EN

חיפוש

תאונת פגע וברח קטלנית בלב ים

הביאה לדפוס אורית קדר

טרגדיה לאחר התנגשות של אוניה ביאכטה. הלילה היה חשוך ללא ירח. ג’ודית סליבין החליפה את בעלה והתחילה את המשמרת שלה בשעה 0100 בלילה של ה- 24 בנובמבר 1995. כל מה שראתה מסביבה היה חושך. החושך הזה ילווה אותה מאז ועד היום.

משפחת סליבין הייתה בעיצומה של הפלגה מסביב לעולם על סיפונה של "מלינדה לי" – היאכטה המשפחתית בת 47 רגל. הם הפליגו 35 מייל מחוף ניו זילנד. הים היה גבוה. מייקל בעלה ושני ילדיה בנג’מין בן 9 ואנני בת 7 ישנו שנת ישרים בדרגשיהם. גו’דית התחילה את משמרת הלילה שלעולם לא תשכח. אוניית משא הופיעה פתאום משום מקום וחתכה את "מלינדה לי" לשניים.

השעה הייתה 0212. בזמן ההתנגשות ובאירועים שקרו בהמשך ג’ודית סליבין איבדה הכל: את משפחתה, היאכטה שלהם וגם כמעט את חייה. מאותו רגע של ההתנגשות ג’ודית חיה בסוג אחר של חושך, מלווה בסיוטים ובנזקים גופניים ונפשיים. 

סיבלה של ג’ודית לא היה רק אובדן משפחתה. היא הייתה קורבן לחוסר הצדק בתאונת הפגע וברח הימית שטויחה והוכחשה. רק לאחרונה בעזרתם של רופאים, פסיכולוגים ותמיכתם האיתנה של בני משפחה וחברים – מצליחה ג’ודית למצוא את דרכה החוצה אל מחוץ לחשכה. לראשונה מאז ההתנגשות מספרת ג’ודית את סיפורה. במשך שנים היא נמנעה מלספר אותו לעיתונאים, לכתבי הטלוויזיה ורודפי האסונות השבועיים. סיפורה התפרסם לראשונה במגזין SAIL . היא רצתה לספר אותו לימאים. לא רק מפני שימאים יבינו היטב את מה שקרה לה אלא גם כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולדעת לשמור על עצמם בים. 
משמאל: משפחת סלאבין לפני התאונהץ
ההתנגשות עצמה הייתה חזיתית – אניית משא עמוסה לגמרי פשוט קרעה את הפיברגלס של מלינדה לי. אבל הסיפור שאחרי – המצוד אחרי האנייה, הממצאים של חוקרים ימיים משלוש מדינות והתביעה המשפטית הפכו מסובכים ביותר. העובדות הפכו להיות מעורפלות בדיוק כמו המסקנות עבור ימאים. מהן הזכויות שלנו במים בינלאומיים כאשר סירה בעלת דגל זר מתנגשת בסירתך?? מי יאסוף את הנתונים? איפה ועל ידי מי ייערך המשפט? האם אתה יכול לתבוע פיצויים עבור מוות מיותר, אובדן בני משפחה, כאב, סבל, מצוקה נפשית או אובדן כושר עבודה – כאשר סירה אחרת מטביעה את סירתך וגורמת לאבדן חיי אדם? 

ג’ודית סליבין נאלצה לגלות את התשובות לכל השאלות הללו, אבל המקרה של מלינדה לי השאיר עוד כמה שאלות פתוחות שהתשובות עליהן אינן כל כך קלות. שני נושאים בולטים בסיפורה של ג’ודית: 1. האסון נגרם ליאכטה מצויידת ומתוחזקת היטב, אשר הוכנה לשייט באופן מדוקדק. 2. כוחה יוצא הדופן של ג’ודית אשר שרדה למרות הכל ואף יצאה לאחר מכן לקרב משפטי ארוך.

בעזרת ימאי שהוא גם חבר קרוב, כתבה ג’ודית סליבין את סיפורה. הנה הוא:

שלושה "בומים" גדולים
מזג האוויר היה מצוין ביומיים הראשונים של הפלגת ה 1200 מייל מ – NUKUALOFA , TONGA ל – ניו זילנד. התנאים היו
נהדרים. כולנו הרגשנו מצוין על הסיפון. כמה ימים אחרי, הרוח גברה והורדנו מפרש. הרוח המשיכה לעלות ובסופו של דבר נשארנו רק עם חלוץ סערה. "מלינדה לי" הפליגה בנוחיות במהירות של 6.5 קשר עם ההגה האוטומטי. הילדים היו בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה שבן לא הרגיש רע בים. אבל הים המשיך לעלות והרוח התגברה. היינו בערך 35 מייל מהחוף של ניו זילנד כשעליתי למשמרת בשעה 0100. הרוח נשבה מכיוון צפון מזרח במהירות של 25-30 קשר, והגלים היו בגובה 3-4 מטר. התקדמנו לעבר נקודת ציון שנקבעה בעזרת ה- GPS שלנו, שתוביל אותנו לנמל הכניסה. 
מייק, שהיה במשמרת משעה 2200 אמר לי כי אין שום סימני סכנה – שום אורות באופק. 
במשמרות שלו מייק לא בדק את המיקום שלנו. בדרך כלל כשהוא במשמרת אני בודקת ומעדכנת את הלוג. בסוף המשמרת שלו אני עושה אותו הדבר. הנוהל המקובל שלנו כאשר אנו נמצאים במרחק של 30 מייל מיבשה היה לבדוק את הקורס שלנו בכל שעה, וכשאנחנו מגיעים לטווח של 20 מייל מיבשה אנחנו פותחים את הרדאר שלנו. הרדאר היה מצויד בתוכנת התרעה למניעת תאונות. היה לנו גם מחזיר הד מכ"ם בקצה התורן. אז בזמן שמייק היה על הסיפון, אני כתבתי בלוג שלנו שהייתה ראות ל 3-5 מייל, ללא ירח, רק כמה כוכבים. כשעליתי לסיפון, בדקתי במשקפת את האופק ולא ראיתי דבר. כיוונתי את שעון היד שלי לצלצל בעוד 15 דקות על מנת שאקום שוב ואבדוק את המפרשים וכיוון הרוח. במשמרת הזו, מכיוון שהיינו קרובים לחוף – חיפשתי אורות באופק. רציתי להיות הראשונה לזהות את ניו זילנד. 
בשעה 0200 השעון שלי צלצל אבל לא ירדתי מיד למטה. המשכתי להסתובב על הסיפון ולבדוק את האופק ל 360 מעלות. חיפשתי היטב אורות, או סימנים למכולות כי הייתה שמועה על מכולות במים שבין ניו זילנד לטונגה. רק אז ירדתי למטה. שחררתי את חגורת ההצלה והרתמה שלי, הורדתי את חליפת הסערה, ישבתי ליד השולחן ורשמתי את המיקום שלנו ואת מצב הרוח והים, רשמתי גם כי הראות גרועה בגלל עננות. מכשיר הקשר VHF היה על ערוץ 16. הVHF הידני שלנו היה בשקית פלסטיק אטומה יחד עם שק המילוט ליד שולחן הניווט. אנני ובן ישנו חזק. 
לאחר שבדקתי את המיקום שלנו, נעמדתי, לקחתי לי כוס מים ומשהו לנשנש ולבשתי שוב את חליפת הסערה שלי. בדיוק התכופפתי כדי לרכוס אותה כשפתאום שמעתי רעש חזק, כמו בום על-קולי: בום ! בום! שניה אחרי זה משהו פגע בי מאחורי האוזן הימנית וכופף את ראשי. כשהרמתי אותו שוב, הקבינה הייתה מוצפת במי ים ודיזל. מיד צרחתי למייק. אז ראיתי שאחד מפתחי הסיפון פשוט נעלם. שחיתי מיד לסיפון. בתוך שניות הסירה התמלאה מים . משהו פגע בנו מתחת לקו המים, היכן שמכלי הדיזל היו ממוקמים. 
כשהגעתי למעלה ראיתי שמייק ואנני עמדו שם, המומים. אמרתי:" בואו ניקח את אסדת ההצלה" ומייק אמר:" האסדה איננה". הבטתי וראיתי כי התושבת של האסדה נקרעה. בערך כל מה שהיה על הסיפון נעלם. התורן נשבר 15 ס"מ מעל הסיפון. סירת גומי חצי קשיחה שהחזקנו על הסיפון מנופחת באופן חלקי, עדיין הייתה שם. מייק אמר לנו להיכנס לדינגי ולחכות בזמן שהוא הולך להביא את בן. אבל "מלינדה לי" התחילה לשקוע ואני התחננתי אל מייק:" אל תרד למטה ! אתה לא תוכל למצוא אותו בכל הבלגן שיש שם ולעלות שוב למעלה. אני לא יכולה לאבד את שניכם" ידעתי כי האנייה פגעה בנו בדיוק במקום שבו ישן בן ושאין סיכוי שהוא שרד. לכן נכנסנו שלושתנו לדינגי. "מלינדה לי" שקעה כל כך מהר שלא הספקנו אפילו לשחרר את הדינגי. הסירה משכה את הדינגי מתחת למים, בעוד שלושתנו צורחים. בסופו של דבר הדינגי השתחררה ואנחנו נשארנו לצוף בתוך בריכה שקטה של מי דיזל. 
צעקנו וצרחנו: "הצילו !" אך האנייה נעלמה אל תוך הלילה.
מייק הצביע ואמר:" תראו, הנה האנייה" ואנחנו ראינו שלוש שורות של אורות – תאי המגורים בירכתיים מתרחקים מאתנו. האנייה עשתה סיבוב שמאלי גדול. אנני צעקה: "אנחנו לא עוזבים בלי בן" ואני אמרתי: "נדבר על בן כשנגיע לחוף. בקרוב יחלצו אותנו". עדיין נעלתי את מגפי הגומי והורדתי אותם כדי לנקז מים מהדינגי. 
הייתה לנו דינגי חצי מנופחת שצפה אבל הייתה מלאה במים קפואים. מייק היה מאוד מבולבל, כמו כולנו. לא היה זמן לקחת דבר מהיאכטה. הוא לא לקח את שק המילוט שהיה בתא, במקום שהאדם שלא היה במשמרת יוכל לקחת במהירות. מייק לא עשה את זה. אבל לא דיברנו על הדברים שלא עשינו. 
לפתע הדינגי התהפכה, מפרידה בינינו. מייק יישר אותה ואנחנו חזרנו פנימה. היא התהפכה שוב. הבנו כי אנחנו מושפעים מגלים שונים – הגלים שנוצרו מהאנייה. כשהדינגי התהפכה שוב ראינו את אורות האנייה, אותם אורות שוב – האורות של תאי המגורים בירכתיים. ראינו 12-14 פרצופים בשני סיפונים שונים, מתבוננים בנו ממרחק של בערך 25 מטר. כל אנשי הצוות היו בהירי פנים ובעלי שיער שחור חלק. האנייה המשיכה להסתובב סביבנו ונעלמה. לא היו אורות חיפוש. גם לא ראינו אורות אחרים על האנייה. 
צעקנו וצעקנו:" עזרו לנו ! עזרו לנו בבקשה" מייק צעק וקילל וצעק ואנני אמרה לו:" אבא אל תשתמש במילים לא יפות" וזהו זה – לא ראינו יותר את האנייה.
אחרי שהאנייה נעלמה, אנני אמרה כי קר לה. אנני ומייק לבשו רק את בגדי השינה שלהם – מייק בחולצת פוטר ותחתונים ואנני בכותונת לילה וגרביונים. נתתי לאנני את מעיל הסערה שלי. הייתה לו חגורה אלסטית וחיזקתי אותו כך שיהיה ממש צמוד לגופה. שמתי את הכובע על הראש שלה כדי שתוכל לשמור קצת על חום הגוף ולהמשיך להחזיק בדינגי. התחלתי להוריד את חליפת הסערה שלי כדי לתת אותו למייק אבל הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אמר שאין סיכוי שכולנו נשרוד ומכיוון שאני הייתי לבושה למשמרת ומכיוון שהוא רצה שאני אשרוד – כדאי שאני אשאר לבושה. אבל אני רציתי שהוא יחיה. ניסיתי להוריד את החליפה אבל בזמן ההתנגשות, כשראשי נפגע – נפגעתי קשה בגבי. כשנכנסנו לדינגי, לא יכולתי להרגיש דבר מתחת למותניים. לא היו לי כאבים. הייתי במין מצב של מעבר להלם. ובגלל זה – לא יכולתי להוריד את חליפת הסערה. 
לפני שהאנייה הופיעה, שאלתי את מייק מה השעה. לשעון שלי לא היה אור. ניסינו להבין את השתלשלות האירועים. מייק אמר:" אני חושב שנפגענו 12 דקות אחרי שתיים". אני יודעת שהייתי לפחות 5 דקות אולי 8 על הסיפון לפני שירדתי למטה. אני יודעת שהייתי למטה לא יותר מכמה דקות. במשמרות הלילה שלי תמיד רציתי להיות בקוקפיט ולא למטה. לפני שיצאנו להפלגה, השתלמתי בסמינרים בנושא בטיחות בים ולמדתי הרבה על אסדות ההצלה. אחד העקרונות החשובים הוא שעל סירת הצלה צריך להיות רק אדם אחד אחראי. ידעתי כי במשפחה שלנו אני אקח את הפיקוד, וזה מה שקרה על הדינגי שלנו. בקורסים שלקחתי למדתי גם על היפותרמיה: מה אפשר לעשות ומה אי אפשר. הכרתי את הסימנים להיפותרמיה. (איבוד חום הגוף) לבעלי היה קר. גם לאנני היה קר. שניהם חזרו על כך הרבה פעמים. באיזה שהוא שלב מייק הפסיק להתלונן על הקור ואני ידעתי שהוא עבר לשלב הבא של ההיפותרמיה – אדישות. בבוקר, כשיכולנו לראות יבשה, את חופי ניו זילנד – מייק סירב להסתכל לכיוון החוף. הוא היה מאוד מאוד מבולבל ובמצב של הלם אבל חוץ מזה ההיפותרמיה השפיעה על הראיה והשמיעה שלו. הרבה פעמים כשדיברנו אליו הוא ביקש שנחזור על דברינו. 
אנני ואני דיברנו ודיברנו כל הזמן. שרנו שירים, דיברנו אל מייק. ידעתי שיצילו אותנו. פשוט הרגשתי את זה. גם אנני הרגישה כך, אבל מייק הרגיש שאנחנו לא נינצל בגלל שהוא שכח לקחת את שק המילוט. הוא היה בתא סמוך לדרגש שלו והוא לא לקח אותו. העניין הזה ממש השפיע עליו לרעה. ואז אנני החלה לסבול מהקור. אנני היא לא מהסוג המתלונן, היא ילדה מאוד מאוד חזקה ואחרי שראינו את החוף מצב הרוח שלנו השתפר מאוד. יכולנו לראות יאכטות וסירות נכנסות למפרץ לתוך OPUA . היינו בערך 10 מייל מהחוף. התקרבנו מאוד אבל נסחפנו החוצה שוב. אחר הצהרים התחילה סערה, הים עלה מאוד. החזקנו חזק את הדינגי, עולים על הגלים שהתנפצו מעלינו והיו כבר בגובה של 6 מטר. עם כל גל כזה חשבתי לעצמי שזהו הסוף אבל הדינגי שלנו הצליחה לעלות איתם. אז בא גל גדול אחד שהתנפץ עלינו, מייק אנני ואני נפרדנו, כשהדינגי באמצע. מייק אמר בקול רגיל לגמרי: "אני אביא את אנני" הוא היה שחיין הרבה יותר טוב ממני ואני אמרתי: "אני אביא את הדינגי". עד שמייק הגיע אל אנני שהייתה כבר בשלבים מתקדמים של היפותרמיה – היא בלעה המון מי ים ומתה. אני הייתי במים, מחזיקה את הדינגי נסחפת ומתרחקת מהם. ואז גם מייק נכנע לקור ומת גם הוא. מה שעבר בתוך ראשי באותם רגעים בהם ראיתי את בעלי ובתי מתים הוא בלתי יתואר. הפחד שלי עצמי ממוות הוא משהו שעד היום אינני יכולה להביע במילים.
היה לי קר, כל כך קר. הייתי מוקפת במדוזות שלא עקצו רק נדבקו אליי. היה שם גם אלבטרוס שהיה איתי כל הזמן. הייתי כל כך עייפה. רציתי רק לשכב שם על הדינגי ולישון קצת אבל בכל פעם שהפסקתי לעשות רעש, לשיר שירים או לדבר – הופיע האלבטרוס והציץ בדינגי. ידעתי שאם אירדם – זהו גזר דין מוות. ידעתי גם שאני מתחילה להזות. הייתי מאוד צמאה. החלטתי להעסיק את מוחי כדי לשמור עליו צלול: עברתי על האלף בית, שיחזרתי את כל מה שקרה בהתנגשות – רציתי לחיות! לא רציתי שבני משפחתי וחברים יחשבו שסתם נעלמנו – רציתי שהם ידעו מה ארע לנו. 
הדינגי נסחפה לעבר החוף עד שנתקעה על סלע. ירדתי ממנה, עדיין חסרת כל תחושה מהמתנים ומטה ושחיתי בעזרת חלק גופי העליון בלבד עד החוף. הפצע בראשי היה פתוח ועדיין דימם אחרי 44 שעות. הזיתי – ראיתי אנשים על החוף, דיברתי איתם וביקשתי עזרה ומים. ההזיות היו חזקות – האנשים היו כל כך ממשיים! החוף היה משופע והזרם סחף אותי פנימה שוב. לקח לי שעות לזחול ליבשה. סחבתי את עצמי לאיזו חלקה ירוקה, הורדתי את חליפת הסערה שלי וגיליתי שהחלק הפנימי של מכנסי הפליס שלי היו צהובים. זכרתי כי למדתי באחד הקורסים שלקחתי שהצבע הצהוב הוא צבע מצוקה בינלאומי. אחר כך התעלפתי. 
כשהתעוררתי בבוקר המשכתי להזות. שכבתי על בטני, לא מסוגלת לשבת או לקום.
מצאתי כמה פיסות עץ, דחפתי אותן לכל רגל של חליפת הסערה שלי ויצרתי מעין סימן V – בכל פעם שעברה סירה צעקתי ונופפתי ב V הצהוב. אף אחד לא ראה אותי. הבנתי כי אני נמוכה מידי ושאם אשאר שכובה על בטני לא אנצל. בערך 10 רגל ממני ראיתי את קצה הסלעים. גררתי את עצמי לשם, הצלחתי להביא את עצמי למצב ישיבה כשאני נשענת על הסלע. זה לקח לי שעתיים אבל עכשיו יכולתי לנפנף ב V יותר גבוה. אף סירה לא באה. הייתי בלי מים כבר 60 שעות. ידעתי מקריאה שאפשר להחזיק מעמד עד 72 שעות אבל לא יותר מזה. ראיתי ענן שחור מתקרב וחשבתי לעצמי "הו, תודה לאל עומד לרדת גשם" הוצאתי את המקלות ממכנסי הפליס ויצרתי מהם כעין בריכה. אם יירד גשם אוכל לשתות קצת. אבל הענן חלף לו. עדיין הבטתי למעלה כשמטוס קטן עבר מעליי. צעקתי ונופפתי ב V שלי אבל המטוס התרחק. לפתע, המטוס חזר. הוא הקיף את המפרצון הקטן, הוריד גובה ועשה עוד סיבוב. ידעתי שעומדים להציל אותי. 30 דקות מאוחר יותר הגיעה סירת דיג עם שני גברים – אחד נשאר להחזיק את הסירה והשני רץ אלי לחוף. 

"איפה שאר האנשים?" הוא שאל – זו הייתה השאלה הקשה ביותר שנשאלתי בחיי. לא יכולתי לענות עליה. "את יכולה ללכת?" אמרתי לו כי אני חושבת שהגב שלי שבור ואולי גם הצוואר. מהר מאוד הגיע הליקופטר שחילץ אותי. המשטרה לקחה את הדינגי שלי כראיה.

התעוררתי בבית החולים, כשאיני מסוגלת לזוז. משהו קשה ומעוגל פגע בראשי בזמן ההתנגשות ונגרם לי נזק בלתי הפיך בחלק של המוח המטפל בזיהוי חזותי. המכה גרמה גם לשברי לחץ בשתי חוליות של עמוד השדרה, ושברה שתיים נוספות. לא ידעתי אם אוכל ללכת שוב. לא יכולתי לזהות פנים, לא של בני משפחתי ואפילו לא את פני. אף פעם לא סבלתי מדיכאון אבל עכשיו נתנו לי תרופות חזקות נגד דיכאון. ניסיתי בכל כוחי לזכור רגעים מאושרים אבל הדברים הכי קטנים גרמו לזיכרונות נוראיים.

חברים, ישנים וחדשים מקהילת השייטים, ניו זילנדים שפתחו בפני את ליבם וביתם – החזירו אותי לחיים. כשהייתי חזקה מספיק יצאתי לגלות את האנייה שהטביעה את "מלינדה לי" וגזרה על משפחתי מוות. 
המצוד אחרי אניית המוות
בהתחלה, אף אחד לא ידע כי "מלינדה לי" נעלמה. זה נורמלי לחלוטין כשיאכטה מאחרת להגיע בחצי יום. למרות שהים היה סוער, לא התקבלו קריאות לעזרה ברדיו ולא התעורר חשד. אבל יאכטה אחרת, שהפליגה במסלול של "מלינדה לי" נתקלה בכתמי דיזל, כריות צפות, וחפצים שונים. הם הודיעו על כך לרשויות וצוות חיפוש יצא לבדוק. לאחר שמטוס החיפוש מצא את ג’ודית והיא סיפרה את סיפורה – התחיל המצוד אחר האנייה המסתורית. 
חקירה של 60 אניות שהפליגו באזור זה הובילה את רשות הבטיחות הימית של ניו זילנד להתמקד באנייה דרום קוריאנית הרשומה בשם "PAN GRACE " – אנייה של 548 רגל, במעמס 27000 טון שהפליגה לדרום קוריאה מניו זילנד, מטענה מלא וסיפונה עמוס קורות עץ. ועדת חקירה יצאה לדרום קוריאה לקבל את פני האנייה שהייתה אמורה להגיע ב 10 בדצמבר. 
האם מישהו מחברת הספנות שהייתה בעלת האנייה תדרך את אנשי הצוות לפני הגעתם לנמל? העובדה היא שכאשר הם נכנסו לנמל צצו כמה עובדות מוזרות. על גוף האנייה שנצבעה חודש מוקדם יותר בצבע כתום היו מספר שריטות חדשות באזור החרטום – דבר שאנשי הצוות לא יכלו להסביר. אנשי הצוות אמרו כי במשך 17 שעות נתקע הנייר במכשיר המתעד את מסלול ההפלגה. הם הסבירו כי הבעיה התחילה מספר שעות לפני ההתנגשות והתגלתה רק ביום שאחרי. כשמטען האנייה פורק 8 ימים מאוחר יותר, וחרטום האנייה עלה מעל למים, התגלו עוד סימני שריטות וצבע מגורד. סימני הצבע הכחול היו של אנטי פאולינג – אותו הצבע ש"מלינדה לי" נצבעה בו.
המשטרה הימית הקוריאנית אספה דגימות של הצבע מהאנייה ושלחה אותן למעבדה. חברי קהילת השייטים הודיעו ברדיו: האנייה שהטביעה את "מלינדה לי" כנראה נמצאה. שייטים בקריביים, שקנו את אותו האנטי פאולינג שמשפחת סליבין קנתה בטרינידד, גרדו צבע מספינתם ושלחו דגימות לניו זילנד, שם נבדקו במעבדה. בדיקות המעבדה בניו זילנד, קוריאה ויפן הראו כי הצבע שנמצא על ה"PAN GRACE” " זהה לצבע שבו נצבעה "מלינדה לי". 
בחקירה של אנשי הצוות של האנייה התברר כי הקצין השני באנייה, הבחין באור האדום של צד ימין בערך 45 מעלות מחרטום צד שמאל של האנייה. הוא טען כי לא זיהה את היאכטה ברדאר בגלל תנאי הים. לקח לו 17 דקות לפני שהורה להגאי לשנות את הקורס כדי למנוע התנגשות. קפטן האנייה ואנשי צוות נוספים העידו כי לא הרגישו דבר בין השעה 0200-0230 . 
משמר החופים האמריקאי שהתבסס על ממצאי החקירות בקוריאה ובניו זילנד קבע כי האנייה לא צייתה לחוקי השייט הבינלאומיים. העובדה כי האנייה לא זיהתה כראוי את היאכטה ברדאר ולא הורידה מהירות ושינתה קורס לאחר שראתה את האור האדום של היאכטה – הן חמורות ביותר. הקצין השני של האנייה הושעה מתפקידו ל- 3 חודשים. הקפטן קיבל נזיפה. 
המאבק לצדק – דוד נגד גוליית
אבל ג’ודית סליבין איבדה את בעלה ואת שני ילדיה, את כושר העבודה שלה, היא סבלה מנזקים נפשיים חמורים. החברה הקוריאנית לא הציעה פיצוי או התנצלות ולא לקחה אחריות על מעשיה. ג’ודית הגישה נגדם תביעה על מוות, כאב וסבל, נזק לרכוש. היא יצאה למלחמת דוד בגולית. היא רצתה לשלוח מסר לכל חברת ספנות בעולם: החמירו את דרישותיכם עם אנשי הצוות וקחו אחריות כשהם עושים טעויות. היא רצתה גם להסב את תשומת ליבן של חברות הביטוח כדי שיבדקו אם אנשי הצוות על האניות שהם מבטחים עברו הכשרות בנושאים הקשורים לבטיחות בים. 
גו’דית הגישה תביעה כספית גדולה. שום סכום לא יחזיר לה את משפחתה אבל היא רצתה , בכספים שתקבל להקים עמותה כדי לקדם בטיחות וביטחון בים . לחברה הקוריאנית היו רעיונות אחרים. 
בפברואר 1997 ניסה עורך הדין של חברת הספנות להעביר את התביעה מארצות הברית לדרום קוריאה שם מצא בית המשפט כמה "עובדות" שלא בנוכחות ג’ודית או עורך הדין שלה. הניסיון נכשל. כשעורכי הדין של החברה ענו לתביעה הם הכחישו כל מעורבות בהתנגשות – למרות סימני הצבע . בכל התקופה הזו, בזמן שג’ודית עדיין הייתה בבידוד בניו זילנד. הופיע אדם קוריאני שקט, לבוש בחליפה לכל טיפולי הפיסיותרפיה של ג’ודית. הוא רק עמד שם והתבונן בשקט. מה הוא חיפש שם? האם הוא רצה להפחיד או לאסוף אינפורמציה למשפט? כך או כך, נוכחותו הרעה לג’ודית. במצבה – עדיין בטיפול תרופתי נגד דיכאון ועם סיוטים, היא הייתה במצב נפשי מעורער.
כאשר החל הדיון המשפטי, התיק הרפואי הוגש לבית המשפט ,הסתבר כי החוק הבינלאומי קובע כי לא יוטלו עונשים על צד הגורם למוות בים במים בינלאומיים, כשהיה ברור כי המשפט יתמשך עוד ועוד, ערעור אחר ערעור במשך שנים – גו’דית החליטה כי אינה יכולה לעמוד בכך לא כספית ולא נפשית. היא הייתה חיבת לעצור. להגיע לפשרה. לשכוח מצדק – זה היה בסך הכל עוד מקרה משפטי, עוד משחק של מפסיד ומנצח, רק עניין של כסף. לשכוח ממה שקרה באותו הלילה, לשכוח מפרצופיהם של אנשי הצוות בלילה ההוא, לשכוח מזוועות היום למחרת בדינגי. ג’ודית ידעה כי מייקל, אנני ובן לא יחזרו אבל הבינה כי הדבר המתאים והדחוף ביותר לעשות, אם היא רוצה לחזור לחיים – הוא לסיים את המאבק. 
העניין מעולם לא הגיע לבית המשפט. ג’ודית חתמה על מסמך והגיעה לפשרה.
לא היו פיצויים על אובדן משפחתה. ההסכם נחתם ללא כל התנצלות או הודאה באחריות מצד החברה הקוריאנית. שם האנייה הוחלף ל – "PAN LEADER ". הקפטן, הקצין השני וכל אנשי הצוות עדיין מועסקים. אין ספק כי חברות ספנות אחרות בעולם הגיעו למסקנות רבות ממקרה זה. 
החיים שאחרי והלקחים
"בערך שנה לאחר המקרה, יצאתי להפלגה על יאכטה של חברים. הפלגנו גם בלילה. הרגשתי נהדר להיות שוב על הים למרות שזה היה עצוב מאוד – משפחתי לא הייתה שם איתי. אני מתגעגעת לים, לחברויות הנפלאות והעמוקות, לשיתוף הפעולה שהוא חלק מעולם השייט. למרות שהמקרה שקרה לנו הוא אחד ממיליון, ישנם הרבה דברים שהייתי רוצה שהימאים ילמדו ממנו: קודם כל – הפלגות באוקיינוס אינן מסוכנות אם אתה מתכונן אליהן היטב. הן מסוכנות רק אם אתה מפליג ביאכטה שאינה מתאימה, ללא ניסיון, וללא ידע. אני ממליצה לכולם לקחת כמה שיותר קורסים בתחומים שונים: ניווט, בטיחות, מזג אוויר והישרדות. לימדו את עצמכם כמה שיותר לפני שאתם יוצאים להפלגה – זה חשוב ביותר. אתם חייבים להכיר את היאכטה שלכם היטב, כל מי שנמצא על הסיפון חייב להכיר את היאכטה היטב. אם רק אדם אחד מכיר את היאכטה אתם נמצאים שלב אחד לפני מצב חירום. 
בהפלגות היו ערניים במשמרות הלילה. היו מאוד ערניים. היו בקוקפיט. הדליקו את אורות הלילה – אל תחסכו על הבטריות. שמרו על קשר רדיו עם סירות אחרות שנמצאות באזור. אם יש לכם רדאר – השתמשו בו, כל הזמן!! 
"אין בי שום חרטות לגבי ההפלגה שלנו על "מלינדה לי". היאכטה, ההכנות, העובדה שלקחנו את הילדים אתנו. אני יודעת כי עשיתי הכל בצורה הכי טובה שיכולתי ויותר מכל, הייתי רוצה לחזור ולהיות חלק מקהילת השייטים". 
עמותת משפחת סליבין
בזמן שהייתה עדיין בבית החולים ושוחחה עם שייט, הזכירה גו’דית את העובדה כי איש הצוות של האנייה הבחין באור ראש התורן של "מלינדה לי". התגובה ששמעה מהשייט הייתה: "את מתכוונת לומר שאת מדליקה את אורות הניווט בזמן ההפלגה???" התשובה הזו וחוסר התפקוד של איש הצוות על האנייה הובילו את גו’דית להקמת העמותה לבטיחות ימית ע"ש משפחת סליבין. 
כשהיא גילתה מאוחר יותר כמה מסובך הצד המשפטי של התנגשות בים היה ברור שיש מקום להקמת גוף שיפעל להגברת המודעות לבטיחות בים אצל שייטים, צוותים, חברות ספנות והרשויות הימיות. גו’דית מכהנת כיום כיו"ר העמותה. היא רוצה להגיע למספר גדול של ימאים כדי שיוכלו ללמוד מהמקרה שלה ולהסיק מסקנות דרך אתר האינטרנט של העמותה וכן בהרצאות שניתנות ברחבי ארה"ב. החלום שלה הוא להפוך את העמותה למקום שבו יכולים ימאים ללמוד מהניסיון והידע של שייטים אחרים כדי ששייטים ברחבי העולם יהיו בטוחים יותר. 
אתר האינטרנט של העמותה: www.sleavin.org . המעונינים בפרטים נוספים על העמותה מוזמנים לכתוב ל:bjrumberg@aol.com 
מחשבות של חרטה?
יומיים לאחר ההתנגשות כתב הקפטן של האנייה בלוג: "זהו מסלול שבו פוגשים כלי שיט בדרכם לניו זילנד. אנא היו זהירים ביותר, במיוחד שימו לב לכלי שייט המתקדמים אל החרטום ובבקשה – פנו דרך בזמן". 
מהי היפותרמיה
היפותרמיה = חום נמוך. זהו מצב שבו חום הגוף יורד מתחת ל – 37 מעלות. היא נגרמת כשהגוף מאבד חום בקצב מהיר יותר מהקצב שבו הוא מייצר חום. היא מסוכנת מאוד מפני שהלוקים בה אינם מודעים למצבם. הסימפטומים להיפותרמיה הם: דיבור איטי ומבולבל, עייפות, בלבול, שרירים נוקשים, פנים נפוחים, חוסר קואורדינציה, דופק נמוך, חולשה, רעידות ואדישות. במקרים חמורים – איבוד הכרה ומוות. שהות במים גורמת להיפותרמיה באם חום המים נמוך מחום הגוף. אפילו שהות במי הים התיכון בקיץ (בחופי ישראל 28-29 מעלות) עשויה לגרום להיפותרמיה .זהו רק ענין של זמן השהיה במים, הכושר הגופני ובידוד הגוף ע"י לבוש מתאים.
ד"ר רן אריאלי מהמכון לרפואה ימית מאשר כי בהנחה שיש לך אמצעי ציפה, הגבול הקריטי להישרדות במים בטמפרטורה של מעל 18 מעלות (קיץ) יכול להימשך ימים רבים. אך אם נפלת למים בחורף, בטמפרטורת מים מתחת ל – 18 מעלות, הזמן בו אפשר להיות במים ללא נזק בלתי הפיך הינו יומיים. ללא אמצעי הצפה וללא חליפה מבודדת, הזמן הקריטי הינו כ – 10 שעות.
מצב ההיפותרמיה אינו מוגבל לשהות במים. גם חשיפה ממושכת לקור ורוח על הסיפון עלולה לגרום לתופעה זו
 
דילוג לתוכן