ההפלגה שלנו החלה יומיים קודם במרינה קטנה בחוף הצפוני מערבי של סרדיניה. העיר פורטו טורס (PORTO TORRES) היא עיר נמל שבקצה הנמל, בחלקו הישן, ממוקמת מרינה. העיר עצמה אפורה אך בפרבריה ממוקמות שכונות מטופחות שרוב תושביהם הם אורחי קיץ. לכל מזח במרינה בעלים משלו, תופעה איטלקית ייחודית, כשלכל בעל מזח מדיניות תמחור שונה. היתרון של פורטו טורס הוא במחירי העגינה הזולים יחסית לסרדיניה וקורסיקה. המחירים זולים בסדר גודל של 80 עד 90 אחוזים לעומת המרינות של צפון מזרח סרדיניה המרוחקות כיום הפלגה אחד. יתרונות נוספים הם הקרבה לשדה התעופה של אלגרו (40 דקות נסיעה) וחנויות הכול-בו הגדולות המאפשרות הצטיידות זולה יחסית להמשך ההפלגה.
 

למחרת בבוקר, עמוסים ביין מקומי, גבינות מעניינות ולחם טרי יצאנו בקורס מזרחי לכיוון הכניסה המזרחית של מפרץ בוניפציו, המפריד בין סרדיניה האיטלקית לקורסיקה הצרפתית. היעד היה האי הקטן סנטה מריה (SANTA MARIA) הנמצא כמייל מאתנו. הרוח המערבית המתונה הביאה אותנו לקראת אחרי הצהרים לקבוצת איים צפונית למדלנה שסנטה מריה הוא האי המזרחי בקבוצה. נכנסנו למעבר סקה (SECCA PASSO ) ולהפתעתנו פלוטילה גדולה מעוטרת בדגלים צהובים קידמה את פנינו. תמיד נחמד לפגוש ידידים בים ובמיוחד את ידידנו ממועדון דרך הים מהרצליה, מכיוון שהשעה חייבה אותנו להזדרז ולהיכנס לעגינה, נפרדנו וקבענו לנסות ולהיפגש בהמשך, זרקנו עוגן במפרץ קלה סנטה מריה. הקטמרן שבה הפלגנו, לגון 450, כאילו נבנתה במיוחד לעגינה במפרצים כאלו. הסוול הקל אשר נדנד את המונו-הל שמסביבנו לא הורגש על סיפון הלאגון 450. מתפיל מי הים והגנרטור יצרו אי תלות של היאכטה בשרותי מרינה. השקת הדינגי החצי קשיחה המצוידת במנוע 20 כוח סוס ממדלה הירכתיים ארכה דקות ספורות ותוך כמה דקות נוספות כבר היינו בחופו של האי שבו כיאה לאי איטלקי – מסעדת גורמה. האי כולו ירוק ומכוסה צמחיה סבוכה המעידה על משקעים רבים. הצבע הירוק הוא הצבע המאפיין איים רבים באזור. המשמעות היא שגם להפלגת קיץ צריך להגיע עם מעיל סערה קל להפלגה בגשם.
 

למחרת הגענו לנמל המדהים של בוניפציו בו התחלנו את הסיפור. הפיורד של בוניפציו אורכו כמייל ורוחבו בחציו הפנימי המשמש כמרינה ונמל כ 150 מטר בלבד. משני צדי הפיורד החותך את רמת אבן הגיר, מתנשאים צוקים תלולים בגובה של —מטר. על הצוק הדרומי שהוא בעצם חצי אי צר ותלול מתנוססת מצודת העיר. בוניפציו תפקדה כנמל כבר כאלף שנה לפני הספירה. מצודת העיר נקראה על שם שליטה של העיר במאה השמינית הרוזן בוניפציו. סיור בעיר העתיקה ובמצודה מזכיר עיר איטלקית ולא צרפתית. אכן, בוניפציו נשלטה על ידי המעצמה הימית של העיר (האיטלקית היום) גנואה במשך 600 מאות החל מהמאה ה- 12 לספירה. סיפור המצור הספרדי על מצודת העיר ב 1421, שנהדף על ידי התושבים הקורסיקאים הוא סיפור מכונן באי, שהוא אמנם חלק מצרפת, אך רוחות בדלנות נושבות בו באופן עקבי מאז הכיבוש הצרפתי ב 1738. לעיתים מאבק זה הופך לאלים מלווה בטרור אך היום הוא בעיקר מאבק על שמירת התרבות והשפה הקורסיקאית. (יש שפה כזו).

את הלילה בילינו במפרץ חולי הנמצא כ 12 מייל צפונית לבוניפציו. מגמת ההפלגה הייתה צפונה במטרה להקיף את קורסיקה ממערב למזרח. בחוף המפרץ החולי חורשת עצים ובמעלה ההר, כמה מיילים מהחוף, ממוקם הכפר מונשייה (MONACIA). מדוע כל הכפרים בקורסיקה ממוקמים גבוה ורחוק מהים? בהמשך אשתדל לענות על שאלה זו. הסבנו בשולחן האוכל רחב הידיים הממוקם בירכתיים לאכול את מטעמי הגורמה שהכינה חברת הצוות כרמלה. הבישול המעולה, היין מסרדיניה  והשקיעה המרהיבה בפתח המפרץ היוו תפאורה נהדרת לארוחה.

למחרת הפלגנו כ 50 מייל שוב צפונה, ועגנו במפרץ חהלוני (ANSE DE CHLUNI). בחוף המפרץ ממוקם מועדון של הקלב מד. קלב מד שמחים לארח שייטים העוגנים במפרץ. תמורת 50 יורו לאדם ניתן לאכול ארוחת ערב במועדון וליהנות מכול שרותי המועדון. אנחנו כחובבי היסטוריה וכשליחי "כחול" ויתרנו על האירוח ונסענו במונית כמה קילומטרים דרומה לכפר טשרגס (CARGE'SE), צמד כנסיות צמודות משך את עינינו כאשר סיימנו את הטיפוס לראש הגבעה שהכפר גולש ממנה לעבר הנמל העתיק שהוסב למרינה קטנה. כנסיה אחת הזכירה לנו את הכנסיות היווניות שאותן אנחנו רגילים לראות בהפלגות בים האגאי. התעלומה נפתרה כאשר ניצבנו ליד הכנסייה. שלט גדול ביוונית קידם את פנינו והביא אותנו מיד לגלישה בהולה באינטרנט, להפתעתנו אכן גרעין הכפר יווני. הסיפור חוזר לראשית המאה ה—. קהילה יוונית מדרום יוון אשר נשלטה באותה עת על ידי האימפריה העות'מנית המוסלמית ברחה ובקשה מקלט בקורסיקה אשר נשלטה על ידי הג'נובזים. האחרונים שמחו מאוד ליישב את היוונים בלב אזור שלא אהד את השליטים הפאודליים, במטרה לחזק את שליטתם. (תופעה דומה הייתה בארץ ישראל עם התיישבות הצ'רקסיים). במשך מאה וחמישים שנה היו חיי המיעוט היווני רצופים בפרעות, שריפות ונדודים אשר נגרמו על ידי הרוב הקורסיקאי הסובב אותם. רק בעשרות השנים האחרונות החלו היוונים האורתודוקסים והקורסיקאים הקתולים לחיות בהרמוניה פחות או יותר. שתי הכנסיות הצמודות הן סמל להרמוניה זו. שתי הכנסיות השוכנות בסמיכות כה קרובה אחת לשניה נטעו בנו תקווה שאולי גם לנו בישראל יש סיכוי לדו קיום בעתיד.
 

עוד יום הפלגה עבר ללא רוח. אחר הצהרים עגנו במרינה של קלבי (CALVI). לאחר שלושת הלילות במפרצים השקטים חזרנו אל המולת העיר. קלבי היא עיר יפה, מעניינת, עמוסה ותוססת. העיר העתיקה בנויה על חצי אי גבוה ומוקף בחומות. המרינה, שבה צריך להזמין מקום מראש, נמצאת מתחת לחומות הציוריות ונושקת לרחוב המרכזי השזור בתי קפה ומסעדות. נאמנים למסורת הלכנו לבצע את השחייה היומית. הפעם בחוף רחצה מאובזר ושוקק. מילה אחת על שחייה בחודש יוני בקורסיקה, המילה היא: קררר. אמנם במפרצים המוגנים אפשר לקושש עוד כמה מעלות, אבל בילוי במים הוא נטו שחייה רצוי נמרצת. סתם השתכשכות היא בילוי קר. לאחר השחייה החלנו לטפס בסמטאות העקלקלות של העיר העתיקה. הנוף מצדיק טיפוס. חלקים מסוימים של העיר נראים כאילו ההפגזות של נלסון בתחילת המאה ה 19 היו אתמול. בקיצור, קצת מוזנח לעיר תיירות. פרט בולט נוסף הוא הבניה בסגנון איטלקי, גם קלבי הייתה בשליטת הרפובליקה של גנואה במשך מאות שנים. את היום סיימנו במסעדה משפחתית הקיימת כבר עשרות שנים והנמצאת בסמטה המשקיפה אל המרינה. למזלנו, בעצת הסקיפר שלנו דן, הזמנו כבר בצהרים מקום מראש, בערב המסעדה הייתה מפוצצת. אם אתם בסביבה תזמינו את הפיצה הקורסיקאית, למען הגילוי הנאות אני לא חובב פיצות, את הפיצה הזאת אהבתי, היא הכילה תערובת של גבינות קורסיקאיות – מומלץ.

לשמחתי בהפלגה זו את רוב ארוחותינו אכלנו ביאכטה ממטעמי המטבח הישראלי של כרמלה. חבר הבקיא בהלכות מזון גילה את אזני שהמטבח הקורסיקאי הוא "לא משהו"., למעט מאכלי ים ובשר ציד. אבל, הוסיף החבר המומחה, אפשר להרגע, רוב המסעדות מגישות אוכל צרפתי, והוא "משהו משהו".

יום המחרת היה מיועד להקיף את כיף קורס (CAP CORSE) האצבע הזקורה המהווה את הקצה הצפוני של האי. ההפלגה החלה בבוקר נטול רוח, בהמשך החלה רוח צפונית קלה. הצד המערבי של קורסיקה ידוע ברוחות הצפוניות מערביות הערות עד עזות הנושבות בו. רוחות המיסטרל הנושבות בקיץ מכיוון החוף הצרפתי הן אתגר שיט רציני ביותר. לא בכדי הצד המערבי ידוע בשמו "הצד הרע". בקיץ עדיף להפליג בצדו המזרחי והמוגן של האי. אך אין טוב בלי רע, הצד המערבי מפורץ יותר ולדעתי, יפה יותר. לפני הקפת הכיף עגנו להפסקת צהרים במחסה שבין האי הקטן סנצורי ((CENTURI לכפר עם מעגן קטן הנושא את אותו השם. למעגן הקטן שרוחב הכניסה שלו כ 20 מטר לא העזנו להיכנס עם הקטמרן הרחבה. אחרי הצהרים הקפנו את כיף קורס. על החוף בדופן ימין בלטו שלושה מגדלי שמירה זהים שכאילו הועתקו מדגם של צריח משחק שחמט. לאורך כל החוף הקורסיקאי המגדלים מוצבים בנקודות שולטות ובולטים למרחוק.

לפני שאנחנו עומדים להיכנס למרינה האחרונה שלנו בקורסיקה הגיע הזמן לספר את סיפור המקום. אנחנו חוזרים למאה ה- 16. במאה הזאת ציי המלחמה התבססו על ספינות משוטים שנקראו בשם הכולל גליאון. עשרות חותרים כבולים לספסלים איישו את הספינות, כולם עבדים. תוחלת החיים של חותר אומלל הייתה לכל היותר שנתיים. נדרשו אלפי חותרים חדשים מדי שנה. כל צי עסק בשוד ימי או נכון יותר בציד ימי של חותרים חדשים. שודדי הים הצפון אפריקאים, אשר בהמשך היוו את הצי של האימפריה העות'מנית, פשטו על ערי וכפרי החוף של קורסיקה במטרה לבזוז ולשעבד את התושבים כחותרים. הרפובליקה של גנואה, אשר שלטה בקורסיקה, בנתה את מגדלי השמירה כדי להתריע על פשיטת פירטים ולהגן על הכפרים. איכות הבניה הייתה ברמה כזו שהמגדלים עומדים על תילם עד היום ומהווים חלק מהמאפיינים של האי.            

הכניסה למרינה של מצינציו (MACINAGGIO) מחייבת תשומת לב רבה בשל שרטונות הנמצאים לאורך נתיב הכניסה. זוהי המרינה הצפונית ביותר בחוף המזרחי ורוב תעבורת היאכטות מחוף הצרפתי או אליו עוברות דרכה. העיירה הקטנה הלחוצה בין ההרים לים עברה שינוי דרמטי מאז שעגנתי בה לראשונה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. משני רחובות מאוכלסים בדייגים, חנות מכולת זעירה ובית קפה שתפקד גם כמסעדה, הפכה מצינציו לעיירת נופש קטנה שרוב בתיה הם בתי קיץ של צרפתים ואירופאים אחרים. בנמל הוקמה מספנה והוצב טרבל-ליפט גדול. המשרד הזעיר של מנהל הנמל הוחלף במשרד גדול ואלגנטי, המחירים בהתאם. אולי זהו סיפורה של קורסיקה כולה. 

הגיע הזמן להצדיק את שם הרשימה שלנו, לחזור לאיטליה. אמנם קשה לקרוא לקורסיקה צרפת. יש יותר מדי שרידים לשלטון האיטלקי וגם הקורסיקאים עצמם (למרות נפוליאון קיסר צרפת  הקורסיקאי שעליו נדבר בהמשך) לא רואים עצמם כצרפתים אלה כאזרחי צרפת. אבל הגיע הזמן להוריד את הדגל הצרפתי מהתורן ולהחליפו באיטלקי. הנמל האיטלקי הראשון שלנו היה פורטו פררייו (PORTOFERRIO) נמלה הראשי של אלבה. פירושו של השם הוא "נמל הברזל". האי אלבה היה ידוע עוד בתקופה העתיקה כאי מכרות הברזל. הנמל העתיק הגדול מעיד על התעבורה הימית האינטנסיבית שעסקה ביצוא הברזל. בביקורנו הקודמים המרינה הייתה "מפוצצת". הפעם להפתעתנו היה מקום עגינה בשפע, אם כי לא זול. הנמל הרחב נוח מאוד לעגינת יאכטות-על, והיו רבות כאלה. אם אתם מזדמנים לאלבה (מומלץ בחום) אתם יכולים לתכנן עגינה במפרצים ולהימנע מדמי עגינה יקרים (בעונה). ניתן לעגון בבטחה בקרבת רוב המרינות של האי ולהיכנס אליהן עם הדינגי. אחר הצהרים כאשר הטמפרטורות ירדו ביקרנו במצודת העיר. זהו, לדעתי, ביקור חובה. תצפית ממגדל המצודה ממחיש את יופיו של האי הירוק. נפוליון אשר הוגלה לאי לאחר מפלתו הפך למקדם מכירות מספר אחד של האי התיירותי. בסוד אגלה לכם שהוא בילה באי 14 חדשים בלבד לפני שנמלט ממנו, תפש שנית את השלטון והובס בווטרלו. קשה להבין איך נפוליאון ויתר על אי יפה כמו אלבה. ביקור בוילה היפיפייה שהועמדה לרשותו מחזק את סימן השאלה. כאמור חזרנו לאיטליה, בערב אכלנו פסטה במסעדה קטנה, שתינו יין איטלקי ואיחלנו לנבחרת האיטלקית הצלחה ביורו (הם לא הצליחו).

מאלבה הפלגנו צפונה כדי להשאיר את היאכטה במרינה בחוף האיטלקי. השארת יאכטה באלבה לתקופה ארוכה בעונה היא כמעט בלתי אפשרית. יום ההפלגה האחרון שלנו היה היום הראשון בו נשבה  רוח ערה, לצערנו רוח נגדית. הלאגון 450 לא התרשמה יתר על המידה מרוח של 20 קשר, אבל אפשר לתאר את היום כיום של הפלגה קשוחה. לאורך החוף האיטלקי פזורות עשרות מרינות במרחק ממוצע של 20 -30 מייל זו מזו. הסקיפר שלנו בחר במרינה די מדיצי  (MARINA CALA DE MEDICI) הנמצאת בעיירת הקייט היפה רוסינינו (ROSIGANANO) כעשרה מייל דרומית לנמל הגדול של ליבורנו. אם בא לכם להפליג בין המרינות של טוסקנה, המרינה הזו היא בסיס מצוין, זו מרינה חדשה. כמנהל מרינה בעברי נהניתי מאוד מהתכנון והביצוע המוקפד של המרינה, עגינה במרינה חדשה היא כמו הפלגה ביאכטה חדשה.

סיפרתי לחבר, שייט, המכיר טוב את איזור הים הליגורי כי שם הרשימה יהיה "מעורב איטלקי -צרפתי", תרשה לי לתקן אותך, הוא אמר: "השם צריך להיות "מעורב איטלקי – איטלקי" על מצע קורסיקאי ורוטב צרפתי…