שלושה שיאים ושיט
גדי אייזן
לראשונה השתתף צוות ישראלי באחת מתחרויות האתגר הקשות ביותר בעולם: תחרות שלוש הפסגות, שנערכה באנגליה בפעם ה-24. המסלול כלל הפלגת מפרשים מדרום אנגליה לסקוטלנד עם שלוש עצירות. בראשונה העפילו שני רצים מתוך הצוות אל הפיסגה הגבוהה ביותר של וולס. בשנייה העפילו אל הפיסגה הגבוהה ביותר של אנגליה, אחרי שקודם לכן דיוושו על אופניים ועברו מסלול ריצה. בעגינה השלישית העפילו לפיסגת הגבוה בהרי סקוטלנד. במספרים זה אפילו מרשים יותר: 410 מייל הפלגה, 110 ק"מ ריצה, 50 ק"מ של אופנים וטיפוס מצטבר לגובה של 5000 מטר. גדי אייזן איש הים (וגם רץ) ודניאל קרן הרץ למרחקים ארוכים (וגם שייט) עשו את זה ורצו לספר לחברה.
קיץ 2002. גדי אייזן ענה לשיחה לא מזוהה. בחור מנומס הסביר לו בטלפון, שקרא ב'כחול' על קורסי שיט תחרותי בסירת מאממ 30 של טים ישראל. הוא מבקש הפלגת הדגמה לפני הרישום לקורס.
הבחור, אלון פלד, תרם מספר פרטים אישיים: הוא בוגר חובלים עם ניסיון ימי, קצין מכונות לשעבר, שהשתתף בתחרות איש הברזל בשוויץ.
השניים קבעו להיפגש בסוף השבוע במרינה הרצליה.
אחרי שעה מפרכת על המאממ עם הרמת ספיניקר וכמעט ברואוץ אכזרי, גדי ואלון נחתו על בירה ביאכט פאב, מנסים להרגע מהחוויה. ואז החל אלון לספר: "יש באנגליה תחרות שנקראת שלוש הפסגות. מן שיט עם ריצה. אני חייב להשתתף בה. ראיתי את זה בנשיונל".
גדי נשמע מסוייג. הוא הפליג בשעתו באנגליה במיסגרת קורס היאכט מאסטר הבריטי וניסה להסביר לאלון כמה זה מסובך, לוגיסטית וכספית. אולם אלון המשיך לדבר על אנגליה ועל התחרות עד אשר סחט מגדי הבטחה: "אם אתה עושה את השלושה פיקס – גם אני שם".
כך החל אלון פלד בגיוס המשוגעים לדבר.
במקביל, יצר קשר עם מייק, נשיא התחרות והאיש שמוביל אותה בשנים האחרונות. הנשיא התלהב מכך שצוות ישראלי ישתתף בתחרות לראשונה בתולדותיה ושידך את אלון אל ג'ף, אחד מוותיקי המשתתפים, המחזיק במספר שיאים. ברשותו היתה יאכטה להשכרה מדגם איקס 99.
כעבור מספר ימים כבר היה בידי הצוות הישראלי צילום של היאכטה, אותה שלח ג'ף במייל. "החלטנו לשכור אותה, גם מחוסר ברירה. היינו זקוקים לניסיון של ג'ף בתחרות המורכבת הזו", הם סיפרו.
הצוות הורכב מסקיפר מיומן וארבעה רצים, הכשירים לריצה על הרים, וכמובן בתיפקוד ובתיפעול יאכטה תחרותית בים גבוה, אפור, עם גאות. חולקו תחומי אחריות. דניאל קרן ריכז את אימוני היבשה ואירגון הציוד, תוכניות אימוני ריצה. כמובן בעזרת האלונים, אלון פלד והמצטרף הטרי, אלון לוי, טריאטלט ומרתוניסט עם ניסיון ימי. יניב סוזין, מטובי הסקיפרים בישראל, ריכז עם גדי אייזן את תחום הים, אימונים ושאר הנושאים היותר רטובים.
שמונה חודשים לפני הזינוק היה על כל אחד מאנשי הצוות ללמוד מיומנות כלשהי ברמת ביצוע גבוהה. לשם כך ביצעו תחילה גיחת אימון אל אי וואייט, באנגליה. סוף שבוע על האיקס 99 והזדמנות להתגבש לצוות, לנסות לדמות את תנאי התחרות, להכיר את הסירה, לרענן וללמוד טבלאות גיאות ושפל.
לאימון הצטרפה גם רחל מידן, שכבר הפליגה באזור ומאד בקיאה בחישובי גיאות ושפל.
האיקס 99 וג'ף היו שני מבוגרים במצב טוב. בכך אפשר היה להיווכח, כאשר יצאו כולם להפלגת היכרות. ג'ף התפעל מיד מרמתו הגבוהה של יניב סוזין. אחרי שעה של שיוט, כשהחלו לחזור אל המרינה, אירעה תקלה קשה: הסירה התיישבה על שונית חול ונטטה על צידה. מה שהיה מפחיד כל יאכטונר ישראלי השאיר את ג'ף שאנן. ביחד איתו התחיל הצוות לטלטל את הסירה וכעבור חצי שעה של מאמצים ועצבים היא נחלצה. ג'ף שיחרר חיוך והרגיע: " זה קורה פה הרבה – ועכשיו נלך לפאב".
החודשים שנותרו הוקדשו להפלגות אימון לאורך חופי ישראל. הוחלט שארבעה מאנשי הצוות יעפילו לפיסגה אחת לפחות. משום כך חייב היה כל אחד מהחמישייה להיות מיומן בתיפעול היאכטה. את אימוני הריצה והטיפוס על הרי אנגליה וסקוטלנד הם המירו בריצות עם שחר מבית שמש להר הרצל בירושלים, ממשטרת לטרון למצודת הקסטל.
מימון תחרות שלוש הפסגות היה מיכשול נוסף, שהיה צריך להתגבר עליו. המושיע היה מיקי גל, מחברת סוס ים, שלא רק עזר במימון , אלא ליווה את האימונים והעניק לשייטים מהיידע הימי הרב שצבר. לפני שנפרדו ביקש מיקי: "תבטיחו לי שאתם מתקשרים אלי אחרי קו הסיום."
חודשים של הכנות התנקזו ליום התחרות בעיירה הקטנה ברמות' (Barmouth ) במערב.
כאן הצטרף אל החבורה גלעד רשף, הצלם של טבע הדברים, שצילם לתכנית עושים גלים והותר לו לשהות בסירה הישראלית לג אחד. צוות החוף, שהוא הכרח המציאות בתחרות כזו, כלל את רחל מידן, שדאגה לכל מחסור, ואת שמשון ברוקמן ,שנרתם לעזרה. "לכבוד היה לנו שאלוף עולם ממתין לנו שעות על המזח ומגיש לנו מגש של פיצה חמה לסירה", אומר גדי אייזן.
העיירה היתה מקושטת בדגלים צבעוניים, ביניהם דגל ישראל שהתנופף ברוח החזקה. רמקולים גדולים השמיעו מוסיקה. 23 צוותי שיט בינלאומיים הגיעו לתחרות שנהפכה ברבות השנים לקלאסיקה של השיט האתגרי בעולם. גשם קידם את פני המתחרים, כאשר זינקו ללג הראשון בן 60 המייל, ורוח קידמית של 20 קשר עם גל מעצבן עירבלה את בטנם.
הרוח העזה סייעה לצוות האיקס להתקדם במהירות. יניב הסקיפר הביא את הסירה לגבול היכולת שלה ומד המהירות הגיע לקצה הסקאלה והורה על 17 קשר במכות. אולם הטלטלות העזות גרמו לכולם מחלת ים. אלון לוי ודניאל קרן רכנו מעבר לדופן הסירה והקיאו את נישמתם. מזה בדיוק הם חששו. הבחילות וההקאות הקיזו מגופם את כל האנרגיות ואת שמחת החיים בדיוק שעתיים לפני היציאה לריצה של 42 קילומטר, תוך טיפוס על הר.
כמו כל תחרות תובענית, גם זו היתה רצופה דרמות וטרגדיות. בתום שמונה שעות הפלגה, הסירה המובילה, עם הצוות שניצח אשתקד, הגיעה ראשונה למזח ועליה שני רצים מקצוענים שביקשו לשבור את שיא המהירות של התחרות. אולם כשנחפזו לרדת לחוף, רגלו של אחד מהם נמחצה בין דופן הסירה למזח. הוא הובהל לבית חולים והצוות המוביל נאלץ לפרוש.
הישראלים הגיעו דקות אחדות אחריהם. אלון לוי ודניאל קרן ירדו מהסירה בצעד כושל ופרשו על המזח את תכולת תרמיליהם לביקורת. שני צמידים אלקטרוניים הוצמדו אל פרקי ידיהם. ב-2 לפנות בוקר, בגשם ובאפילה מוחלטת, החלו בריצה במעלה סנודון, ההר הגבוה ביותר בוולס (Wales), כשאלומות האור מפנסיהם נאבקות בערפל הסמיך. השניים, חברי נבחרת ZeroRH+ , התקדמו בדרך סלעית וחלקלקה. צעד לא נכון, מעידה או דריכה לא מדויקת היתה עלולה להסתיים בקרסול שבור, בנקע או בנפילה מכאיבה.כובד התרמילים שעל גבם והשיפוע התלול של ההר תבעו את כל כוחותיהם.
הטיפטוף הטרדני הפך למבול והכריח אותם לשלוף מהתרמילים מעילים. הרוח הטיחה את הגשם בפניהם כמו דקירת סיכות. תנאי הראות היו אפסיים. למזלם, מכשיר הניווט הלווייני (GPS) של מגלן הראה, כי הם קרובים לפיסגה. אט-אט, מתוך הערפל, התגלה תל האבנים המסמן את המטרה. למרגלותיו היתה מונחת קופסה עם חיישן אלקטרוני והם קירבו אליו את הצמידים הסגורים על פרקי היד. הציפצוף הקצר שנשמע אישר, כי ביצעו את המשימה.
הקור היה עז. השמחה הרגעית והרצון לנוח התחלפו במהירות בצורך להסתלק משם למקום חם יותר. הם שלפו מהתרמילים את פריטי הלבוש שנותרו יבשים. עטויים בכפפות, בכובעים ובשכבות בגדים פתחו בריצה במידרון ההר תוך כירסום חטיפים, שוקולד ושתיית רד בול , כדי להחזיר לגוף מעט אנרגיה.
בינתיים השמש עלתה והנופים הפסטורליים של וולס נתגלו במלוא הודם. גבעות ירוקות, יערות עבותים וכבשים לבנות. העיניים חגגו – הגוף כאב. באופק ניתן היה להבחין במיפרץ. תחושת הסיום הפיחה חיים בלוי ובקרן והם הגבירו את קצב הריצה. לקול תשואות הצופים על המזח ומחיאות הכפיים של צוותי החוף והשופטים הם זינקו לסירה, שהפליגה צפונה.
קטע ההפלגה השני עבר במייצרי מנאי. תנאי הגאות והשפל, כיוון זרימת המים ועומקם הפכו את הנתיב למסובך ביותר לניווט. יניב הסקיפר כיוון במיומנות של שייט מקצועי והאיקס עקפה סירות מתחרות. קרן ולוי ישנו בפנים כמו תינוקות אחרי ריצת המרתון, וחבריהם נאבקו בהפלגה נגד הזרם. הם ביצעו כל 20 שניות סיבוב או מהפך, וכמובן נסיונות ספינקר, כדי להצטרף לחמישייה המובילה.
12 שעות אחרי שדניאל קרן חזר מההר הראשון הוא שוב יצא לדרך, הפעם עם אלון פלד, אל סקפל פייק (Scafell Pike), ההר הגבוה באנגליה. השניים דיוושו במהירות על אופניים לאורך שדות ואגמים. כעבור 25 קילומטר הגיעו לנקודת הביקורת, ממנה המתינו להם 36 קילומטר של ריצה וטיפוס.
ככל שטיפסו בהר, הטמפרטורות צנחו והראוּת ירדה לאפס. הם התקדמו באמצעות מכשיר הניווט. השעה היתה 1 בלילה. הדרך נעשתה תלולה יותר ויותר והזכירה טיפוס צוקים. בתום שלוש שעות מפרכות בחושך ובערפל, הם קירבו את הצמידים לקופסה האלקטרונית ושמעו את הציפצוף המיוחל.
ואז החלו הצרות. הסלעים החלקלקים אילצו אותם לבחור נתיב ירידה אחר. אולם כעבור 30 דקות התברר, שהערוץ הלך וצר עד שהפך לנקיק שאי-אפשר לרדת בו. מתוסכלים מהמאמץ המיותר, טיפסו חזרה לראש ההר, שם פגשו זוג מתחרים מאנגליה, שאחד מהם השתתף בעבר בתחרות. ביחד בחרו נתיב חדש. האנגלים הובילו והסיפור חזר על עצמו: השיפוע הלך ונעשה תלול יותר ויותר. הם שוב חזרו אל הפיסגה.
רכונים על המפות ועל מכשירי הניווט של מגלן הם מצאו לבסוף את הנתיב למטה. כעבור יותר מ-12 של מאמץ הם היו שוב על האופניים, אוכלים את שארית המזון וגולשים אל המרינה ואל הצוות שהמתין בדאגה רבה.
בינתיים חיפשו יניב וגדי דרך כיצד להחליף את המעלן הראשי, שנקרע בלג השני והקצה שלו ברח לתוך התורן. יניב, שייט המיני שיודע איך עושים הכל בלי מנוף ובלי עזרה, הציע שיעלו לתורן עם מעלן של סירה אחרת, שתעמוד בלונג סייד אל האיקס. הרעיון נשמע מטורף, אולם בשעה 6 בערב, באור שקיעה, הם נקשרו בלונג סייד לריפלקס 45, כאשר גדי מחובר להרנס ולמעלן הריפלקס. יניב ואלון לוי הרימו אותו אל התורן של האיקס וכעבור שעה של פחד המיבצע הסתיים בהצלחה.
הלג האחרון היה ארוך ומעייף. הפלגה של 240 מייל צפונה לסקוטלנד. הסירה נפלה לתוך הים מגובה 3 מטרים, כששער המרינה ניפתח כלפי הים והשער האחורי נסגר מאחוריה, תופעה מדהימה במרינות האנגליות. אחרי 15 שעות הפלגה ברוח חזקה הצוות הישראלי נכנס למיפרצי סקוטלנד.
אלון לוי הכין פסטה לאלון פלד ולגדי אייזן ומילא את גופם בפחממות לקראת הטיפוס על הבן נוויס (Ben Nevis ), הגבוה בהרי סקוטלנד. בעוד הרוח מתחזקת, ירדו השניים לקבינה לאגור כוח. על הסיפון נותרו יניב, אלון לוי ודניאל, אשר הפליגו בזווית, שבה כל שינוי ברוח עלול להיות קריטי. יניב לקח את הסירה עד קצה גבול יכולתה, כשלפתע מכת רוח השכיבה אותה על צדה לברואוץ חזק והשלושה נאחזו בחבלים כדי לא ליפול לים. כעבור דקות אחדות הצליחו לייצב את הסירה ולדהור לתוך המיפרץ המוביל לפורט ויליאם.
לקראת חצות, ולאחר חיפוש מעצבן בגשם טרדני, הם מצאו את המעגן. פלד ואייזן היו כבר לבושים לריצה בגשם עם פנסי ראש דלוקים. אחרי בדיקת התיקים אצל המרשלים הם יצאו לריצה של 7 קילומטר בעיר, שהובילה למצוק התלול של ההר. הגשם לא פסק. רטובים ומתנשפים מצאו את הנתיב שהוביל לפיסגה. אולם כעבור שעה של טיפוס בחושך מוחלט איבדו את השביל. הדרך נעשתה תלולה. השניים זחלו על סלעים, התברברו, וכאשר היו על סף יאוש עלו לפתע על השביל הראשי והתחבקו בשמחה. כעבור שעתיים נוספות הם תקעו על הפיסגה המושלגת את הדגל של ZiroRH+ והצטלמו בהתרגשות ובתחושת הקלה גדולה.
עם אור ראשון החלו לרדת מההר. 7 שעות לאחר מכן חצו את קו הסיום של תחרות השלושה פיקס ואז התחילו לחוש שהם שעשו את זה. החמישיה הישראלית עמדה על הרציף בחברת שני שופטים וצלם אחד. ברקע נראו סירות התחרות מקושטות בדגלים צבעוניים. חיבוק ענק של אושר ודגל כחול לבן על הוונטה האחורית אמרו את הכל.
אחר כך התקשרו אל מיקי גל, שדחף ועזר להם לכבוש את הפסגות. הם מצאו אותו באיטליה, כמובן על איזה פרטי גדולה.