משט הרד מד: מערכה ראשונה

49 יאכטות זינקו בתל אביב להפלגה של למעלה מ – 500 מייל לאילת. 350 השתתפו, 47 יאכטות הגיעו לאילת, אחת טבעה. במיצרי יובל נגעה הרוח ב – 50 קשר. מצב הרוח היה 10!

מיכל קדר מסכמת מזוית ראי של ה"קוק פיט".

 

דאגה חגיגית במרינה תל אביב

צלילי הג'ז העליזים שהפיקו ביום ששי בבוקר נגני הלהקה הקטנה, שהתמקמה על רציף המרינה של תל אביב, לא הצליחו למחוק את מבטי הדאגה מפניהם של מאות יאכטונרים ובני משפחותיהם שהמתינו לצפירת הזינוק לשיוט "מד – רד".

העיניים נישאו לעבר פתח היציאה. הים שבבוקר עוד היה "סביר" התחיל להתרומם. מרגע לרגע הגלים גבהו והרוח התעצמה. במבט מקצה המזח הרביעי נראתה היציאה "טריקית" ומאיימת, עם גלים שביום רגיל היו משאירים את כל היאכטות במרינה.

"למה הם מחכים, יאללה, קדימה, לפני שהים יעלה עוד יותר" תהו לא מעט משתתפים.

אבל הזמן חלף בעצלתיים. ראש העיר רון חולדאי הגיע, ברך בקצרה ושחרר צפירת זינוק שלא הזיזה אף כלי שיט, מכיוון שנציגי משטרת הגבולות עוד עברו מיאכטה ליאכטה, ובתהליך שארך שעתיים שחררו את השייטים ליציאה לים.

ובינתיים הים המשיך לעלות ולעלות.

היאכטות הראשונות התנתקו מהרציף על רקע תרועות צופרים, וביציאה נתקלו בגלים שגרמו לצופים, ובודאי ליאכטונרים, להחסיר כמה וכמה פעימות. וזה כבר בתחילת המייל הראשון של השיוט הארוך.

 

לילה וזריחה בדרך למצרים

49 היאכטות שיצאו מתל אביב לאילת שובצו ב 7 קבוצות, כשבראש כל קבוצה יאכטה אחראית.

הים, מה לעשות, לא התחשב בעובדה שמדובר במשט היסטורי. מי מהמשתתפים שחשב שיזכה לשוט בדבוקה גדולה של עשרות יאכטות, התבדה. 49 היאכטות הפליגו דרומה ברוח קידמית חדה, שיצרה תוך זמן קצר פערי מרחק גדולים בין כלי השיט ועוד לפני השקיעה התפזרו היאכטות על שטח רחב.

תנאי השיגור גם שינו את הזינוק של שייטי הקבוצה הלבנה, התחרותית, שבניגוד לשאר היאכטות היו אמורות לעבור את כל ההפלגה עם מפרשים. בגלל הים הסוער ביציאה מהמרינה והפרשי זמני היציאה, הוחלט על זינוק לתחרות בקו דמיוני, ללא שיפוט ובלי להמתין לשופט יורם שרת.

רק לקראת השעה תשע בערב הים נרגע, הרוח ירדה למהירות של 5-3 קשר בלבד, ורוב המשתתפים הפעילו מנועים. גם בקבוצה התחרותית היו צוותים שהתייאשו, לחצו על כפתור START של המנוע ויצאו מהתחרות.

בתדריך לפני היציאה נאמר למשתתפים להתכנס בנקודת ציון סמוך לפורט סעיד ולהיכנס יחד לנמל. בפועל הגיעו היאכטות הראשונות לקראת השעה שמונה בבוקר, התקבצו על פי קצב הגעתן, הדמימו מנוע והמתינו בסבלנות תוך צפייה בתנועה הערה: החל מאוניות קונטיינרים ומיכליות ענק, דרך ספינות דייג וכלה בסירת משוטים ובה שני דייגים עייפים.

 

קבלת פנים חמה בפורט סעיד

ספינת הנתב יצאה אלינו רק כאשר בכניסה לנמל התרכזו עשר יאכטות. למי שחשש מקבלת הפנים הממתינה לנו בתחנה הראשונה במצרים, נכונה הפתעה נעימה.

המצרים, חמים ולבביים, פינו לכבודנו את הנמל, הכינו צוות גדול, והבירוקרטיה, שכה רבות שמענו על נפלאותיה, הייתה יעילה.

נכנסנו בסדר מופתי, יאכטה אחרי יאכטה, זרקנו עוגן ונקשרנו למזח. הדרכונים נאספו במרוכז והועברו לביקורת הגבולות, בצרוף ניירת כלי השיט ורשימת צוות (Crew list). לאחר החתמת הדרכונים התבקשנו להגיע בזמנינו החופשי, להזדהות ולקבל את הדרכונים חזרה.

שלטונות הביטחון של מצריים לא לקחו צ'אנס והציבו סביבנו שמירה מוגברת. מי יודע, אולי בגלל הנוכחות המאסיבית של שוטרים הסתפקו האחראים בגידור מקום העגינה "הישראלי" עם סרט פלסטיק צהוב.

היום עבר בעצלתיים ורק בשעה שמונה בערב, כמעט 11 שעות אחרי הגעת היאכטות הראשונות, נכנסה לנמל היאכטה האחרונה.

 

עיכוב בפורט סעיד

בערב ערכו המארחים קבלת פנים חגיגית לשייטים באחד מבתי המלון המפוארים בעיר, שבדרך אליה עברנו עוד בדיקת דרכונים מדוקדקת, אולי בגלל כ-15 שייטים שהצטרפו למרות שלא קיבלו אשרות כניסה למצרים בשל קוצר הזמן (כדי לחצות את התעלה אין צורך באשרה).

וכך, בכמה אוטובוסים עם ליווי משטרתי צמוד הגענו לאולם החגיגות.

הכיבוד שהמארחים הכינו לא הספיק להשביע 400 שייטים, חלקם רעבים ועייפים, שנאלצו להתנחם בהופעה של רקדנית בטן שפיזזה לצלילי תזמורת מקומית. אבל רוב המשתתפים, עייפים ותשושים, העדיפו בשלב די מוקדם לקצר את החגיגות ולחזור ליאכטות כדי לנוח לקראת המשך ההפלגה.

למחרת נגרם עיכוב בלתי צפוי, שילוב של רשלנות ישראלית – היו בעלי יאכטות שלא הצטיידו בתעודות רישום מקוריות – והתנהלות בירוקרטית מצרית טיפוסית הגורסת ששום דבר לא ממש בוער.

"עוד מעט יוצאים" נאמר לנו מדי שעה. כאן המקום לשבח את הסבלנות של המארגנים איזי ואיתן וגם את הגמישות שהפגין מינהל הספנות הישראלי, שהעביר בדואר אלקטרוני את תעודות הרישום.

וכך, עברו השעות עד שסמוך לשעה שלוש נמסר כי ההפלגה נדחית ליום שני, והשייטים משוחררים לסיבוב בעיר. לא שמדובר באתר תיירות יוצא דופן. מי שציפה למצוא מציאות בשוק המקומי, התאכזב. אבל קבלת הפנים ברחוב הייתה חמה, ואת השהות בעיר חתמנו בארוחת מאכלי ים משובחת במסעדת "אל בורג" (המגדל) שבקצה השני של העיר, על שפת הים. מומלץ.

 

חציית התעלה והפעם לאורכה ולא לרוחבה

יום שני, בשעה חמש בבוקר התעוררנו לקול הצעקות של נגיב לטיף, הסוכן המקומי וחבר עובדיו. "יש אישור" הם הכריזו והחזירו לכולם את הניירות והאישורים.

"לא יוצאים בבלגן" הודיע איזי, "מי שנכנס אחרון למעגן יצא ראשון, כדי למנוע הסתבכות של העוגנים". למעט שני מקרים של הסתבכות שרשרות, יצאו היאכטות בסדר מופתי, ולרגע היה נדמה שמדובר במשט אירופאי ולא של אזרחי מדינת "יהיה בסדר" ו"אני לא עוקף את התור, יש לי רק שאלה לרופא".

לפני הכניסה לתעלה נשמעה הוראה בקשר: "להסתדר בשורה אחת, ארוכה, לפי הקבוצות. כל אחראי יפליג ראשון ואחריו היאכטות המשתייכות לקבוצתו".

הפלגתי כבר במקומות רבים בעולם, אך הכניסה לתעלה ריגשה את כולנו. הפלגנו בשורה ארוכה, ושמענו מהנתבים ש-49 כלי השיט שלנו הם השיירה הארוכה ביותר שעברה אי פעם בתעלה.

הרבה נוסטלגיה והיסטוריה ליוו אותנו באותו יום, בודאי בסירות של השייטים מדור מלחמת ששת הימים עד מלחמת יום כיפור. במערכת הקשר הפנימית קיבלנו הסברים בסגנון "שימו לב, מוצב … משמאל" , או "כאן מימין ישבנו אחרי החצייה כחצי שנה".

חבל רק שמזג האוויר האביך הפריע לצלם. מצרים ידועה אמנם כארץ מדברית עם חמישה ימי גשם בשנה, אבל נראה שפוסידון החליט להפיל שניים מהם עלינו.

 במהירות קבועה של 6-5 קשר, כשלפנינו ואחרינו ספינות נתב המלוות אותנו, עברנו את האנדרטאות ואת הערים, חלפנו על פני דייגים, נהנינו ממראה הדולפינים שליוו אותנו והחלפנו נפנופי שלום עם כל מי שראה אותנו.

גם הציניקנים שבקרב המשתתפים לא יכלו שלא להתרגש למראה 49 היאכטות, דגל ישראל מונף על רובן, משייטות לאיטן במימי התעלה.

כשהגענו לאזור האגם המר הגדול התבשרנו כי לא נעגון באיסמעיליה, כמתוכנן, אלא נמשיך ישירות לעיר סואץ, וכך נרוויח את היום שהפסדנו בפורט סעיד.

לאט לאט עטפה העלטה את האזור, לצערם של מי מהשייטים שהעבירו את שרותם הצבאי בחלק הדרומי של התעלה ונבצר מהם לחזור ולצפות במראות המוכרים מאז.

 

המרינה והנמל בפורט סואץ

עד חצות הגיעו כל 49 כלי השיט למעגן סואץ והתארגנו בסדר מופתי לעגינה בין המצופים, שכן במקום אין מזחים.

הכניסה מסוכנת ובשוליה שרטון חולי, עליו עלתה אחת היאכטות שנחלצה בעזרת גוררת מצרית וניהול העבודה של צוות ה"מנוריה".

במערכת הקשר הזרימו איזי ואיתן הסברים היכן ניתן לתדלק, לקבל מים, מועדי יציאה לטיול בקהיר, ורק בשעות הקטנות ירד השקט על המעגן.

בבוקר השכמנו למראה עשרות כלי שיט מכל הסוגים המפליגים צפונה, שכן התעלה פתוחה בבוקר לתנועה מדרום לצפון, ואחר כך מצפון לדרום.

בסיוע סירות מקומיות וסירות שרות של היאכטות שלנו ירדנו לחוף, למועדון היאכטות המקומי, שם קיבלו את פנינו עם קפה ותה.

המועדון חדש לחלוטין, אך אין בו עדיין יאכטות זרות. השירותים חדשים ונקיים אך לא ראיתי מקלחות, לנושא השירותים אחזור לקראת הסיום.

הטיול לקהיר של כ-400 המשתתפים, בששה אוטובוסים, היה הצלחה גדולה. ביום אחד קשה לראות את כל קהיר, אבל כולנו נהננו מהסיור שאורגן ע"י רותי מימבטבע. הסיור נפתח במסגד הגדול, ומשם לפירמידות, ארוחת צהרים והמוזיאון הלאומי המרשים, הגדוש באינספור ממצאים ארכיאולוגיים המוצגים ללא סדר ברור.

חזרנו ליאכטות בחשיכה, ה"סקיפרים" שנשארו לתדריך לקראת היציאה דרומה בבוקר, בשעה שש.

 

מפורט סואץ לשארם

היציאה מסואץ הייתה שקטה ולא העידה על מה שעוד המתין לנו בהמשך.

בסדר מופתי, ברוח של כ – 15 קשר, חלפנו על פני מוצב המזח הזכור לכולנו ממלחמת יום הכיפורים. הרמנו מפרשים וספינקרים, עברנו את האי גרין, שם לחמה סיירת מטכ"ל והשייטת במלחמת ההתשה, ודהרנו דרומה.

לקראת שעות אחר הצהרים המוקדמות נגמרה האידיליה. הרוח התגברה, הים עלה, ספינקרים קופלו, וזמן קצר אחר כך צומצמו מפרשי ראשי ומפרשי גנואה הוחלפו במפרשי סערה. הים הגבוה מאחור והרוח החזקה הבטיחו התקדמות מהירה גם עם מפרשי סערה.

מזג האוויר היה אביך, גשם התחיל לרדת, ואז בשעה שש ארבעים וחמש לערך נשמעה קריאה בקשר מכיוון היאכטה "בז": "צינור לחץ השמן ההידראולי נפרץ ואיבדנו את ההיגוי".

בירור מהיר העלה כי היאכטה "רותם" נמצאת כ-5 מייל קדימה במורד הרוח, היאכטה "פרינסס ליאה" כ – 10 מייל במעלה הרוח, והקרובה ביותר היא היאכטה "מנוריה" (עליה הפלגתי אני).

במצב הזה התקבלה ההחלטה לפרוש מהתחרות ולהפליג לכיוון ה"בז" אותה איתרנו אחרי ירי זיקוק.

ההפלגה בים גבוה וגלי, עם מנועים ומפרש סערה ערכה כשעה, כשאת הגרירה ניהל ארן נוימן, סקיפר ותיק ובעל ניסיון רב. בגלל הים הגבוה החליט ארן שה"בז" תזרוק את חבל הגרירה שהוכן מבעוד מועד (70 מטר חבל) למים, כשבסופו קשור פגוש (פנדר) ופנס. הגישה נעשתה במקצועיות, הפנדר נתפס בניסיון הראשון והגרירה החלה.

גיורא מצא במפה מפרץ מוגן, במרחק של כ – 8 מייל במורד הרוח, קרוב לבסיס של חיל הים המצרי. לאחר שעתיים גרירה נכנסנו למפרץ תוך ניווט זהיר בין הריפים.  אחרי שה"בז" זרקה עוגן, ואחרי שווידאנו שהעוגן תפס, המשכנו דרומה.

עם תחילת הגרירה הודענו בעזרת הטלפון הלוויני שהיה ביאכטה למיקי סרנה – מנהל המשט – על התקלה. ספינה של הצי המצרי הגיעה בבוקר למפרצון, עזרה לצוות לתקן את ההגה, ואפשרה ל"בז" לשוב ולהצטרף למשט.

 

הדרך לשארם עוד ארוכה

בינתיים – השעה כבר עשר ושלושים, ואנחנו שוב בדרכנו דרומה.

יידענו בקשר את ה"רותם" – היאכטה של "דרך הים" בפיקודו של דן-דן שנחלץ לעזרתנו והמתין בעזרת עוגן צף עד שהודענו לו – כי הגרירה הסתיימה וכי הם יכולים להמשיך.

אנחנו הצטרפנו ל"ליידי סי", בפיקודו של רון גינצבורג, אשר שימשה גיבוי לגרירה, והמשכנו את המסע דרומה, בתנאים שגרמו ללא מעט יאכטונרים לגלגל הרהורי חרטה על השתתפותם במשט.

איך אומרים הצעירים? "חבל על הזמן"? שטנו בים של גלים הבאים מאחור, ורוח במשבים של    30-40 קשר עם נגיעה ב – 50. אנחנו שטנו ביאכטה גבוהה, אבל יאכטות קטנות יותר קיבלו את הים ישר אל הקוקפיט, עם גלים שנשברים על הירכתיים.

"הרגשתי כמו בבית כשהעוזרת מנקה ומבקשת להרים את הרגליים כדי שתוכל להעביר את הסמרטוט" סיפר רוני ברמץ מיאכטה "גלית", "כך גם ביאכטה, הרמתי את הרגליים כל פעם שגל שטף את הסיפון על מנת שלא להירטב לגמרי".

ההפלגה הזאת, יש לזכור, מתבצעת בנתיבי שיט עמוסים. על הסקיפר להחזיק הגה כל הזמן, ולהיעזר באיש המשמרת שמאתר את עשרות כלי השיט שנמצאים באזור.

מדי פעם נדמה למשייטים שהם הוזים וחוזים בפטה מורגנה ימית בדמות עיר שצומחת בין הגלים. מדובר בעשרות אסדות קידוח נפט, שמוארות באור יקרות. בנוסף, על המפה מסומנים ריפים, וגם אזורים שאסור להתקרב אליהם, כל אלה ביחד דורשים 100% ערנות.

אחרי שעות של הפלגה בתנאים אלה, בכניסה למייצרי יובל נשמעת בקשר ההודעה של איתן: "במייצרים יאכטה על הריף. לא לנסות לחלץ. היאכטה לא שלנו ואין עליה אנשים".

עבור שמואל שגיא, סקיפר "זוהר", זאת היתה אזהרה מעט מאוחרת. "הגעתי למייצרים לפני ההודעה בקשר" הוא סיפר, "כמובן שניגשתי לעזור, ולמזלי הבחנתי ברגע האחרון בריף".

לקראת שעות הבוקר המאוחרות ראינו את ראס מוחמד, ה"שפיץ של סיני" לפנינו. הרוח סוף סוף נחלשה וכך נכנסנו למעגן שארם-א-שיך.

כאן המקום להזכיר את יאכטת הנשים – 6 שייטות, חלקן ותיקות וחלקן חדשות, בפיקודה של אורית סויסה – שעשו את כל הדרך בהצלחה על כלי שיט שאורכו 36 פיט בלבד, והגיעו לכל חוף מחייכות ומאושרות עם הווי נפלא שנרקם בינהן.

 

את שארם א שיך – חזרנו אליך שנית

המצרים שמרו את כל הרציף בנמל הקטן של שארם עבורנו. 48 היאכטות עגנו זו לצד זו בשורה מרשימה, שהתארכה עוד קצת עם הגיעה של "בז" המתוקנת.

אנשי חיל הים הותיקים התרגשו מהשיבה לשארם וסיפרו לצעירים עלילות מורשת ונוסטלגיה על הימים שחיל הים ישב במקום.

שבתאי לוי הסקיפר של "לינדה", שכיהן כמפקד זירת ים סוף אף זכה לביקור של "מחליפו", מפקד חיל הים המצרי במקום.

שהינו בשארם עד שבת בבוקר, עובדה שהשאירה לשייטים זמן לתקן את נזקי הסערה והים הגבוה, שכללו מפרשי חלוץ קרועים, תפרים שהתפוררו, ארגזי כלים שהתפזרו, ועוד תקלות שונות ומשונות. שייטים אחרים נצלו את הזמן להכרות ובדיקת חלוץ הסערה שלהם, בדיעבד יום אחד מאוחר מדי.

המעגן בשארם גדול ומרווח, ובמפרץ עוגנים מאות כלי שיט המעידים על מספר התיירים הגדול הפוקד את המקום.

לידינו עגנו שתי יאכטות-על פרטיות, כשאחת לבנה מפוארת ועליה הבעלים ולידה יאכטה כחולה, מפוארת לא פחות ועליה אנשי הצוות, אנשי התחזוקה ו..מטוס ים + 5 כלי שיט קטנים לשימוש הבעלים.

זוכרים שכבר אחרי סואץ הבטחתי לחזור לנושא השירותים? ובכן, החיסרון הגדול של המעגן, כמו מקומות אחרים אותם פקדנו לאורך הדרך, היה בחסרון שירותים ראויים, עובדה שהקשתה על בעלי היאכטות הקטנות. להם הרי אין מקום ל"התרוקנות" ומקלחת הגונה, דבר מתבקש אחרי הפלגה כה ארוכה.

על מנת לצאת מהמעגן לעיר, צריך לעבור בכל פעם מחדש ביקורת דרכונים, כולל שיקוף אלקטרוני כמו ביציאה לחו"ל. על העיר שארם לא ארחיב, למעט ציון העובדה כי היא הפכה לעיר תיירות שוקקת.

 

היי צפונה לאילת

בבוקר יום שבת קיבלנו אישור יציאה לכיוון אילת.

איך אומרת אמא פולניה? זה יכול להיות יותר גרוע, וזה באמת נהיה יותר גרוע.

היציאה התנהלה בסדר מופתי. מכיוון שהיינו בין האחרונים להגיע יצאנו בין הראשונים כשלפנינו כ – 10 יאכטות.

ההפלגה לכיוון מייצרי טיראן רמזה על העומד לקרות: רוח קידמית בעוצמה של כ – 30 קשר, וים לא גבוה אך עם גלים קצרים וחזקים המתנפצים על החרטום.

"הגעתי למייצרים, הים גבוה מדי, המעבר אינו בטוח, אני חוזר לשארם" נשמע אחרי כשעה וחצי של הפלגה קולו של מץ, הסקיפר של "ג'ין פאלאס".

מכיוון שמארגני השיוט הפליגו בסוף השיירה, ואף אחד לא נתן הוראה חד משמעית מה לעשות, הרי שההחלטה על המשך השיוט הייתה נתונה בידיו של כל סקיפר, בהתאם לנתוני היאכטה שלו.

רוב הצי חזר לכיוון מפרץ שארם.

לשבחם של המצרים יאמר כי היאכטות החוזרות התקבלו בברכה וניתן להן להקשר שוב למעגן, כמובן ללא יציאה לחוף ולעיר..

שבע יאכטות, מהגדולות שבמשט, החליטו לעבור את המייצרים ולבדוק את מצב הים במפרץ עצמו. נתקלנו בים גבוה, אך בעזרת מנועים טובים ומפרשי סערה התקדמנו באיטיות צפונה, מול הרוח והגלים. השיר "היי דרומה לאילת" הפך למין בדיחה ביאכטה, שהרי הפעם מדובר ב.. הי צפונה לאילת!

הים הגבוה חייב אותנו להפליג בגלסים, והמכות שקיבלנו בנפילה מהגלים הבהירו מהו הכיוון שאותו כדאי לבחור. כמעט כל ההפלגה החזקנו הגה ידני, ואז יכולנו לשחק בטורים של המנוע. כל פעם שגל גדול עבר מתחתינו הורדנו טורים ומנענו נפילות מהגלים.

לקראת שעת הצהרים שמענו בקשר כי היאכטות שבשארם מתכוונות לצאת צפונה. הים המשיך להיות קשה ואכן, בסביבות השעה חמש אחה"צ שמענו בקשר יאכטה ישראלית קוראת   MAYDAY (חרום).

היינו רחוקים מכדי לשמוע את שם היאכטה אך עקבנו בדריכות אחרי התעבורה במערכת הקשר. שמענו את דן דן ב"רותם" מציע לחזור לעזור, ואז אחרי כ – 7 דקות מורטות עצבים עלה קולו המרגיע של שבתאי לוי: "כל שייטי ה'דראגון לנס' בריאים ושלמים אצלי על הסיפון – היאכטה איננה".

ההרגשה הייתה מעורבת. שמחנו שהשייטים ניצלו, אך כאבנו עם כוכב את אובדן היאכטה שלו. משהו בשמחת המשט, והאופוריה שאפפה אותו, נסדקו.

הים המשיך להיות קצר וחזק, והרוח נשבה במשבים עזים של 50-30 קשר. לקראת חשכה החליטו כמה עשרות יאכטות לעגון למנוחה לילית במפרץ דהב. עם הרבה עזרה הדדית הצליחו כולם להיכנס לעגינה בטוחה ובאותה הזדמנות פוזרו שייטי ה"דראגון לנס" בין מספר כלי שיט לקראת ההפלגה לאילת.

 

אילת

היאכטה הראשונה שהגיעה לאילת הייתה "פורת", השייכת למשפחת פורת השומרת מצוות. כדי לא לחלל שבת הם הפליגו מתל-אביב כבר ביום חמישי, יממה לפני כולם. הם הקדימו את יציאתם משארם, ואכן הצליחו להגיע לאילת לפני כניסת השבת. דבקותם במשימה ראויה לציון.

רק שתיים, "ג'ין פאלאס" ו"ים 2" סיימו את השיוט התחרותי כשעברו את רוב הדרך בהפלגת מפרשים.

היאכטות החלו להגיע לאילת החל מהשעה עשר של בוקר יום ראשון, הן נכנסו לנמל המסחרי של אילת מלוות במשמר כבוד של ספינת חיל הים וספינת המשטרה. היאכטה האחרונה הגיעה ביום שני בשש אחה"צ.

ה"טיפוס" משארם לאילת בים הרוגש לא השפיע לרעה על השייטים.

אישית, לא שמעתי תלונות של הקאות רבות או על שייטים שהצהירו כי לא יפליגו את הדרך חזרה. מי שכן התמרדו היו מספר מנועים, שהים הרוגש העלה את כל הלכלוך שהצטבר בתחתית המיכלים בשקט היחסי של ההפלגות בים התיכון. מנועים רבים הפסיקו את עבודתם בים, ושתי יאכטות הגיעו בגרירה לאילת.

אחת היאכטות תוקנה במהלך הדרך.

היאכטה "סמדר" הודיעה בקשר עוד באזור המייצרים כי נבקע בה חור בחרטום והיא הוחזרה לשארם בגרירה על ידי ספינה מצרית בליווי היאכטה "יסמין" בפיקודו של אריק שטינמיץ שלא עזב את ה"סמדר". משארם לתל אביב היא כבר הגיעה על גבי משאית.

היאכטה "ג'ולס 2", של אמיר לנגוס, שעליה הפליג שופט התחרות יורם שרת, נשארה לטיפול ונופש ארוך יותר בדהב לאחר שמנועה שבק, וחזרה לאילת בגרירה רק ביום ראשון שבוע מאוחר יותר.

רבים שהגיעו לאילת ביום ראשון מיהרו לתפוס טיסה צפונה, שהרי התירוץ "הים סוער – לא יכולנו לחזור" לא תמיד תופס כשמדובר בסטודנטים, שכירים ואמהות.

בגלל מיעוט היאכטות שהגיעו בזמן המיועד, נדחה טקס קבלת הפנים באילת מיום ראשון לשמונה ושלושים בבוקר יום שני, ומלון "הולידיי אין" פינק בארוחת בוקר את הנציגים שנשארו ואת ראש עירית אילת שבא לברך.

 

לסיכום: המשט כולו היה מרגש. קשה להביע במילים את התחושות בכניסה למצרים, את המראה המדהים של 47 יאכטות בדגל ישראל – ועוד אחת הולנדית ואחת צרפתית – חוצות בשורה ארוכה את התעלה, את ההתמודדות עם הים המאתגר, ומעל הכול את החברותא של השייטים והמשתתפים האחרים במשט.

 

ולסיום: הכתוב מעלה נכתב מהזווית הסובייקטיבית שלי, תוך הפלגה היאכטה אחת, בתוספת שיחות רבות עם חברים אחרים. סביר להניח כי לכם, השייטים, נקודות מבט אחרות ומעניינות לא פחות.

לגבי נושא היאכטה שטבעה לא הרחבתי מילים, מכיוון שלדעתי ראוי כי רק מי שחווה את הנושא הוא שרשאי לכתוב עליו בגוף ראשון.