בשנת 1985 קנינו יחד את ה – "וויט טני" יאכטת מפרשים מדגם מודי 42, שהפכה להיות גם ביתנו במשך שתים עשרה השנים הבאות, בה הפלגנו למעלה מארבעים אלף מייל, אינספור איים וארצות ובה נולדו שלשת ילדנו: יותם, מאיה ואלה שהיו שותפים לכל החוויות , הסכנות וההנאות של ההפלגה מסביב העולם. במאי 97 חזרנו לארץ , והשתקענו במכמורת, קרוב לים. אחד הדברים שאותם אהבנו ביותר בצורת החיים בה בחרנו לחיות על הים, היא היכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי בגורמים חיצוניים. היכולת לחיות שבועות ואפילו חודשים ,על הדברים שיכולנו ליצר לעצמנו ועל הדברים שהטבע דאג ליצר גם עבורנו. היכולת להיות בלתי תלוי, זה הדבר שבעצם נותן את הרגשת החופש המוחלט, הרשות להחליט מתי נפליג ולאן, כמה זמן נישאר בכל מקום נתונה רק לנו. וזה בשבילנו המושג – חופש. פעם בשנה ,ציידנו את הסירה באספקה קשה בכמות שתספיק לשנה. כמובן שנלקחו בחשבון תוספות של דגים טריים, שהים שופע בהם. את הדגים הגדולים שתפסנו, נהגנו לייבש באוויר או לכבוש ואפילו לשמר בצנצנות ,בשיטת הוואקום ,לימי סגריר… פירות ושורשים שונים יכולנו לקטוף מהעצים או להחליף עם המקומיים בתמורה למצרכים שהם היו זקוקים להם מאתנו. את הלחם אפיתי בעצמי, הכמות הנאפית הראתה כיצד הצוות גדל על סיפון ה – WHITE TUNNY . לפני שנולדו הילדים ,נהגתי לאפות ככר לחם , אחת ליומיים . כשהצטרף יותם לרשימת הצוות , טווח האפייה התקצר, לכיכר כל יום. וכשנוספה מאיה ,הוכפלה הכמות לשתי ככרות ,יום כן ויום לא… ועם הלחם צריך גם בירה ,שהכנו בעצמנו. מדי כמה שבועות העמדנו את חבית השיכר לתסוס .

באופן קבוע דאגנו לאבקת אסידופלוס שתתסיס את החלב ליוגורט. את מקומם של המשקאות הקלים, תפסו בכבוד רב הקוקוסים. הקוקוס הירוק, זה שעדיין תלוי על העץ להבדיל מהיבש שאותו אוספים מהרצפה ,הוא מלא בנוזלים וה"בשר" הלבן עדיין רך כמו ג'לי ,הנוזלים הם טעימים ועתירי וויטמינים ומינרליים. תמיד היה מלאי קוקוסים ירוקים בסירה לימי ההפלגה, שלא לדבר שעל החוף הם נמצאו תמיד בשפע. גנרטור רוח ומטענים סולריים דאגו למילוי הבטריות של הסירה ושיחררו אותנו מהצורך להתחבר לחשמל או להניע גנרטור חשמלי אחר. סככת הצל שנתפרה עם שיפועים מיוחדים לקליטת מי גשמים, אותם קלט מיכל המים בצימאון רב. למזלנו, הגשם הטרופי לעולם לא מאכזב ולפחות פעם ביומים יורד מטר רציני שסיפק לנו מים למקלחת, כביסה ושתייה . לילדים דאגנו לצבעים , דפי ציור וספרים, חומרי יצירה נוספים סיפק הטבע.
הדילמה בין השימוש בחיתולי בד(כן, כן אלה עם סיכת הביטחון ותחתוני פלסטיק מעל…) לחיתולים חד פעמיים נפתרה מיד כשהבנו שחיתולים חד פעמיים יגבילו אותנו לציווילזציה, חיתולי הבד הם כביסים, אין מצב שבו הם נגמרים ומבחינה אקולוגית העדיפות לא להשתמש בהם מובנת , חיתולים חד פעמיים הם ממש לא לעניין. גם בלעדיהם היינו מגיעים לחוף, עם ערמות של אשפה לא אורגנית שהצטברה במשך שבועות בים אז לשמור חיתולים מלוכלכים, זה לא בא בחשבון.

וכך שחררנו את עצמנו מכל כבל מיותר לציוויליזציה והיינו חופשיים לעגון או להפליג כרצוננו. וכמו שעמי נהג לומר לי :"אילו רק יכולת גם להטיל ביצים כל בוקר יכולנו בקלות להאריך את השהות מחוץ לציבילזציה עוד זמן רב. וכך, מצאנו את עצמנו מאוהבים במקומות המבודדים ובעיקר באלה שאינם מיושבים בבני אדם, בהם היינו לבד עם הים והטבע.
למשל בדרך מניו זילנד לאיי פיג'י בדרום האוקיינוס השקט, עגנו במשך שבועיים ב MINERVA REEF . שנמצא כ 850 מייל מניו זילנד ו500 מייל מאיי פיג'י , MINERVA REEF אלו הן שתי לגונות , NORTH MINERVA ו SOUTH MINERVA שתיהן במרחק של כ 20 מייל אחת מהשניה . הלגונה מוקפת בריף אלמוגים שבזמן שפל הוא גלוי מעל לפני המים ובזמן גאות הוא מכוסה כולו במים. הבדלי הגבהים בין גאות לשפל באוקינוס השקט הם 3-4 מטר. הקרקעית היא חולית דבר המאפשר עגינה בטוחה גם ברוחות חזקות מאוד. במינרבה הצפונית עגנו כשבועיים, לבד רק אנחנו , הריף והים. בזמן שפל היינו יורדים לריף לחלץ עצמות ,לחפש לובסטרים בנקיקים ולדוג את ארוחת הערב. הלגונות כל כך שוקקות חיים ,הריף מספק מזון למספר כה רב של יצורי ים שפשוט אפשר היה לשבת ולצפות בתהליך המזון כמו בתוך אקווריום ענקי. דגים מכל הסוגים והגדלים שמגיעים בזמן הגאות לריף ובשפל הם קצת "תקועים" ולא יכולים לצאת מהמערות אליהן נכנסו. צבי ים מתרוצצים , כרישים אורבים לטרף , סוסוני ים , נחשי ים לובסטרים ענקיים , שהרי איש לא מגיע לתפוס אותם. באחד הימים עמי ויותם יצאו לריף וחזרו עם דגי Butchers knife שעמי תפס בידים חשופות. הים סיפק לנו שפע של מזון, מראות נדירים של בעלי חיים ימיים בסביבתם הטבעית והמון שקט ושלווה . מאיה הייתה אז תינוקת בת שישה שבועות ויותם בן שלש המקום הזה בו בילינו ביחד רק המשפחה הקטנה שלנו ,כחלק בלתי נפרד מעולם הים, זכור לכולנו כאחד מהמקומות המיוחדים בהם היינו.

לMINERVA REEF יש אח גדול יותר באוקיינוס ההודי והוא ניקרא ASHMORE REEF שנמצא כ 500 מייל מערבית לדרווין שבאוסטרליה. ב ASHMORE בחלקו המזרחי התאסף חול על הריף שעלה בהרבה את סף הגאות וכך חלק מהאי חשוף מעל לפני המים גם בשפל. האי שייך רשמית לאוסטרליה על אף קרבתו לאי טימור שבאינדונזיה . ממשלת אוסטרליה הכריזה עליו כשמורת טבע, הלגונה משמשת כמקום מנוחה ומסתור מפני מזג אויר לדייגים האינדונזים, האוסטרלים התנו את כניסת סירות הדייג ללגונה, לסירות הדייג שהן מהסוג המסורתי שלא מותקן בהן מנוע פנימי או חיצוני בכלל והן שטות רק בכוח מפרשים. אחד הדברים המעניינים היא שיטת הנווט של הדייגים האינדונזים, לא רק שאין להם מנועים בסירות גם אין להם שום מכשיר נווט מכל סוג שהו לא מיושן ובטח שלא מהמכשירים החדשים וגם על מפות נווט הם עדיין לא שמעו ובכל זאת איך הם מוצאים את ASHMORE REEF ? הצבע התורקיזי של המים בתוך הלגונה יוצר השתקפות בצבע תכלת על העננים מעל הלגונה, ומכיוון שמי הלגונה חמים יותר ממי הים שבחוץ , קיימת התאדות גדולה יותר של מים ולכן מעל ASHMORE REEF ישנם תמיד עננים בצבע תכלת מדהים שנראה למרחק של למעלה מ 20 מייל. ובעזרת צבע העננים הם מוצאים את דרכם חזרה ללגונה אחרי יום דייג. גם היאכטות העושות דרכן מאוסטרליה אל האוקיינוס ההודי עוצרות למנוחה ורובן נשארות מעל לזמן שהקציבו לעצמן . שם עגנו עם עוד שתי סירות עם ילדים, (יש!) ועוד סירות דייג אינדונזיות שיצאו לדיג בבוקר ושבו עם ערב. ASHMOR REEF ידוע בעיקר לאספני הצדפים כאחד מהמקומות הבודדים בעולם בו אפשר למצוא צדפי נאוטילוס ענקיים וקונכיות עצומות בגודלן. נחשי הים הם אחת האוכלוסיות הגדולות ביותר בASHMORE ורובם מזנים הארסיים ביותר. הילדים נהגו לשחות מסירה לסירה ומהסירה לחוף בהתגרות מה בנחשי הים שזקרו ראשם מעל לפני המים ומרב פחד מהילדים צללו מהר חזרה למעמקים שם, לא שוחים ילדים…

ביום האחרון שלנו בASHMORE REEF חגגנו לילדים משלשת הסירות מסיבת פרידה כיוון שכל אחת מהסירות המשיכה הלאה לכוון אחר וגם הידיעה שהם עוזבים את גן העדן הזה הזילה דמעות רבות אצל כל חמשת הילדים ולכן הכנתי להם המון בצק וכולם הכינו ממנו איך לא, נחשים ,בכל הגדלים והצורות , אפינו אותם למסיבה ומאז ועד היום הם נקראים ASHMORE REEF SEA- SNAKES . ואז אחרי תקופה ארוכה כשהיינו מגיעים חזרה למקום ישוב ויכולנו ל"דוג" מהדוכנים בשוק המקומי המון פירות וירקות טריים כאלה שאך נקטפו בשדה, או נתח בשר טרי כל כך שאפשר היה לשמוע את הפרה גועה , ואולי אם התמזל מזלם של ילדי גם גלידת תות , ולטלפן בטלפון להגיד שלום לאבא/סבא מישראל הרחוקה .

לכל אלה הייתה אז משמעות אחרת ואוו, ציביליזציה! כן, זו שקשה איתה רב הזמן ובדרך כלל קצת קשה בלעדיה לאורך זמן ארוך מדי.