בר כמה שנים שאנחנו חולמים על הפלגה מסביב לעולם.

רוב האנשים חולמים במהלך רוב שנות חייהם ואולי מגשימים את החלום אחרי היציאה לפנסיה. אנחנו החלטנו שזה הזמן. בגיל 30 לוקחים חופש של שנה מהחיים ויוצאים לחיים האמיתיים!

לפני כארבעה חודשים יצאנו להקיף את העולם כצוות על יאכטות שונות.

חלק נכבד מהחלום היה לחצות אוקיינוס. שמענו סיפורים רבים על אנשים שעשו את זה בכל מיני דרכים ונחשפנו למשט ה- ARC, אחת הדרכים לחציית האוקיינוס באופן בטוח ומאורגן. חלמנו לקחת חלק באירוע הזה, הייתה לנו תחושה שאין לנו סיכוי – יקר מדי ורחוק מדי.

כמה חודשים לפני שיצאנו להגשים את החלום, שודכנו לארנון (שם בדוי). התברר לנו שהוא מצטרף ללג חציית האטלנטי של ה- ARC. לא היססנו לרגע ומיד קפצנו על המציאה, הזדמנות של פעם בחיים.

אחרי חציית הים התיכון ממזרח למערב על גבי יאכטות שונות, פגשנו את ארנון בספרד והפלגנו יחד דרך גיברלטר לאיים הקנריים. הגענו ל- Las Palmas de Gran Canaria, נקודת היציאה של ה- ARC לחציית האוקיינוס האטלנטי.

אחרינו החלו להגיע מאות יאכטות מקושטות בדגלי ה- ARC. השנה חוגג ה-ARC יובל 25 שנה, ולכן האירועים אמורים להיות קצת יותר מיוחדים.

 

חגיגות ואירועי ה- ARC החלו כשבועיים לפני תאריך היציאה המתוכנן, ואכן החגיגה הייתה אמיתית. מאות יאכטות מכל הסוגים והגדלים מקושטות בדגלי קוד, עשרות עובדי המשט לבושים בחולצות פולו צהובות מסתובבים בכל רחבי המרינה. מאות שייטים עסוקים בשפצור הסירות וברכישת ציוד בטיחות וציוד חילופי לחצייה. בין לבין בילינו ב- HAPPY HOUR יומי ובמסיבות חגיגיות שהתקיימו במקומות שונים ברחבי העיר. האלכוהול זרם כמו מים והאווירה הייתה חגיגית ושמחה.

בין חגיגה לחגיגה עברנו הדרכות בנושאים שונים ומגוונים הקשורים בחציית האוקיינוס, חלק מההדרכות היו מעניינות ורלוונטיות וחלקן היו הדרכות שיווקיות והייתה תחושה שהן מיותרות.

שיא החגיגות היה ביום ראשון, כשבוע לפני היציאה לים. ברחבי המרינה התקיימה תהלוכת הדגלים המסורתית של ה- ARC. כל המדינות המשתתפות קיבלו דגלים והתקבצו בקבוצות ויצאו להקיף את המרינה. את התהלוכה הובילה להקת כלי נשיפה ובמאסף להקת רקדני סמבה. מצאנו את עצמנו שני אנשים המייצגים את המדינה שלנו ונושאים את דגל ישראל בכבוד. היה חם, שמח, חגיגי וצבעוני. בסוף התהלוכה מעט נאומים והרמת דגלים, איזו התרגשות.

בסיום הטקס התקיים מרוץ סירות הדינגי של דון פדרו, אישיות ידועה במרינה. דון פדרו הוא הבעלים של תחנת הדלק במרינה, זו השנה ה-29 בה הוא מארגן הפנינג שלם. עשרות אנשים יושבים בתוך סירות גומי, מחופשים ומאופרים חותרים במלוא המרץ ובכל אמצעי אפשרי, במהלך התחרות כל האמצעים כשרים כדי לעכב את היריב, מלחמות מים ומיני הפתעות. השנה הזוכה היה בחור יחיד ששכב בתוך סירת גומי של ילדים וחתר עם הידיים. התחרות נחתמה בברבקיו אצל דון פדרו בתחנה, על חשבונו.

 

21/11/10 יום היציאה. הצי חולק לקבוצות, שעת היציאה המיועדת של הקבוצה שלנו היא 13:00. תוך כדי התארגנויות אחרונות ביאכטה שמענו מוזיקה הולכת וקרבה אלינו. בעודנו יוצאים מהיאכטה חזינו במחזה הזוי, להקה של נגנים נכנסת לרציפים ומנגנת בין היאכטות בעודן מתארגנות ליציאה, אנשים החלו לרקוד על הרציפים. הייתה אווירה מאוד חגיגית ומרגשת. סוף סוף אנחנו עומדים לצאת למסע של חיינו. נפרדנו מכל חברינו לרציף, בזה אחר זה החלו השייטים לשחרר חבלים ולצאת מהמרינה. ביציאה מפתח המרינה המחזה היה מרהיב – מאות יאכטות מפליגות זו לצד זו, ספיניקרים צבעוניים החלו להיפתח, זהו, מתחילים להפליג.

 

מזג האוויר אמנם היה קצת מעונן, אך הרוח הייתה טובה וקלילה ובדיוק מהגב, מצב רוחנו היה מרומם, מסביבנו המון יאכטות, כולם מקשקשים ב- VHF, לא העלנו בדעתנו שמצבנו ישתנה ב – 180 מעלות בימים הקרובים.

ההחלטה הכללית הייתה לרדת כמה שיותר דרומה לפני שמתחילים להפליג מערבה במטרה להתרחק משקע שאמור להגיע מצפון בימים הקרובים. אחרי 12 שעות הפלגה נדהמנו לגלות שכל כך מהר אנחנו לבד באוקיינוס הגדול. 270 יאכטות התחילו יחד את המסע הזה וכעת אף יאכטה לא נראתה מסביבנו. זאת הייתה התחלה נהדרת למסע גדול.

 

הימים הראשונים עברו על מי מנוחות, הרוח הייתה קלילה אך טובה, מזג האוויר היה מצוין והשמש חייכה אלינו. פתחנו את מפרש ה – Code Zero וההפלגה הייתה מהנה. את הסוול הקבוע של האטלנטי לא ניתן לפספס אך מתרגלים אליו מאוד מהר. אחרי כיום וחצי כשראינו שמזג האוויר טוב ואין שום סימנים לשקע, הסקיפר שלנו החליט שהגיע הזמן לפנות מערבה וכך עשינו.  

היינו 5 אנשי צוות כך שהמשמרות היו קצרות, היינו עסוקים בדיג שהיה מאוד מוצלח, מדי יום בשעה 12:00 בצהריים קיבלנו תחזית מזג אוויר ומידע נוסף מחברי הקבוצה שלנו דרך מכשיר ה- SSB, בהזדמנות זו גם דיווחנו את מיקומנו ואת המהירות שלנו לאותו היום, מצבנו היה די טוב יחסית לשאר הקבוצה שלנו.

ביום החמישי להפלגה נתקלנו בסקוול הראשון. הרוח עלתה תוך שניות, אך לא עברה את ה-15 קשרים וגשם כבד החל לרדת. מהר מאוד הרוח ירדה ורק הגשם נשאר להציק. זה היה פחות נורא ממה שחשבנו, באותו רגע. בדיעבד הסתבר לנו שאותו סקוול היה זה שבישר את תחילתו של הסוף.  

בלילה הרוח שוב התחילה לעלות ואיתה גם הגלים שהגיעו ל-2-3 מטרים, הלילה היה לא קל, ההטיה ביאכטה הייתה די רצינית ורובנו לא הרגשנו טוב. בבוקר השמש שוב יצאה אלינו והים קצת ירד. הרוח הפכה להיות מערבית, ממש על האף ואנחנו שוב נאלצנו לרדת דרומה, מה שהסתבר בדיעבד כמעשה שהיה צריך להיעשות מלכתחילה. אנחנו עוד לא מקבלים את רוחות הסחר ומקווים להיתקל בהן בקרוב.

 

בלילה השישי להפלגה הים התחיל לעלות, סערות כבר ראינו בחיינו אך לא שיערנו איך זו תשפיע על המשך המסע שלנו. הסערה נמשכה בדיוק 72 שעות, כמו בספרים. הרוח אמנם לא הייתה נוראית, היא עלתה עד 22 קשרים מקסימום אך שוב ממערב, יחד עם זאת הגלים היו עצומים והגיעו עד 6 מטרים. בתחילה הפלגנו צפונה כי היה קל יותר עם הגלים, בשלב כלשהו הוחלט על Heave to על מנת לעמוד במקום ולחכות שהסערה תחלוף. אחרי כיום וחצי התחלנו שוב להדרים וכך התרחקנו מהסערה. במשך 3 ימים הסתובבנו במעגל סביב עצמנו. בזבזנו המון זמן ואנרגיה וכמעט שלא זזנו. ימי הסערה לא היו קלים פיסית ונפשית, בקושי אכלנו ובקושי ישנו, היה כמעט בלתי אפשרי לשבת בקוק פיט כי ההטיה הייתה מאוד חזקה ומסוכנת וקשה מאוד להיות בתוך היאכטה. כל מה שעשינו זה התפללנו שייגמר כבר.

לצערנו זו הייתה תחילתו של המזל הרע שפקד אותנו בהפלגה הזו. היה לנו גנראטור שהופעל כל 4 שעות כדי להטעין את המצברים ולהפעיל את המקפיא. כשהתנענו את הגנראטור תוך כדי הסערה הוא התחיל להשתעל וכל היאכטה התמלאה עשן שחור, מיד הדממנו אותו. במשך כל ימי הסערה לא נגענו בו שוב, בדיעבד התברר שהיה לנו חור באגזוז. במקום זה נאלצנו להניע מנוע כל כמה שעות כדי לטעון את המצברים. עם תום הסערה, רצינו שוב להניע מנוע והוא פשוט השתעל כמה פעמים ולא הניע. אחרי הרבה ניסיונות והשערות על מה עלה בגורלו וכשראינו ששום דבר לא עובד עזבנו אותו לנפשו ונאלצנו להודות באמת הכואבת, אנחנו באמצע האוקיינוס ואין לנו מנוע. האופציה היחידה הייתה להניע את הגנראטור, בגלל שהוא עישן לתוך היאכטה נאלצנו להשאיר את הפיול שחוסם את העשן והרעש פתוח כך שכל 4 שעות בזמן הנעה היינו מתכנסים בקוק פיט למשך שעה. אי אפשר היה לשמוע, לדבר או לנשום בתוך היאכטה בזמן הזה.

אחרי כמה ימים גילינו שמי מלח כנראה חדרו למנוע ושהוא מת באופן סופי.

החלטנו פה אחד שלאור מצבנו העגום, לא נוכל (לצערנו) להמשיך בדרכנו ליעד הסופי ואנו נאלצים להפליג לכוון Cape Verde, מרחק 400 מייל דרומית מאתנו.

עם סיום הסערה הגיעה בעיה חדשה, השקט שאחרי הסערה הגיע, ובגדול. אחרי 3 ימים של רוח וגלים הים נדם, במשך 3 ימים היה "שטיל" כמו שלא ראינו כל ימי חיינו, הרגשנו כאילו אנחנו יושבים באמבטיה ענקית של אוקיינוס ואין לנו מה לעשות נגד זה. הראשי והחלוץ נטרקים להם מצד לצד ואין מנוע להניע ולהתקדם. התסכול היה גדול ומצב רוחנו לא היה טוב. הבנו שמה שחשבנו שייגמר תוך 5-6 ימים עלול לקחת לנו הרבה יותר מזה. במשך ימים שלמים עשינו מרחקים של 20-30 מייל, הרגשנו שאנחנו שוברים שיאים חדשים בקטגורית מהירות ההפלגה האיטית בעולם. הדבר היחידי שעודד אותנו היה מראה הדולפינים ששחו לידנו במשך כמעט יום שלם, אפילו בלילה. מראה הפלנקטון הזוהר בחושך בעוד הדולפינים לידנו קורעים את המים ועוברים את המהירות שלנו בשחייה קלה היה מרהיב.

עקב החוסר ברוח והרצון שלנו לחסוך בחשמל, התקבלה ההחלטה לנתק את ההגה האוטומטי ולהחזיק הגה ביד, עשינו משמרות של 24 שעות ולא היה קשה במיוחד, אפשר לומר שזה הדבר העיקרי שהעביר לנו את הזמן.

בלילה ה-12 להפלגה, סוף סוף התחילה  הרוח להתגבר והצלחנו להתקדם יותר ממה שהתקדמנו בימים האחרונים. אך, בבוקר הרוח הפסיקה שוב לנשוב. אחרי כמה ימים כאלה הבנו שזה מצב הרוח באזור, והצ'אנס שלנו להתקדם ל"אנשהו" נמצא בלילה, כי רק אז הרוח עולה במקצת.

השהות הארוכה בים, כמעט ללא תזוזה גרמה למצב רוחנו להשתפר מעט, הבנו שאין לנו מה לעשות נגד המצב ואין ברירה אלא להיות חיוביים ולשמור על מורל גבוה, נגיע כשנגיע.

במהלך הימים קיבלנו דיווחים דרך הטלפון הלוויני שאנחנו לא לבד במצב העגום, מסתבר שיאכטות נוספות של הארק הגיעו ל- Cape Verde חלקן עם תקלות כאלה ואחרות וחלקן על מנת למלא דלק ומים. בגלל חוסר הרוח באזור כולם הפליגו על מנוע.

ביום ה-16 באוקיינוס, חגגתי את יום הולדתי. רוח לא הייתה בכלל באותו יום, היה חם מאוד, אפילו הסוול הקבוע נעלם. קמתי בבוקר למראה קוק פיט מלא בבלונים וקישוטים. הופתעתי בקלטת עם שירי יומולדת ממשפחתי, שקית מתנות ועוגת שוקולד מפוארת מעשה ידיו של עופר. מתנת יום ההולדת הכי גדולה שלי הייתה באמת מפתיעה ומשמחת, מראה של פעם בחיים. כריש לוויתן באורך של כ- 5 מטרים הגיח לפתע ובא לבדוק אותנו, במשך כ- 10 דקות הוא הסתובב מסביב ליאכטה, היה שטיל מטורף והים היה חלק כמו מראה, באותו רגע אמרנו תודה גדולה על כך, יכולנו להבחין בכל פרט הכי קטן של אותו יצור מדהים. היה יום מפתיע ומרגש.

 

את רוב זמננו העברנו בשיחות, קריאת ספרים, שינה, לעיתים דיונים סוערים על דברים ברומו של עולם, אבל את הבידור העניק עולם החי הימי. ראינו דולפינים, להקות ענקיות של דגים מעופפים ששברו שיאים שכמותם לא ראינו בתעופה. באחד הימים פתאום גילינו להקה של דגי דורדו די גדולים שוחה להנאתה בצל היאכטה, העניין המשיך יום שלם. אנחנו ששבענו מלדוג דגים, החלטנו להשתעשע איתם. הבנים זרקו פיתיון שנגע רק בפני המים והדגים ניסו לתפוס אותו, כל פעם שדג התקרב הם הרימו את הפיתיון עד שאלה כמעט וקפצו מן המים. העניין נמשך שעות ואנחנו צחקנו על כך שזו תכנית הטלוויזיה היומית שלנו. לקראת שקיעה גילינו שלאותם דגי דורדו יש יכולת קפיצה די מרשימה מתוך המים, או שהם רודפים אחרי משהו או שהם נרדפים. תחרות הקפיצות התרחשה מדי יום לקראת שקיעה.

 

בין הלילה ה-17 ל-18 התחלנו לראות את אורות היבשה. הרגשנו שהפעם ההתרגשות היא גדולה מהרגיל. למחרת בבוקר המראה היה ברור יותר. ראינו לפנינו את האי Santo Antao הצפוני ביותר בקבוצת האיים של Cape Verde. פנינו היו מועדות לכוון האי הצפוני השני – Sao Vicente, האי היחידי שיש בו מרינה.

החלטנו שלא תהיה ברירה אלא לבקש גרירה. התקשרנו למרינה במרחק 25 מייל מהאי, נעננו שלא תהיה כל בעיה ושנודיע להם כשנתקרב. בשעה 17:00 היינו במרחק של 14 מייל מהתעלה שמפרידה בין שני האיים. מדובר בתעלה שהרוחות והזרם בה מתחזקים ועלולה להיות בעייתית בשעות מסוימות, במיוחד ללא מנוע.

אחרי דיון ארוך בעניין, החלטנו לבלות עוד לילה בים. אנחנו לא מכירים את האזור, את הכניסה למרינה, את הרוחות והזרמים והעניין עלול להיות מסוכן בחושך. נאלץ להתאפק עוד כמה שעות.

 

במהלך הלילה הפלגנו לאורך האי הלוך ושוב, דווקא הלילה וכנראה בגלל שהיינו קרובים ליבשה הרוח התחזקה ואנחנו השתדלנו לא להיות מהירים.

בבוקר התחלנו להתקרב לתעלה, הנוף בין שני האיים פשוט מרהיב ומצב הרוח מרומם. אכן הרוח עלתה מעט והרגשנו את הזרם החזק דוחף אותנו.

בשעה 9:30 בבוקר התקשרנו שוב למרינה וביקשנו גרירה, הם אמרו שתוך 20-30 דקות הגרר יגיע. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלנו בתפיסת הזמן של תושבי Cape Verde. בינתיים המשכנו להיסחף לאיטנו לכוון האי. אחרי כשעה התקשרנו שוב והתשובה שקיבלנו הייתה שהגרר יצא אלינו ולא ראה כלום. נתנו להם שוב את מיקומנו המדויק והסברנו להם איך היאכטה נראית בתקווה שהפעם זה יעבוד. הובטח לנו שתוך 2 דקות הגרר אצלנו, לקח לו 10 דקות. הסקיפר של הגוררת עלה מולנו בקשר ואמר לנו שהוא רואה אותנו אבל אנחנו רחוקים מדי בשבילו ויש 2 אופציות או שנתקרב קצת או שהוא ילך למלא דלק ויחזור. אמרנו לו שאנחנו נתקרב קצת. היינו כבר ממש בתוך המפרץ של האי אבל לא הצלחנו לראות את המרינה או איזושהי ספינת גרר רצינית.

פתאום ניגשה אלינו סירה די קטנה שנראה שהייתה פעם סירה דיג עם שני מנועי חיצון ו-3 אנשים על הסיפון. זה היה הגרר! היינו די בשוק אבל לא הייתה ברירה אלא לשתף פעולה. הם זרקו לנו חבלים לחרטום והתחילו לגרור אותנו ירכתיים לחרטום. הגוררים ראו שלא כל כך הולך להם אז הם החליטו באמצע הדרך לשנות טקטיקה, שיחררו חבלים והחליטו להיקשר לונג סייד. הרוח הייתה די חזקה והייתה לנו תחושה שהם לא ממש יודעים מה הם עושים, לא היה קל.

ללא הכנה נגלה לעינינו מפרץ די גדול עם הרבה סירות עוגנות וגם את המרינה ראינו, מראה שונה לגמרי מזה שאנחנו רגילים אליו. לא היה שובר גלים, רק מזחים צפים שיוצאים מהחוף לתוך המפרץ, הכל נראה חדש ואכן הסתבר לנו שהמרינה קיימת רק שנתיים.

בסופו של דבר עם הרבה מזל הצלחנו לגשת לרציף, עובדי המרינה קיבלו מאתנו חבלים, כשאחד החבלים נפל למים, לא נתנו לנו הזדמנות לאסוף ולזרוק שוב אלא אחד מהם פשוט קפץ אחריו למים, בלי להסס.

סוף סוף אנחנו קשורים בבטחה לרציף, השמחה גדולה, נאנחנו אנחת רווחה.

 

ב- 19 ימים עברנו מרחק של כ-1,000 מייל, אכן שיא חדש.