המסלול שמומלץ ע"י 'סנסייל' מתחיל בכיוון צפון מזרח, אך למרות שאמרו לנו שבתאילנד אין רוח ושמפליגים על מנוע, התחזית ליומיים הראשונים הייתה רוחות צפון מזרחיות של למעלה מ 20 קשר. אז מה ההיגיון להפליג צפון מזרחה נגד הרוח? החלטנו לרדת דרום מזרחה, להמשיך לקופיפי, ומכיוון שתוך יומיים הרוח צפויה לרדת, לעלות צפונה דרך ריילי ביץ' שבקראבי, משם לאיים שבצפון המפרץ, ולחזור דרום מערבה ביום האחרון.

מפוקט ל Ko Yao Yai

את הסיפור על הירידה לחוף כבר סיפרתי… 

כמו שהבטיחה התחזית, כל הלילה הרוח דפקה עם מכות של 25 קשר ומעלה. מזל שהיינו קשורים למצוף כי רן "רק" ישן בקוקפיט. אם היינו על עוגן, הוא לא היה ישן בכלל.

למרות שהתוכנית להמשך הייתה קופיפי, חישבנו מסלול מחדש, והחלטנו לעלות צפונה לכיוון ריילי ביץ', אבל כשיצאנו מההסתרה של האי שהיה ממזרח לנו, ו"פגשנו" את הרוח והגלים, חזרנו לתוכנית המקורית, וירדנו לכיוון קופיפי ברוח צד. עם צמצום שני ועם חלוץ מצומצם הגענו ל 6 קשרים, הייתה הפלגה נעימה.

קופיפי 

בחרנו לעגון במפרץ הקופים. כשמו כן הוא, מפרץ מעוטר בחוף לבן, שמעליו נישא מצוק ענק וגו'נגלי, בו חיים הקופים, שלמדו מתי לרדת לחוף (כשבאים התיירים), ולצערנו גם למדו שקולה זה טעים.

בעקבות ניסיוננו מהלילה הקודם בו "התיישבנו" עם הדינגי על הקרקע בשפל, החלטנו הפעם לקחת "טקסי בואט" לחוף המתוייר (KO Phi Phi Don) אבל המחירים שדרשו מאיתנו נראו לנו מופקעים. עם השקיעה, כשכל הסירות עזבו, הבנו שאין לנו ברירה, וכשסירת Long Tail ראשונה הגיעה למפרץ, קפצנו מיד: טקסי בואט? טקסי בואט? "לא. אני לא טקסי. אני דייג." סורין החמוד, שבא למפרץ לפני שהוא וזוגתו יוצאים לדוג בלילה, הסכים לקחת אותנו  וגם להחזיר אותנו כעבור מספר שעות. "ניפגש כאן בשעה 21:00" אמר לנו היכן שהוריד אותנו.

טיילנו, אכלנו, ראינו ושמענו המון ישראלים, ואפילו קנינו קפה טורקי מתוצרת עלית ב"בית של פיסטוק". התייצבנו במקום שקבענו בשעה היעודה, ואכן סורין הדייג חיכה לנו מחויך על החוף. איפה הסירה??? בינינו לבין הסירה השתרעו מאות מטרים של יבשה. וכך, בחושך, עם פנסים, צעדנו בעקבותיו, בהתחלה ביבשה מוחלטת, אח"כ במים בעומק כמה סנטימטרים, ועד שהגענו למקום בו הסירה עגנה, בעומק של פחות מחצי מטר. טיפסנו בסולם, וחזרנו "הביתה", ליאכטה  שלנו הקשורה לבויה. 

בבוקר התעוררנו עם זכות ראשונים על החוף. אתמול כשהגענו החוף המה תיירים וסירות מנוע שהגיעו ועזבו ללא הרף. עכשיו החוף היה רק שלנו, היינו היאכטה היחידה במפרץ. החפנו עם הדינגי, וקיווינו שתהיה לנו בלעדיות גם על הקופים, אבל למרות שהבאנו שקית פירות אקזוטיים, ולמרות שחגית קראה להם ממש יפה, הם בוששו להגיע. כתבתי כבר, הם יודעים מתי מגיעים התיירים. לפחות קבלנו מחמאה עקיפה: אנחנו לא תיירים, לפחות לא בעיני הקופים…

החלטנו להישאר עד למחרת. הכיף בהפלגה של למעלה משבוע הוא, שאפשר לקחת את הזמן, ולא להיות כל יום במעבר ממקום למקום, מה שיכול להיות מעייף ומתיש, למרות שאין לחץ למצוא מקום עגינה, ולמרות שאין התמודדות עם גישות. משהו בנינוחות הזאת לקחת את הזמן התאים לנו, והערב גם לא ירדנו לחוף. נשארנו ביאכטה, כמעט לבדנו במפרץ השקט.

אהה…ברור שפגשנו את הקופים, ירדנו לחוף אחה"צ, יחד עם תיירי כל העולם, הצטלמנו והתרגשנו. לא ידענו עדיין, שקופים יש בתאילנד, לא רק במפרץ הקופים.

מקופיפי לריילי ביץ' (קראבי)

ריילי ביץ' הוא אחד החופים המפורסמים, ובצדק. בתוך הים, ובסמוך לחוף, נישאים צוקי ענק תלולים, כשהקיאקים הצבעוניים, אשר משייטים ביניהם, נראים כמו נמלים קטנטנות למרגלות רגלי פילים.

בכל המרחב הזה, בו יש מספר מפרצים בהם ניתן לעגון, היה רק מורינג אחד… והוא היה תפוס כשהגענו. בצר לנו פתחנו סוף סוף את תא העוגן, והשרשרת פגשה לראשונה השבוע את המים. הרוח, שהביאה אותנו לשם נעלמה לחלוטין, והים היה שקט ונוח. שעות השפל היו מאחורינו, ובכל זאת לא הרגשנו בטוחים לרדת לחוף עם הדינגי, ולהשאיר את הסירה עוגנת על עוגן ללא השגחה. 

בבוקר גילינו את המקום החמוד והמקסים. "רחוב" אחד עם אווירה אמנם תיירותית אבל לא עמוסה, ושלל בתי קפה ומסעדות. יצאנו לטיול רגלי קטן, בו פגשנו שוב קופים, ומערות נטיפים שמציצות מן המצוק שביבשה.

סוף סוף שתינו שייק, וגם כאן התנחלנו ליום נוסף. מה שקרץ לנו להישאר היה, בין השאר, המורינג שהתפנה, אותו מיהרנו לתפוס, ואכן בערב, אחרי שהגשם של אחה"צ שטף את הסירה, ונעלם לו, ירדנו שוב לטיול, חידוש מלאי ירקות ופירות, והכי חשוב מסאז' כפות רגליים מפנק.

מריילי ביץ' צפונה לאי קטן ושמו Ko Hong

אנחנו משערים ש Hong פירושו לגונה, כי הגענו ביום הזה לשני איים במקומות שונים, שזהו שמם, והמשותף להם הוא שיש בליבם לגונה. באחד ביקרנו בדרך, ואל השני הגענו אחה"צ.

דמיינו אי מצוקי, שבצד אחד שלו פתח מערה. אתם נכנסים למערה עם קיאק או דינגי, היא חשוכה וקרירה, ומצדה השני מתגלה לגונה מוקפת מצוקים. בריכה בתוך אי. באמת יופי שאין לתאר. 

בחרנו לעגון כאן כי ידענו שזה אי מיוחד, אבל לא חקרנו לעומק מדוע… כשהגענו שמחנו למצוא מורינג פנוי… סביב האי עגנו מספר סירות תיירים, שהורידו למים קיאקים. לא עבר זמן רב והגיע אלינו אחד הקיאקים ושואל אם אנחנו רוצים "סיור מודרך". הלכנו על זה. נכון, יש לנו דינגי, אנחנו יכולים בעצמנו, אבל לפעמים נחמד להרגיש תיירים, ולהתמסר לכך שהמדריך, שעושה את הטיולים האלה יום יום, מכיר את המקום כמו את כף ידו, על סודותיו ופינותיו.

"הורי מון?" הוא שאל? "יס יס האני מון" ענינו (לא נשואים 😊). לרגל המאורע הוא הציע לצלם אותנו תמונות רומנטיות בין מערה למערה שאליהן הכניס אותנו, והתמוגג מהתגובות הנפעמות שלנו ליופי של המערות והלגונה.

בוקר אחרון, התעוררנו לשקט בל יתואר. חגית ואני לוקחות את הדינגי, עם משוטים, כדי לא להפר את הדממה, ונכנסות אל המערה. זה לא דומה לחוויה של אתמול. עכשיו אין קיאקים, אין תיירים, יש רק אותנו והטבע. אנחנו מתלחשות בינינו למרות שאיש אינו שומע, השקט כל כך עוצמתי, שלא נעים לנו להפריע לו. ציפורי מים מחפשות ארוחת בוקר, ואנחנו מתמזגות עם כל צליל ותנועה בלגונה, שהיא כרגע פרטית שלנו.

זה היה שיא, שאין גדול ממנו. מה עוד שגם נגמר לנו הקפה, האוכל, ו – נגמרו לנו המים בשני המכלים! אז, זהו, אנחנו מוכנים לדרך חזרה. כדי להקל עלינו, מזג האוויר הפך אפרורי, כמו אומר, זהו, כיביתי את האור, חיזרו למרינה המפנקת, לכו לחדר כושר, לבריכה, שתו קפה מול הרציף, בערב בקרו במסעדה, והכי חשוב מקלחת ממושכת!

ההפלגה אמנם הסתיימה, אבל היה לפנינו שבוע נוסף של חופשה בקו פנגן ובקו טאו, כך שהסתיים פרק אחד, ופרק חדש של החופשה התחיל.