצה לאבד את הרכיבים הניתנים לפירוק, כמו המנוע החיצוני. התובעים טוענים שאינם יודעים ואינם יכולים להסביר את מעשי העבריין. ברגיל אין קורבן העבירה נדרש להסביר את מניעי העבריין ומעשיו, אלא שבמקרה זה, נראית התנהגות העבריין כחסרת פשר לחלוטין. לעומת זאת, צודקים הנתבעים, שלתובעים היו מניע כלכלי ואמצעים לביים את הגניבה ולהטביע את היאכטה ולפחות מקצת מעשיהם נותרו ללא הסבר מניח את הדעת.

 

5.      עד המשפט נותרו טענות הנתבעים מבוססות רק על ראיות נסיבתיות, והנה במשפט עצמו נמצאו לראשונה ראיות המסבכות את התובעים במישרין. התובע 2 העיד כי ביקש מעד התביעה, המכונאי שטיפל במנוע, שיקפיד להניע את המנוע שנותר אצלו כדי שלא יהרס וגם שילם לו עבור זה. המכונאי סתר טענה. לדבריו, הוא הזהיר את התובעים שהמנוע יהרס אם לא יונע והציע להם שישלמו לו עבור העבודה, אך התובעים סירבו ואמרו לו במפורש שיניח למנוע לעמוד. התובעים מבקשים כעת פיצוי עבור הנזקים שנגרמו למנוע. עדותו של אותו עד סיבכה את התובעים עוד יותר. התובעים הסתמכו על מכתב שכתב העד סמוך לאחר חילוץ היאכטה שבו נאמר, כי יש להחליף את המנוע בשל נזקי חלודה פנימיים. בחקירתו הנגדית הודה העד, שבעת פירוק המנוע לא היו נזקים כאלה, המכתב לא שיקף את המציאות והוא הוכן על ידו לבקשת התובעים "בשביל הביטוח".

 

6.     קובע סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים": "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו." (ההדגשות שלי – י.ב.) סעיף 25 בא להתמודד עם קושי המובנה לתוך יחסי מבוטח ומבטח – שהמבטח תלוי לחלוטין באמינות המידע שנמסר לו על-ידי המבוטח והוא מצופה לשלם לו תגמולי ביטוח ללא דיחוי. יחסי מבטח ומבוטח מחייבים תום לב מירבי. אין לסבול בתוכם כחש והונאה. מכאן מתחייב תמריץ שלילי, סנקציה על מבוטח שנתפס במעשה מרמה וניסה לקבל תגמולי ביטוח שלא מגיעים לו. בכוונת מכוון שלל המחוקק ממבוטח כזה את תגמולי הביטוח מכל וכל – ולא יצר הסדר יחסי, שבו יזכה המבוטח בתגמולים בגין חלק תביעתו שלא נוגע במרמה. הסדר יחסי כזה רק מתמרץ מבוטח "לנסות את מזלו" במרמה. והנה, התובעים ניסו לבסס את תביעתם על מכתב כוזב שהוכן על-מנת לקבל תגמולי ביטוח שלא מגיעים להם. אלה הנסיבות שבהן דן סעיף 25 ובגינן הנתבעים פטורים מחבותם.

 

7.     לא אוכל להסתפק בכך. טענת נתבעים היא שהתובעים גרמו נזק ליאכטה כדי לקבל תגמולי ביטוח ולשם כך היו מעורבים בדרך כלשהי בביום גניבת סירתם והטבעתה. והנה עדותו של מר לינדנר מוכיחה, שהתובעים אכן גרמו נזק למנוע על דרך ההזנחה המודעת, כדי לתבוע בגינו תגמולי ביטוח וכדי לזכות בתגמולי ביטוח גם הזמינו ממנו מכתב כוזב. משמע, בהחלט ניתן לייחס לתובעים גרימת נזק מכוון לרכוש עצמם ומעשי הונאה על מנת לקבל תגמולי ביטוח. מעשים אלה שנעשו לאחר הטביעה, חברו לראיות הנוגעות לפרקי זמן מוקדמים יותר ושכנעו אותי, שהתובעים אכן ניסו לגבות תגמולי ביטוח באמצעות ביום הגניבה וההטבעה שבו היתה להם (לכל הפחות) יד.

 

  

חברת הביטוח ניהלה מו"מ עם אדם שנפצע בפעילות אצל המבוטח והגיעה להסדר פשרה, על פיו הוא יפוצה ב- 11,000 ש"ח. המבוטח סירב לאשר את ההסדר המוצע, התעקש על "חפותו" ודרש שיקויים משפט. בפסה"ד נפסקו 100,000 ש"ח לטובת צד ג', אולם נקבע כי חברת הביטוח תישא רק ב- 11,000 ש"ח, מכיוון ש"הנתבע 1 לא פעל בסבירות כשסירב לפשרה שהוצעה … מעשה זה הינו שימוש בזכות בחוסר תום לב…". מכאן, שהתעקשותו של המבוטח עלתה לו 89,000 ש"ח, למרות שהוא היה מבוטח!

זהו לקח לעקשנים ולפרינציפיונרים, החסים על דמי השתתפות עצמית ומבקשים להמר על כספי חברת הביטוח.