בקנאה ועיניים כלות עקבנו כל שנה אחר האירוע הגדול מסוגו בעולם – תחרות הקפת האי טסל (זו לא שגיאה, כך מבטאים המקומיים את שם האי) בצפון הולנד. האירוע מרכז אליו 500 עד 600 סירות כל שנה. היות ומדיבורים וחלומות אין הרבה תועלת, החלטנו לפני שנה שעמותת הקטמרנים תרים את הפרויקט ותוציא צוותים לתחרות למרות כל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בהבאת הסירות למקום התחרות.למודי ניסיון ה- Med Extreme (מקפריסין לישראל, ראה כחול 8+9) חלקנו את העבודה בין החבר’ה והתחלנו לארגן את ההובלה הימית, את ההרשמה לתחרות, את ההנחיות להכנת הסירות ואימוני שיט למרחקים, בתי מלון, טיסות ומעבורות ועוד אין ספור נושאים קטנים שצצו כמו בכל פרויקט מורכב אחר.

די מוקדם הסתבר לנו שבפועל מדובר בשני אירועים ולא אחד, השני הינו תחרות הקפת האי טסל, והראשון אליפות הולנד הפתוחה לקטמרנים, Texel Dutch Open , המרכזת אליה כ- 80 סירות קטמרן של צוותים מקצועיים, ביניהם אלופים אולימפיים לשעבר, צוותים המתאמנים לקראת אולימפיאדת אתונה או חולמים על אליפויות עולם ואל הקלחת הזו נדחפים עשרה צוותים ישראליים המורכבים ברובם משייטים ללא כל ניסיון בשייט תחרותי בינלאומי. לצוותים אלו מצטרפים לתחרות המרכזית Ronde om Texel (כלומר סובב טסל) מאות סירות של שייטים הולנדיים ואורחים ברמות שיט שונות, חלקם חובבים-מקצועיים וחלקם חובבים ברמה של שייט מזדמן.

לאחר שהתארגנו עשרה צוותים והסירות הפליגו באדיבותה של חברת "צים" להולנד כשהן מפורקות בתוך מכולה, יצאנו ביום שישי – 28.05.04 בטיסה לאמסטרדם. שם פגשנו את הספונסר הראשי שלנו, ניר סלע, שייט נבחרת ישראל לשעבר המנהל עסק בהולנד שאמץ אותנו בחום. בנוסף להוצאות השיוט הולבשה כל הקבוצה בבגדי שיט מתוצרת המפעל שלו.

אוטובוס מיוחד שחיכה לנו בשדה התעופה לקח אותנו לדן הלדר ומשם חצינו במעבורת לטסל. המשכנו באוטובוס מקומי לעיירה בשם Den Koog והתמקמנו במלון קטן וחביב בצל קורתה של גב’ באקר הקשוחה (לפחות במפגש ראשון). הפעולה הראשונה הייתה לשכור אופניים שהפכו לכלי התחבורה המרכזי במסעותינו לחוף וחזרה – משהו כמו ארבעה ק"מ לכל כוון.
את השבת הראשונה בילינו בהרכבת הסירות שחיכו בשקט ליד החוף במכולה ולהפתעתנו גם ללא שום נזקים. כשחזרנו בערב, עייפים ומטונפים, הסתבר שבעלת הבית בעצם חביבה יותר ממה שחשבנו ועשתה לנו כביסה עליה לא גבתה כסף בהמשך – מעשה שכמוהו טרם נשמע בהולנד ה"חסכנית".

שלושה ימי שיט אימונים עברו במזג אוויר הולנדי, אפור וגשום אך ים חלק ורוחות נוחות ביותר. ביום רביעי התייצבו תשעה צוותים לזינוק הראשון של האליפות. הצוות העשירי, ישראל וחזי, החליטו לפרוש ולהתמקד רק באירוע המרכזי אשר עבורו באו: דהיינו הקפת האי. התחרות נערכה אף היא בתנאי עננות וגשם לפרקים, מים קרים, ורוחות משתנות. סה"כ תנאים קשים למדי. בתחרות התחלנו לראות את הסירות המודרניות בענף – בעיקר פורמולה 20 ופורמולה 18, שיטה המאפשרת ליצרנים שונים לבנות סירות המתחרות באותה קטגוריה. כמו כן הופיעו דגמים מיוחדים, כמו M-20 העשויה כולה קרבון ושוקלת 107 ק"ג לעומת קרוב ל – 200 ק"ג של הנאקרה 6.0 איתן באנו אנחנו. באימונים לבשנו (רובנו בפעם ראשונה בחיים) את החליפות היבשות שרכשנו ב"ימית" לקראת התחרות וראינו כי טוב. קשה להשוות את רמת הנוחיות לעומת חליפה רטובה, בעיקר כשאתה יורד בסיום האימון הרטוב והקר לחוף ללא מקלחת ורחוק מהמלון.

הפרשי גאות / שפל באזור הם של כשני מטר, ההפרשים יוצרים בים זרמים בעוצמות משתנות. באזור האליפות הגיעו הזרמים לקשר-קשר וחצי. במקומות אחרים ליד האי מגיע הזרם עד שלושה ולפעמים ארבעה קשרים ויוצר גלים כשהרוח נגדית, אבל על כך בהמשך. התנאים הקשים גרמו להרבה פרישות במהלך ששת השיוטים של האליפות, גם בין הישראלים וגם בין ההולנדים המקצוענים. הסירות מתחרות בשתי קבוצות, מהירות ואיטיות כשהסיוג לכל קבוצה נקבע עפ"י הנדיקפ מיוחד לאירועי טסל – Texel Rating .
להפתעתנו היו בעיות ברישומי התוצאות שעמדו בניגוד חריף לרמת הארגון המעולה של התחרות והשיפוט במים. התוצאות השתנו לעיתים בין הפרסומים הרשמיים של התחרות לאתרי האינטרנט וגרמו לעגמת נפש רבה.

את הערבים בילינו באוכל ושתייה בעיירה. למען האמת – לא משהו לכתוב עליו הביתה. המסעדות לא הצטיינו במיוחד.

ביום שישי, פגשו החבר’ה במדרחוב אישה מקומית עם שורשים יהודיים שממש יצאה מגדרה מהתלהבות. מסתבר שאנחנו סלבריטיז בעיתונות המקומית והיא מחפשת אותנו בנרות. בערב התייצבה בבית המלון עם בעלה ובנה והצטרפה לארוחה שארגנו בדשא. הביאה עמה שלוש חלות ענק שאפתה במו ידיה ואף הכריחה אותנו להדליק נרות שבת ולהיזכר מי אנחנו בעצם. אבל כל זה היווה רק הקדמה לאירוע הראשי למענו התקבצה הנבחרת ובאה עד טסל – התחרות להקפת האי. במשך כל השבוע לקראת השבת השנייה, בנו ההולנדים בחוף עיר קטנה של מבני מנהלה, מסעדות, בארים וחנויות כולל אולם גדול למסיבות. טפטוף סירות שהחלו להגיע לחוף בתחילת השבוע הפך לזרם דק ביום רביעי וחמישי ושיטפון ביום שישי. לקראת סופו של יום שישי החוף התמלא סירות מאופק עד אופק כשזה לצד זה ניצבות סירות ישנות מדגמי הובי 16 ליד Eagle 20 או M-20נוצצות העשויות מקרבון על כל מרכיביהן, מפרשים מבדים מיוחדים, חבלי ספקטרה וכד’.
 

578 מפרשיות מזנקות לתוך הגשם
בשבת 05.06.04 התייצבנו כולנו בשעה 08:00 לפנות בוקר לתדריך ההקפה. התדריך ניתן רובו בהולנדית בתוספת קצרה באנגלית ועיקרו – הצגת המסלול מסביב לאי, והדגשת שני האזורים הבעייתיים. אחד מצפון מזרח – אזור בו בשיא הגאות הסירות שטות עם חרבות מורמות והגאים פתוחים במים שעמקם כחצי מטר. מי שלא מגיע לאזור זה בזמן נקוב – מוחזר לנקודת הזינוק היות ואחרת הוא נתקע על שרטון בזמן השפל ונאלץ לחכות שעות לגאות הבאה. האזור הבעייתי השני נמצא באזור המעבר בין דן הלדר לפינה הדרומית של האי. מי שמגיע לשם בזמן נהנה מזרם חזק בכוון ההפלגה, אך מי שמאחר להגיע נתקל בזרם בכוון הפוך בעצמה של שלושה-ארבעה קשר וברוח נגדית ואין לו סיכוי גדול לעבור. לפני ההגעה לאזור זה הציבו המארגנים שער עם נקודת בדיקה ומי שאחר להגיע הופנה לנמל סמוך להמתין להזדמנות אחרת ובכך הורחק מהאירוע.

לקו הזינוק התייצבו 578 סירות (!) מתוכן 8 שלנו. שתי סירות ישראליות "זכו" לפגיעה וחזרו לחוף. ישראל וחזי ננגחו על קו הזינוק על ידי סירה אחרת שאיחרה לפנות דרך והחור בגוף מנע המשך הפלגה. הסירה חזרה לחוף ונמשתה כשהיא קרובה לטביעה. עזרו להם בחוף איתן ומאיר שכבר בזמן השקת הסירה למים נפגעו מאחור על ידי סירה לא מזוהה ששברה להם את ההגאים. מראה הזינוק בו נדחסו הסירות במספר שורות לאורך קו שארכו כמייל וחצי היה מרהיב. הזהירים בכלל הסתובבו מאחור וזינקו למשט רק לאחר שהקו התפנה מלוחמי הנינג’ה למיניהם. המשט החל בתנאים קשים למדי של כעשרים קשר רוח וענן שחור של Squall מתקרב. לאחר שעבר מטח הגשם, הרוח ירדה לרמות נוחות ואפשרה לראשונים להגיע חזרה מסביב לאי בפחות משלוש שעות. למעלה מ – 100 סירות נטשו את המשט עקב בעיות בזינוק ואי עמידה בלוח הזמנים בדרך, לקו הגמר הגיעו 473 סירות בלבד. תשואות מיוחדות קיבלו השייטים האחרונים שדידו לסיום לאחר 5:19 שעות על מפרשיות ישנות מדגם פרינדל 18-2 .
 

באותו אחר הצהרים התנפלו השייטים הישראלים על העבודה, דאגו לגרירת הסירות למכולה, פרקו את הסירות לצורך אחסונן במכולה לקראת משלוח ארצה. איש לא ציפה שבהעדרנו מהחוף, בטקס חלוקת הפרסים, יקראו לשני צוותים ישראליים לבמה לקבל מדליות זהב! מסתבר, שגיא זלצר ויואב בכר זכו במקום ראשון בדגם נקרה 6.0 ללא ספינקר ועפר יעקב עם ניר אשל במקום ראשון בדגם נקרה 6.0 עם ספינקר. נוסף לכך הגיעו אלי כץ ואפי יעקב למקום השלישי בדגם הנקרה 6.0 ללא ספינקר. שמחת המשלחת לא ידעה גבול והתחרתה רק בצער המנצחים שלא זכו להסתובב באוהל החגיגות בחוף עם המדליות על הצוואר וכך נמנע מהם לקטוף את פירות ההערצה של הנערות המקומיות.

את השבוע סיימו חלק מהצוותים, בעיקר הצעירים, בבילוי יום א’ החופשי בביקור באמסטרדם (על הבילויים שם מוטל צו איסור פרסום) ואילו האחרים הספיקו סוף סוף להתפנות מהשיט ולערוך טיול אופניים באי שגולת הכותרת שלו הייתה ביקור במוזיאון של ציוד וחפצים שנאספו מספינות שנטרפו במהלך המאה האחרונה בחופי האי. כמובן שיש גם נקודה ישראלית, במקום כבוד בין החפצים שנמשו מהים עומדים ארגזי כלים מתוצרת "כתר" שנאספו ממכולה שנפלה מאניה בסערה ליד האי.

מזל שאנחנו לא צורפנו למוזיאון.
 

תם ונשלם הסיפור הגדול של שיוט טסל, אתגר אמיתי לכל שייט.