טיפול בטראומה בעזרת הרוח והים
כתבה -נירית סלייני. צילומים באדיבות עמותת מפרשים
חמישה עשר איש עומדים על הרציף ומתבוננים ביאכטת ברזל באורך 67 רגל, מרימים את ראשם למעלה כדי להביט בתורן הגבוה וסורקים את החבלים והמפרשים המקופלים בקפידה. אף אחד מהנוכחים אינו נראה כמו שייט. משפת הגוף שלהם והעדר השיח, אני מניחה שאף אחד מהם לא הפליג מעולם. אני מציגה עצמי כחלק מהצוות, מראה להם כיצד לעלות לסירה בצורה בטוחה, מחלקת להם תאי שינה ומוסרת להם אפודי הצלה.
שמי נירית סלייני, אני שייטת עם יותר מ-40,000 מיילים ימיים של הפלגות, חלקם הגדול באוקיינוס האטלנטי ורוצה לשתף אתכם בסיפור שהתרחש על סיפון הספינה של עמותת "מפרשים "בה אני מתנדבת. "מפרשים" משתמשת בכוחו המרפא של הים ומנצלת את חוויית ההפלגה כדי לעזור לאנשים להתגבר על טראומה ואובדן.
מיד בסיום תדריך הבטיחות, אני פותחת בשיחה עם אחת המשתתפות בקבוצה. נראה ששתינו חולקות את אותו הגיל. לצורך הסיפור שמה יהודית, אישה קטנת קומה ופניה חרושות קמטים שאיבדה את אחד מבניה בן השש בתאונת דרכים והיא מתמודדת עם האובדן כבר שנים רבות. היא סגורה בדלת אמותיה, נמנעת ממפגשים עם אנשים חדשים והרעיון לצאת להפלגה באוויר הפתוח מפחיד אותה במיוחד. היא הגיעה מלווה בבנה הבכור, אחיו של הבן שנפטר, שואבת ממנו עידוד וגם אולי זקוקה לתמיכתו ,שיראה אותה יוצאת ליום הפלגה, ואולי ליומיים, נראה.. היא מודה בפניי שהיא נחרדת מהמחשבה לעזוב את היבשה אבל היא נחושה להתגבר על פחדיה.
יהודית ושאר הנוכחים עומדים להשתתף בתוכנית הפלגה טיפולית שמופעלת על ידי "מפרשים" וכוללת צוות ימי וטיפולי. כל אחד ואחד בקבוצה מתמודד עם אובדן, שכול, טראומה, , PTS או שילוב של כל אלה. אני אחת משלושה אנשי צוות (סקיפרים מוסמכים) שעוד מעט יורו לחברי הקבוצה למתוח, להדק, לאבטח, להתריע על סכנות בים ולאחוז בהגה – משימות שמעולם לא עלו על דעתם שיבצעו. תלווה אותם בכל התהליך המורכב הזה דמות מקצועית וחשובה ביותר -רחל, תרפיסטית שמנוסה בעבודה בסביבה הימית.
לפני היציאה לים, הסקיפר (קברניט הסירה) נותן סקירה על מסלול ההפלגה :נצא מהרצליה להפלגה של 50 מיילים ימיים לנמל עכו העתיק שם נטיל עוגן בסמוך לחומות העיר שהגנו על ממלכת הצלבנים לפני אלף שנה, נאכל, נישן, נקיים משמרות לילה ובעלות השחר נרים עוגן בדרכינו חזרה להרצליה.
הטלפונים הניידים של חברי הקבוצה נלקחים ומאופסנים בקופסה. לא ישתמשו בהם בזמן ההפלגה.
יצאנו לדרך. הים "ערני" במושגים שלי, אני יודעת שמחכה להם הפלגה מאתגרת. אני גם יודעת שהרוח הצפונית של אחר הצהריים תתחזק לעשרים קשר ותכריח אותנו להפליג באופן שיאריך את הדרך לעכו. הרמת המפרש הראשי מאתגרת את המשתתפים (22 מטר תורן) אבל תוך זמן קצר אנחנו מתקדמים יפה ושעון המהירות מראה 10 קשרים. אופן כיוון המפרשים מדויק והסירה הכבדה והגדולה מפלחת את המים. לאורך כל ההפלגה אנחנו לא מאבדים את קו החוף. המשתתפים עובדים קשה עם כל פקודה של "מוכנים לסיבוב", ומחזיקים את ההגה לפי התור. למזלי איני סובלת ממחלת ים ואני מאמינה גדולה שעבודה ופעילות בסירה יכולה למנוע בחילות.
אחר צהרים בקיץ בים התיכון המזרחי חם כרגיל ו-15 אנשי הצוות העסוקים בכיוון מפרשים ובהיגוי זקוקים לתזכורת תמידית לשתות מים ולהגן על עצמם בקרם הגנה. כשאנחנו מתקרבים לראש כרמל (מבואות העיר חיפה) הערב יורד ואור זוהר מכסה את ההרים ואת הספינות העוגנות במפרץ, בשעות קסומות אלו של בין הערביים. כמה מהחברי הקבוצה נחושים לעזור במטבח, אבל לא ממש שורדים מתחת לסיפון לזמן ארוך והבחילה גורמת להם לשוב ולעלות למעלה לאוויר הצח. כולם, חוץ מאריה, בחור שקט ונחבא אל הכלים שלא זכה להתייחסות כלשהיא מהאחרים, עכשיו הגיע הרגע שלו. הוא מדלג בביטחון בין המטבח לקוקפיט ומחלק חטיפים ושתייה, פתאום אריה הוא גיבור שמים מלוחים זורמים בעורקיו. מכיוון שכבר מצא את שגרת הים שלו, אני מבקשת ממנו לעזור לי להכין ארוחת ערב חמה שתוגש מיד לאחר שנעגון ללילה.
וכל הזמן הזה יהודית קפואה. מכונסת בתוך עצמה וכמעט שלא זזה, מלבד תנועות מעטות לשינוי תנוחת הישיבה שלה תוך כדי שמירת קשר עין רצופה עם היבשה. היא לא לוקחת חלק בשום פעילות ולא מתקשרת עם הצוות. בכל פעם שהתרחקנו מהחוף נראתה מכווצת עוד יותר, משותקת מפחד. שרירי ידיה נוקשים ואצבעותיה נאחזות במושב בחוזקה. כשניסינו לפתוח בשיחה היא ביקשה "שהסיוט הזה ייגמר" ו"שנחזור ליבשה כמה שיותר מהר". רחל, המטפלת שבצוות, לא עזבה אותה לרגע. אחרים מהקבוצה התחלפו בלנסות להרגיע אותה.
ב-22:00 המפרשים יורדים ונגללים. אנו מגיעים לחומות העיר והעוגן יורד למים. מרק ירקות חם, עוף צלוי ופירה של אריה מתקבלים בברכה. לכולם תיאבון רב, כצפוי אחרי יום ארוך של עבודה קשה באוויר הצח. תחושת ההישג ו"וואו, באמת עשיתי את זה?" נראית על פניהם. הארוחה החמה, האווירה החברית ויופיו של מקום העגינה פועלים על יהודית והיא לרגע שוכחת את רצונה לרדת לחוף. הארוחה מסתיימת; חלק מחברי הקבוצה זוחלים לתאי השינה שלהם, אבל כמה מהם נשארים על הסיפון לשיחה ולזריחה.
זריחות קיץ בחלק זה של הים התיכון הן לרוב החלק הכי טוב והמרשים של היום, והבוקר הזה לא מאכזב. לילה רגוע, אפילו אם היה קצר, על עוגן עשה פלאים לאורחים שלנו. לפני פחות מ-24 שעות מעולם לא עלו על יאכטה, ועכשיו הם להוטים לצאת להפלגה ולהרים את המפרשים. ומה עם יהודית? איך היא התעוררה? האם אצטרך לקרוא לאחת מסירות הדיג המקומיות שתיקח אותה לנמל ולמונית ממתינה?
"הקברניט הבטיח לי שהדרך חזרה תהיה קצרה יותר ולא תהיה כל כך הרבה רוח", היא אומרת לי, ומוסיפה, "הוא לא סתם אומר את זה, נכון?"
אני מרגיעה אותה שזה נכון. למרות שהרוח עדיין תהיה צפונית ותגבר לעשרים קשר ויותר, מסע במורד הרוח יחזיר אותנו להרצליה תוך שש או שבע שעות. רחל המטפלת ושאר חברי הקבוצה מצטרפים לעידוד, והוחלט; יהודית תישאר ותיתן לשיט הזדמנות נוספת.
היום קרוב לשלמות. בריזת הבוקר מביאה איתה רעננות שממלאת לא רק את המפרשים אלא גם שומרת על כולם קרירים. אנחנו מתקרבים לשובר הגלים של הרצליה כשיהודית אוחזת בהגה ומקרינה חיוך גדול. היא מנווטת יאכטה באורך 67 רגל למקומה ברציף. בנה הבכור, שממתין על המזח, לא מאמין למראה עיניו. אמא שלו "חזרה" ובגדול.
במהלך סידור הסירה יהודית מודה לשאר הקבוצה, לרחל, לסקיפרים המקצועיים ולים שעזרו לה להתגבר על חלק מהפחדים. הצעד הבא יהיה להפליג בקביעות עם אותה מטפלת ולבנות ביטחון וחוסן עם כל הפלגה.
כחלק מהצוות אני מרוצה ש"מפרשים" שוב עמדה במשימתה "להפליג לשינוי" -אדם נוסף עלה על הסירה והצטרף אל הדרך להחלמה, זאת המטרה שלנגד עיננו.
לעמותת "מפרשים " תוכניות ייחודיות ומגוונות מבוססות על שיט המציעות דרך עוצמתית לריפוי ולבניית חוסן ואני מאמינה שהגישה הזו יכולה לעורר השראה בקרב כל אנשי הים.
הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו סביבה ימית על בסיס שיטת האימון החווייתי (ODT) ובעזרת אשת טיפול מתאימה כוחה של הקבוצה וצוות ימי מקצועי יכולים לתרום לרווחה נפשית ורגשית.
