נהר גואדיאנה מפריד בין פורטוגל וספרד בדרום, באזור אלגרבה. בספרות נמצא המלצות רבות לשוט בו בשל יופיו. בעיר וילה ריאל דה סנטו אנטוניו, בצידו הפורטוגלי של הנהר יש מרינה נחמדה. הגענו אליה אחר הצהריים, בכניסה לשפך הנהר, ראינו שהעומק בין סימוני הנתיב הינו מטר אחד. שוחחנו עם המרינה, ונציגיה הסבירו כי אין בעיה, רק צריך לחכות לגאות שתגיע 4 שעות מאוחר יותר. טוב, שוטטנו בים מול השפך, ראינו איך ספינת מלחמה פורטוגזית עוצרת מפרשית לביקורת רישיונות, לאור חוקי המע"מ המחמירים של השוק המשותף ועם אור אחרון נכנסנו לנהר. כעבור 30 דקות, קצת מורטות עצבים היינו קשורים במרינה. ראינו מופע צבעוני ויפה של ריקודי עמים בכיכר העיר, דומה לאלו שראינו בכמה ערים בפורטוגל במהלך אוגוסט, והלכנו לישון.

 

למחרת, בשעה המתאימה לגאות, יצאנו מהמרינה, ואז התחיל הסיפור. עדיין בתוך המרינה, בפתח היציאה, נכרכה חבילת חוטים מכובדת על המדחף. התנופה הספיקה לנו להיכנס לנהר, להטיל מיד עוגן, ולפי הספר, לצלול עם סכין מסור לטיפול בחוטים. היה קשה, שכן היה זרם של קשר וחצי מתחת ליאכטה, זרם שלא איפשר עבודה על הציר. באין ברירה, טלפון למשטרת החופים, שהגיעה יחסית מהר ולאחר השמצות שלהם על הנהלת המרינה שלא מקפידה על נקיון המים מחוטים, הזמינה צוללן. הצוללן הגיע לאחר כשעה וירד עם מיכלי האוויר, אך כל פעם שניסה לצלול, הזרם, שבינתיים הגיע ל 2.8 קשר הפך אותו עם הבלונים כלפי מטה. הצוללן התייאש, ואמר שיחזור בשפל, לאחר 4 שעות נוספות. טוב, מה שנשאר לעשות היה לקרני להכין ארוחה טובה, ולי להתקשר בסקייפי לארן מתשוט ולגל מקדר סוכנות לביטוח לעדכון, הודעה, וחיפוש עצות. העוגן החזיק מצוין ולא זז בזרם החזק. 

לאחר 4 שעות, הזרם נעצר, הצוללן חזר ושיחרר אותנו מיתרת החוטים שנשארו אחרי מה שהצלחתי להוריד לבד. עם כל המחמאות לאחיזת העוגן, ביקשתי מהמשטרה להישאר עם סירתם עד שארים אותו, כדי לוודא שהוא יוצא נקי. ואכן הוא יצא נקי, להוציא כבל מתכת ארוך וחזק שהחזיק את העוגן כל כך טוב. השוטרים בהדרכתי כרכו חבל סביב הכבל, ולפי הספר השתחררנו ממנו.

טוב, מועד הגיאות הבא היה לאחר חשיכה, ולא היה מנוס מכניסה נוספת למרינה. קרני לא התעצלה, והלכה למשטרה למלא דוח מפורט וארוך, עם טפסים מלאי חתימות. אנשי המרינה רחצו ידיהם מכל אחריות.

למותר לציין כי למחרת במועד הראשון האפשרי הסתלקנו משם והפלגנו לספרד.