סגרתי מעגל. חלום הקפת העולם הוגשם. המון סיפוק וגאווה. הייתי רוצה לחזור הביתה על סיפון השפירית. יש כמה אפשרויות: בדרך הקצרה (אך תחת איום הפירטים) – הים האדום וים סוף, בדרך הארוכה – סביב אפריקה (אחרי חמש שנים בים נראה מתיש) או להשיט את השפירית על סיפון אניית משא – הדרך היקרה.

התלבטות והחלטה: – משאירים את ה"שפירית" האהובה בפוקט תאילנד ובלב כבד מעמידים אותה למכירה.

ההתעניינות במזרח, כמעט אפסית. לא נראה סיכוי קרוב למכור את השפירית. תאילנד מקום מצויין להשאיר יאכטה ולחזור להפליג בה. לא מומלץ כמקום למכור בו יאכטה. (אני חושד בשפירית שלא רצתה כל כך לעבור ידיים)…. במהלך 2013-14 פעילות הפירטים יורדת משמעותית. אפשר להביא את השפירית הביתה, תוך נקיטת אמצעי בטחון אופטימליים.

בחירת המועד, כמו תמיד בהפלגות, משיקולי מזג אויר.

מנובמבר עד אפריל המונסון מתהפך לצפון-מזרחית ומאפשר חציה נוחה ונעימה של האוקיאנוס ההודי. במציאות הייתה החצייה דומה יותר לשיט בבריכת שחיה מאשר באוקיאנוס… כל כך שקט… הרוב על מנוע. קפצנו ושחינו בים תוך ההפלגה.

גם ים סוף מזמן בתקופה זו (דצמבר-ינואר) סבירות לעוצמות רוח צפונית נגדית נמוכות ונוחות (הכל יחסי).

מאיפה מתחילים?

תאילנד היא בסיס טוב להכנת היאכטה והצטיידות בסיסית. השלמות תעשנה בתחנות בהמשך המסע.

הספנה לניקוי תחתית וצביעה, תחזוקת חבלים, מפרשים וכד' (שיש להם נטייה להעלות עובש ופטריות בתנאי האקלים הלחים וחמים במזרח), התגברות על תקלות טכניות בעזרת יצרנים ובעלי מקצוע מקומיים (מזגן, גנרטור, מנוע חיצון רכישת דינגי חדשה ובדיקה תקופתית לאסדת ההצלה).

יצאנו לדרך. המסלול המתוכנן היה קוצ'ין (שהכרתי משהייה קודמת), גול סרי לנקה (בעיקר לצורך הצטיידות בנשק והשלמת הצטיידות לקראת היציאה לים האדום).

בפועל, לא הגענו לקוצ'ין, בגלל לוחות זמנים שהתארכו (ים שקט כבר הזכרנו?) ואילוצי החלפת צוות.

הגענו לגול- סרילנקה אחרי 11 יום.

מעבר להשלמת הצטיידות וחילופי צוות, האתגר העיקרי כאן הוא החימוש.

מדינת עולם שלישי על כל המשתמע. ביורוקרטיה, חוסר בהירות, עגינה רעועה ושירותים טכניים מוגבלים ופרימיטיביים ביותר (כל מה שנהרס שם בצונמי לפני 10 שנים נשאר כפי שהיה).

חייבים סוכן מקומי כדי להתמצא ולהתמודד עם כל המבוכים הביורוקרטיים והאתגרים שסרי לנקה מציבה. למדתי את זה בגדול במהלך השהייה שם.

למזלי זכיתי בסוכן צ'טורה. נאמן, יצירתי ונועז ומעל הכל חובב ציון נלהב.

כשהתחלתי בסיפור ההצטיידות בנשק לא יכולתי לנחש לאן זה יגיע. יגאל מוסינזון וחסמב"ה לא זכו להרפתקה כזאת. המציאות עולה על כל דמיון.

עוד בארץ יצרתי קשר עם חברה ישראלית המספקת אבטחה לכלי שיט, בעיקר לאוניות סוחר, שם עולה צוות של 3-5 מאבטחים חמושים למשך ההפלגה.

במקרה של השפירית הסידור הזה לא ישים – תקציבית ולוגיסטית.

בחרתי באפשרות של הצטיידות צוות השפירית בנשק. מהלך שתואם מראש והיה אמור להתבצע בסרי לנקה.

בנוסף, יצרתי קשר עם סירה נוספת שיצאה מתאילנד בזמן ונתיב דומים לשלי ובנינו תכנית הפלגה בזוג, כשגם היאכטה השנייה (בעלת דגל אנגלי) מצטיידת בנשק על ידי אותו סוכן ישראלי.

תכננו את ההפלגה המשותפת באופן מפורט תוך הקפדה על אפשרות אבטחה הדדית וגיבוי בשעת הצורך.

אכן.

התברר שכתוצאה משינויים ביורוקרטיים אין הרשאה לצוותי שתי היאכטות לקבל נשק בגול.

מה עושים?

מחכים שבועיים לבואו של מאבטח חמוש מישראל?

כל אפשרות שנבחנה הביאה עימה עיכוב משמעותי בזמן ההמתנה בגול ועלויות גבוהות שלא נלקחו בחשבון בתקציב המסע.

כאן בא לעזרתנו הסוכן המקומי צ'טורה שגילה לי בסודי סודות כי קיים שוק שחור בסרי לנקה.

כן. סליקים מימים רחוקים (כעשרים שנה), בהם תכננה קבוצה מיליטריסטית הפיכה צבאית בסרי לנקה. (הבטחנו חסמב"ה).

ההפיכה לא בוצעה, אך המחתרת חיה ובועטת ומתחזקת מפקדה פעילה ומערכת סליקים מתוחזקים להפליא, לשעת הצורך, אם תזדמן איזו הפיכה קטנה…

צ'טורה הציע לי את הנשק האישי שלו ועמד על כך שלא אצא ללא נשק בכלל. מחשבה שעלתה בי כשהתעוררו הבעיות.

ועוד איזו.

ארבעה ימים וארבעה לילות. נסיעות בהרים, בדרכים לא דרכים, מפגשים ליליים עם בעלי תפקידים במחתרת, זחילה לעליות גג אפופות ריחות גריז ושמן רובים, עמוסות כלי נשק. כל המרכיבים של סרט פעולה מהסוג הזוכה באוסקר היו שם.

הימים ימי ערב בחירות בסרי לנקה. השוק השחור של הנשק נוקט משנה זהירות. הפיקוח המשטרתי מוגבר. פוטנציאל החיסולים בתקופה הזאת מתגבר ככל שמלהטות הרוחות של המפלגות היריבות (חשבנו שאצלנו גרוע?).

נשק שנבדק ונבחר לא אושר לשחררו מהסליק ושוב אני בלי נשק ואין מוצא.

צ'טורה היצירתי והנועז מעלה אפשרות לרכישת רובי צייד.

עוד שלשה לילות של שוטטות לילית בכפרים נידחים, ביקור ובחינת כלי נשק משונים…

הכל נמצא שם.

לבסוף התבצעה רכישה של שלשה רובי צייד עתיקים, ממש מוצגים מוזיאוניים, עם עוד מאמץ נמצאה גם תחמושת מתאימה.

"השלל" מוברח לנמל גול ומוחבא בסליק שנבחר בשפירית.

כלי הנשק בני מאה לפחות, אבל למרבה הפלא המנגנונים עובדים. כשיצאנו לים בהמשך בוצע ניסוי קנים שהוכתר בהצלחה והרגשנו בטוחים ומוגנים, לא מעלים על דעתנו את העומד להתרגש עלינו.

היה צורך בדלק. למרות 1,100 ליטר סולר שהעמסתי על השפירית האמיצה והסבלנית, במיכלי פלסטיק גדולים שרכשתי בשוק יד שניה ובמיכל הדלק, צפיתי שרוב המסע יתבצע על מנוע (תכתיב של תנאי הרוח) ידעתי שאצטרך עוד דלק במהלך המסע.

השלמנו הצטיידות בדלק ומים (עוד 100 ליטר מים במיכלים על סיפון השפירית, מעבר ל- 1,000 ליטר בטנק הסירה ומתפיל המים שעומד לרשותנו).

באיחור של ארבעה ימים יצאנו לדרך.

הם עודכנו בכל השינויים. בהיותם באיים המלדיביים רכשו שם, באמצעות סוכן מקומי, כלי נשק מודרניים יותר, חצי אוטומטיים. גם שם התעוררו בעיות ביורוקרטיות ואיכשהו הצליחו לצאת מהמלדיביים כשעל סיפונם מאבטח ישראלי ושלשה כלי נשק.

לגמרי. נפגשנו בנ.צ. שנקבע מראש והיינו מוכנים לכל התרחשות (כך לפחות חשבנו). כבר בתחילת הדרך, כצפוי השתמשנו בכמויות גדולות של דלק.

שתי היאכטות מתקדמות בטווחים, במבנה ובקצב מוסכמים מראש. יום ולילה (בלילה ללא אורות ניווט), העירנות מירבית. השפירית איטית יותר ומובילה עד מבואות מפרץ עדן. יש מידע על אפשרות עגינה חיצונית לנמל, ללא צורך בתהליכי רישום, והצטיידות בדלק והספקה.

יצרנו קשר עם הסוכן עומר, שאת פרטיו קיבלנו מראש ולהפתעתנו ענתה לנו ביתו ובישרה לנו שעומר נפטר.

הבת לוקחת אחריות ומבטיחה להוציא אלינו, עם בוקר, סירה עם דלק ואספקה. אנחנו מחוץ לאיזור הסכנה הפיראטית, שאננים יחסית.

אין לנו מושג על המתח שמתהווה בסביבת המפרץ. היאכטה האנגלית מתקדמת, כ- 100 מטר לפני השפירית. השעה 2.00 לפנות בקר, חושך מוחלט. אנחנו בוחרים מקום שנראה מתאים לעגינה, מדליקים אורות ניווט (אין סכנה…), הסירה האנגלית מספיקה לזרוק עוגן כאשר נפתחת אש לכיווננו.

השפירית נמנעת מעגינה, מתרחקת מעט אבל נשארת בטווח שיאפשר הגנה, בשעת הצורך, על הסירה האנגלית (עם רובי הצייד שלנו).

 הסירה האנגלית נכבשת על ידי יחידת חיילים תימנים מתוחים ועצבנים. אני יוצר קשר עם שלטונות הנמל שמבטיחים את עזרתם.

כששלטונות הנמל מגיעים לעברנו גם עליהם מאיימים החיילים התימנים. אנחנו מופתעים אך מתעשתים.

לאחר שהוביל אותנו קפטן נביל, הנתב הראשי של הנמל, למקום עגינה בטוח והבטיח לנו חגיגית שהצבא התימני משוגע, גם ניסה להרגיע אותנו ולבקש שלא נשים אליהם לב, הבנו שמה שבטוח בעיני קפטן נביל ממש לא בטוח בעינינו וביקשנו אישור לעזוב את המקום.

האישור ניתן. ללא דלק וצידה אבל בהרגשת הקלה אנחנו מקבלים אישור ועוזבים את איזור מפרץ עדן. תימן היא לא אופציה יותר…

נמל סוהאקין בסודן הוא תחנת ההצטיידות האפשרית הבאה.

נכון. המעבר בבאב אל מאנדב הוא המסוכן ביותר. הקפדנו על כוננות ומשמרות מתוגברות בקוק פיט. יום ולילה. הרוח לטובתנו – גבית ונעימה. (לרוח אין אינטרסים פוליטיים). תוך כשלושים שעות אנחנו מחוץ לאזור הסכנה. מספר פעמים נדרשנו לעלות לסיפון, מבליטים את כלי הנשק שבידינו, כשסירות לא מזוהות מתקרבות אלינו. אין לנו מושג אם הרתענו בכך פיראטים או סתם דייגים תמימים ומפוחדים (הם מתאוננים שכולם יורים עליהם שם. אפשר להבין). נשמנו לרווחה ועברנו לתכנון, התארגנות והיערכות להצטיידות בנמל סוהאקין.

נערכנו להפרדת הישראלים מהבריטים. השפירית עוגנת במרחק בטוח מהנמל, האנגלים, מצוידים בג'ריקנים של שתי היאכטות, נכנסים לנמל ומביאים דלק וצידה. שום ובצל שכל כך חסרו לנו משמשים אותנו להכנת ארוחת מלכים כולל חומוס ופיתות. במבצע מתוחכם מועברת הארוחה גם ליאכטה האנגלית. ארוחת פרידה.

האנגלים ממשיכים מכאן לעבר אילת והשפירית ממשיכה את דרכה דרך הסואץ (לא לפני שהנשק שהיה ברשותנו מושלך לים).

איתני הטבע מראים לנו את כל מה שהם יודעים.

נפלנו על שקע גדול (שגם בארץ חולל סערה). הרוח הנגדית עולה לעוצמות של שלושים קשר. במנוע מלא ובתנאים לא תנאים אנחנו מתקדמים  1.5-2 קשר.

הדלק הולך ואוזל.

מסודן עד מצרים אנחנו מקפידים להכנס לעומק הים מחשש היתקלות בפטרולים סודנים (היאכטה הבריטית "זכתה" לביקורם ויצאה מזה בשלום בזכות אישור שיט שהצטיידו בו).

הגענו לאזור גאליב ואורגדה והדלק גבולי.

אין לנו ויזה לכניסה למצרים (לקח חשוב- לדאוג לויזות בעוד מועד, לשם ביטחון), שארם א שייח יכולה להיות אפשרות, אבל אין בטחון והסיכון להיתקע בלי דלק גדול מידי.

הישועה באה מאיזי סוויסה שיש לו חברים במצרים עוד מימי המד רד. בתיווכו נוצר קשר עם אנשים טובים במצרים. קיבלתי הנחיה להגיע לאלפינסטון ריף, באזור פורט גאליב. הריף לא מופיע במפות שהיו ברשותי, מזג האוויר סוער ובלתי אפשרי.

איתרנו איכשהו את הריף וכעבור כשעה צצה מתוך הגלים הגבוהים סירת זודיאק ועליה שני מבוגרים וילד ו- 80 ליטר דלק. אנשים טובים באמצע הדרך.

הרוח שככה והים רגוע לגמרי עד סואץ.

תודה והערכה לאיזי וחבריו.

כאן מתחיל המסע לחציית תעלת סואץ.

הגענו לפורט תאופיק בחצות, נקשרנו למצוף שזכרתי עוד מהמד רד. בבוקר הגיע אחראי המעגן והזמין אותנו למזח החדש. למרות הזקן העבות שעיטר את פני באותו זמן זיהה אותי קלקל, 10 שנים עברו מאז פגישתנו. הוא זכר גם את מירי ואת אור, הבן שלנו שהיה חולה.

להפתעתי הוציא מכיסו את כרטיס הביקור של מירי ושוחח עימה בהתרגשות בטלפון.

במצרים כמו במצרים. הכל באופן ידידותי מאוד. קשה להשיג דלק, דברים נדחים מהיום למחר ולמוחרתיים. באיסמעיליה אנחנו נשארים ללילה נוסף וסוף סוף חוצים את התעלה בעזרת שני פיילוטים והרבה בקשיש.

עוד כ- 20 שעות, אנחנו נקשרים במרינה הרצליה.

התרגשות רבה.

הגיע לסיומו מסע רב חוויות והרפתקאות שארך קרוב ל5,500 מייל (!!)

ריגושים שלא זכיתי לשכמותם במשך כל חמש השנים בהן הקפתי את העולם.

על חלק מהמאורעות הייתי מוותר, אבל כשמסתכלים לאחור הכל חוויות.

דרומו של הים האדום היה זר לי והתגלה כאיזור שיט קסום, עתיר מראות טבע ואתרים מרתקים.

נקווה שיציבות פוליטית באיזור (אופטימיות פתולוגית?) תאפשר טיול נפלא שם.

 

לקחים?

1.       ויזות למצרים הזכרתי כבר.

2.       כל זמן שהאיום הפיראטי נמשך, פתרון רובי הצייד טוב וזול מאחרים. עדיף אם ניתן היה לרכוש אותם באופן חוקי.

3.       בחירת צוות למסע כזה חייבת להיות קפדנית וחשוב להסתמך על היכרות קרובה ותיאום ציפיות מיטבי ובהיר ככל האפשר.

 היה טוב, טוב שנגמר

השפירית האמיצה כאן ואנחנו אוהבים ומטפחים אותה. היא בית.