בינואר השנה יצאה יאכטת קטמרן מפרשית 11 מטר מנמל יפו.

בעת היציאה דרך המעבר המערבי, פגעה היאכטה בסלע שמצידו הצפוני של המעבר.

ניסיונות חילוץ עצמיים לא צלחו והיאכטה נתקעה עם שני הגופים על הסלעים, כשהיא סובלת מחבטות עקב הגלים.

בתוך זמן קצר התקרבה ליאכטה סירת דיג קטנה, מושטת בידי מר סמי מנצור, אשר הציע את עזרתו. לאחר תשובה חיובית, הוא התקרב עד למרחק 3 מטר, חבל נזרק מחרטום שמאל והסירה הקטנה החלה למשוך, בכוונה לחלץ את היאכטה מהסלעים.

 אחר כ-10 דקות ניסיונות חילוץ לכיוונים שונים, שלא צלחו, הגיעה למקום ספינת שיטור ימי ממרינה ת"א. על פי בקשת צוות היאכטה, שיחרר מנצור את חבל הגרירה, אשר הועבר לספינת המשטרה שהצליחה לחלץ את היאכטה מהסלע.

 

מר מנצור פנה אל מבטחי היאכטה בדרישה לתשלום "דמי הצלה", כמי שנטל חלק בחילוצה של היאכטה.

חברת הביטוח השיבה למכתב בא כוחו כדלקמן:

 

–            אכן מרשך נחלץ לעזרה וניסה לעזור כמיטב יכולתו, אך עזרתו לא הועילה דבר, הואיל וסירתו חלשה וקטנה מדי. אחרי מספר דקות של ניסיונות גרירה שלא הועילו, הגיעה סירת המשטרה ומלאכת החילוץ הועברה ממרשך לסירת המשטרה שביצעה את החילוץ. 

–            תנאי יסודי לקיום עילת תביעת דמי-הצלה הוא הצלחה. על פי הדין הקיים, ניסיונות חילוץ שלא צלחו אינם מזכים בדמי-הצלה 

–            יחד עם זאת, התנהגות מרשך ראויה לשבח ולאור זאת מוצע לו מענק עידוד.

עקרון בסיסי הוא, כי "דמי הצלה" מוענקים על בסיס הצלחה בלבד. במקרה של ניסיון חלוץ שלא צלח – אין המחלץ זכאי לדמי הצלה ואף לא זכאי להוצאותיו ולנזקים שנגרמו לרכושו עקב פעולותיו.

עקרון זה מכונה "No cure – No pay" ("באין הצלחה – אין תשלום").

אם הייתה סירת מנצור ממשיכה בביצוע החילוץ ביחד עם סירת המשטרה, היה בעליה זכאי לדמי הצלה עבור חלקו בהצלה.

אולם, הואיל ובמקרה זה הוא העביר את השרביט לסירת המשטרה באופן בלעדי – אין הוא זכאי לדמי הצלה.

 

מדיניות חברות הביטוח היא לעודד מחלצים לעזור לכלי שיט במצוקה. לכן, לצד האפשרות לזכות בדמי הצלה משמעותיים, נוקטים המבטחים במהלכים לעידוד התנהגות ראויה לשבח. כך נהגה חברת הביטוח גם במקרה זה, כשהעניקה למר סמי מנצור מענק נכבד כהכרת תודה על התנדבותו ומאמציו.

סירת מרוץ יוקרתית אוחסנה באופן קבוע בחוף הולידיי-אין שבטבריה.

בערב יום העצמאות (5/03) הייתה הסירה בשימוש, ברשות בעליה. בסוף היום היא נקשרה על ידי המשתמשים למזח צף ונשארה קשורה שם במשך הלילה, ביחד עם חמש סירות נוספות.

 

בעל החוף שהה בשעות הערב המאוחרות בפאב שבחוף. למרות שלא הייתה כל התראה מטאורולוגית, אמרו לו חושיו כי סופה מתקרבת. עוד בטרם התחזקה הרוח הוא הזעיק עובדים והחל בהוצאה קדחתנית של הסירות העוגנות לאורך המזח אל היבשה.

 

תוך כדי עבודה, פרצה סערה מזרחית עזה. הרוח השתוללה והרימה תוך דקות גלים של מטר וחצי. חמש סירות הוצאו מהמים וכשפנו להוציא את האחרונה, היא השתחררה מחבלי ההתקשרות שלה, נסחפה אל הסלעים ואבדה כליל.

הסיבה להשתחררות חבל ההתקשרות הייתה שטבעת החבל רק הקיפה את קרני ה"ברווז" ולא עברה קודם בין הקרניים ואז הושחלה עליהן. עקב טלטולי הגלים השתחררה הטבעת מהברווז.

בעלי הסירה תבעו את החוף לתשלום הנזקים שנגרמו לסירה עקב רשלנותם בשמירה על הסירה.

 

הנהלת החוף התגוננה וטענה:

1)       המשתמש בסירה (ברשות הבעלים) ביקש במפורש שלא להרים ולאחסן את הסירה, מכיוון שהתכוון להפליג בלילה וכן להמשיך להשתמש בה גם למחרת.

 

2)       האירוע כולו הוא מבחינת "כוח-עליון" דהיינו, סערה בלתי צפויה, שלא ניתן היה לחזותה מראש.

 

3)       הסירה השתחררה מכיוון שבעליה לא אבטח את חבלי ההתקשרות באופן שימנע השתחררות קלה של טבעת החבל מברווז ההתקשרות.

 

4)       כמו כן, נטענו טענות נוספות הקשורות בהתחייבויות בעל הסירה על פי חוזה ההתקשרות עם החוף וכן תנאי פטור מאחריות על פי אותו חוזה.

 

התיק עדיין בתחילת דרכו. נשוב ונעדכנכם כשתגיע הכרעה שיפוטית. אולם כבר עתה ניתן ללמוד לקח והוא שאחריות החוף אינה תחליף לביטוח הסירה. זאת מכיוון שהדרך לשפוי הנזקים דרך חבות החוף רצופה מכשולים עובדתיים ומשפטיים.