אנחנו יוצאים מבית העץ ונמצאים במרחק של מטרים ספורים מהבירה הלסינקי. המרינה הקטנה בת שלושה מזחים קצרים נמצאת במרחק דקות הליכה מהבית. אנטי פותח את המנעול הנועל את השרשרת המחוברת לסירה. "בפסטורליות הזאת גונבים סירות?" אני שואל. אנטי: "בפינלנד יש סירה על כל 7 תושבים, זהו גם כלי תחבורה בנוסף לספורט ולתחביבים. יש גניבות ולכן נועלים". כדי להמחיש מציב אנטי את המפה על דוכן ההיגוי ומסביר: "הלסינקי הבירה נמצאת על חצי אי המוקף עשרות איים ואיונים. מרכז העיר נמצא על קו החוף. הדרך המהירה להגיע למרכז העיר היא באמצעות סירה".

בהמשך הסתבר לנו שתעריפי החנייה והקנסות על חנית כלי רכב בעלי ארבע גלגלים, במקום אסור, מדרבנים עוד יותר את התושבים להשתמש בסירות. אנחנו מרתקים את הסירה לרציף הנמצא ממש בתוך השוק המרכזי של העיר. תחשבו על תמונה בה אתם מרתקים את הסירה בתוך שוק הכרמל, לעשות קניות ולחזור הביתה עם סירה עמוסת סלים, או לצאת להצגה בהפלגה מהבית. לאחר סיור קצר במרכז העיר חזרנו לסירה והפלגנו לאי SUOMELINN השולט על הכניסה לנמל הלסינקי. העיר הלסינקי, בירת פינלנד, הוקמה ב – 1550 על-ידי השבדים אשר שלטו בפינלנד עד אמצע המאה ה-17 והוחלפו ע"י הצארים הרוסיים אשר שלטו בפינלנד עד 1917. קל להבין את בחירת מיקום העיר – היא נמצאת על חצי אי, ומצד הים מוגבלת הגישה לנמל על ידי מעבר צר מאוד עליו חולש מבצר אימתני.

האי אשר שימש במהלך שנים כבסיס צבאי עשה הסבה לתיירות. מלבד המוזיאון והמעגנים שבו יש באי מרכז שימור של כלי שיט עתיקים והיסטוריים. בעלי כלי שיט כאלו המעוניינים לשפץ אותם מקבלים מקום סגור בו יוכלו לבצע את השיקום. כמובן שהאי הפך למקום עלייה לרגל של חובבי כלי שיט היסטוריים. פגשנו את הבעלים של סירת המנוע משנות העשרים אותה שיפצו. זה עתה הם סיימו למלא את הסירה במים כדי לסגור את הרווחים בין הלוחות ומחר יום ההשקה. "השקענו בשיפוץ את כל שעות הפנאי שלנו במשך ה"חורף" הם מספרים. והתוצאה: לא ראיתי הרבה רהיטים שנראו כל כך יפים כמו הסירה הזאת".

הזכרנו את החורף ופשוט קשה להאמין שהמעצמה הימית הזאת בעלת מאות אלפי כלי שיט מכל הסוגים ומאות מרינות קטנות וגדולות רק באזור הלסינקי פשוט שובתת לחלוטין בחורף. ואיך בכל זאת פועל הנמל? שורה של שוברות קרח אימתניות עמדו רתוקות לרציף. בחורף הן אמורות לדאוג שנתיבי השיט לנמלים הראשיים יישארו פתוחים.

שוב יצאנו לים תוך שאנו עוברים עוד אי מיוער, מדי פעם מבצבץ בית על קו החוף לידו מזח ואליו קשורה סירה או יאכטה. אנטי מאט באחת את הסירה. "מה קרה?" אני שואל, אתה לא רואה את תמרור הגבלת המהירות על החוף?" עונה אנטי. מסתבר ששיט בין האיים בפינלנד הוא עניין לא פשוט. המים בין האיים זרוע שרטונות ואזורים רדודים, גם לסירת מנוע מהירה, ולכן כל נתיבי המים מסומנים בעזרת מצופים. חלק מהנתיבים צרים עד כדי כך שסטייה של 5 מטר עשויה להיות קריטית. לא די במיצוף המאסיבי, יש גם שילוט על החוף וגם, תאמינו או לא, רמזורים (!) המוצבים משני צידי מעברים צרים. עד שלא ראיתי במו עייני לא האמנתי. מידי פעם אנו חולפים ליד מזח קטן אליו מרוחק מטוס ים או יאכטות מפרשים גדולה, ואנו עוצרים להפסקת קפה. מרתקים את הסירה לרציף המסעדה ליד יאכטות וסירות גדולות וקטנות. לימיני יושבת משפחה פינית. הם מעיר הרחוקה מהלסינקי כ-100 מייל. כמו כל פיני טוב הוא יוצא בקיץ לחודש חופש ומפליג בנחת מאי לאי. קל להבין את הפינים, בחורף שעות האור הן 4 שעות בלבד, זאת בנוסף לטמפרטורה הצונחת לעיתים ל-30 מעלות מתחת ל-0. השילוב בין חושך לקור מביא את הפינים לנצל את הקיץ המקסים בו השמש שוקעת בין 2200 ל – 2300 בלילה וזורחת בין – 0400 ל- 0500 בבוקר, עד תומו. חזרנו לאי של אנטי, ריתקנו את הסירה ונעלנו אותה. הרגשתי משהו מוזר קצת, לא טבעי, אה, כן באה לי הארה. אני לובש מכנסים ארוכים ונועל נעלים והמעיל שלי רכוס עד הסנטר. אז זהו, כנראה אין גן עדן בעולם. בפינלנד הנראית כמקום לשיט מושלם פשוט קר. גם בקיץ.