באפריל 2001, תחילת החורף של חצי הכדור הדרומי ותחילת עונת השיט בדרום האוקיינוס השקט, נשכרתי ע"י בחור וולשי חביב שזה עתה סיים לשפץ ולשפצר את הדו- תרנית החדשה שרכש, על מנת לסייע לו בהפלגתו המשמעותית הראשונה, מניו-זילנד לאיי טונגה, וללמד אותו מה ואיך בכחול הגדול.

בהיותו הרפתקן, ועל מנת להוסיף לרף החרדה שבו היה שרוי ממילא טרם ההפלגה, החליט הוולשי ברגע האחרון להזמין להפלגה האתגרית גם את בתו בת ה- 18 ואת בן זוגה, שכף רגלו של אף אחד מהם לא דרכה מעולם על שום דבר מתנועע – לא סקייטבורד, לא מפרשית קטנה בסופשבוע אנגלי, ובוודאי שלא יאכטה המפלסת את דרכה בגלים וברוחות המצויים בקווי רוחב º30 פלוס של האוקיינוס הגדול ביותר על פני כדור הארץ.

בכך נוספה להפלגה המתוכננת מטרה נוספת – לא רק לגמוא את 1200 המיילים הימיים בבטיחות ובכיף, במינימום קשיים, תקלות, נזקים וזמן, אלא גם להבטיח שהשיט וחיי הקרוזינג יתחבבו על העלמה הצעירה, על מנת שתחפוץ להצטרף לעיתים תכופות אל אביה במקום לטפח מרחוק את רגשות האשם של אביה האוהב.

בבת אחת התארכה רשימת ה- to-do-list ונוספו אליה סעיפים כגון וידוא קיום כמות מספקת של אירועים חברתיים בנקודות היציאה וההגעה, מציאת אטרקציות נוספות לחווית השיט עצמה ותכנון תכנית אמנותית לתפארת… לכל אלה התלווה החשש, שהפלגה רציפה של כ- 10 ימים, בתנאים שהאוקיינוס השקט יודע לפתח, עלולה להיות קשה לזוג הצעיר חסר הניסיון, אשר אולי גם חסר את אותה התלהבות ראשונית, העוזרת לשייטים רבים לעבור את הרגעים (לעיתים הארוכים, ולעיתים אף הארוכים מאד) הקשים שהפלגה מסוג זה עלולה ליצור.

מבט נוסף במפה הבהיר את מה שכבר ידעתי מהפלגות קודמות במסלול זה – אין הרבה משחק. הים גדול והדרך ארוכה, ההפלגות באוקיינוס הן פעמים רבות מסעות ארוכים ללא אפשרויות עצירה או קיצור מרחקים, בין אם זה מתאים לנו או לא.

על המפה, הגוש הכחול התחום מדרום-דרום-מערב ע"י ניו זילנד ומצפון-צפון-מזרח ע"י הארכיפלגים של ממלכת טונגה, מהווה את שדה השיט של הפלגתנו הקרבה. הוא כחול להפליא, מוכתם באמצעו רק ע"י נקודה אחת, איור גולגולת שציירתי בעבר על גבי המפה, המסמן נקודת דרך בטוחה במרחק כמה מיילים טובים משני מכשולים, שתמיד הקפדתי לעבור מערבית לה על מנת להישאר נקייה מסכנתם.

הסכנה אליה אני מתייחסת היא שוניות מינרווה (Minerva Reefs) – 2 שוניות המתנשאות ממעמקי קרקעית האוקיינוס עד לגובה פני הים, בלב ים, מרחק כ- 600 מיילים ימיים מהאדמה הקרובה להן ביותר.

2 השוניות מרוחקות זו מזו מרחק מיילים ספורים, ולשתיהן מאפיינים דומים – מדובר בשוניות היקפיות החובקות לגונה פנימית רדודה יחסית, בעומק של כ-10-15 מ' במרכזן, בעלות "פירצה" המאפשרת כניסת כלי שיט לתוכן ועגינה בתוך הלגונה.

האם נמצא לנו הפתרון לאתנחתא ולריגושים במהלך ההפלגה? בררר… 2 פחדים שהתעוררו בי התחרו ביניהם על הבכורה: האחד, האפשרות שאכשל בכניסה ללגונה, והשני – האפשרות שאצליח. לגבי הראשון, טעות ניווט, טעות זיהוי, או טעות בקריאת תוואי הקרקע והאלמוגים בכניסה ללגונה או בתוכה יגרמו לנו לסיים את מסענו מוקדם מהמתוכנן, ורחוק מכל אפשרות לקבלת הסיוע שחס וחלילה יהיה דרוש במצב כזה. במהלך ההיסטוריה, מספר אוניות מצאו עצמן מתנפצות באופן מלא או חלקי אל ועל השונית. הראשונה (מבין המוכרות) שבהן היא ציידת הלוויתנים מסידני, אוסטרליה, מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, שעל שמה קרויות השוניות, והמפורסמת שבהן היא הספינה הטונגולזית מ-1962, שאלה מצוותה ונוסעיה שניצלו שהו מספר חודשים בבטנה של אנייה יפנית טרופה שנתקעה על השונית עוד קודם לכן, עד שהנותרים מביניהם הצליחו לבנות רפסודה שהפליגה לאיי פיג'י ולהזעיק סיוע. לרובם זה כבר היה מאוחר מדי.

האפשרות השנייה, שאצליח להיכנס ללגונה ולעגון בביטחה, הייתה מרתיעה לא פחות: במצב כזה, אם מזג האוויר יחמיר והים יעלה, אני עלולה למצוא את עצמי כלואה בתוך הלגונה, ללא אפשרות לצאת לים הפתוח דרך הפתח הצר, חשופה לרוחות ולגלי הענק של האוקיינוס הדרומי, על עוגן שכנראה לא יחזיק מעמד ועם מרחב תמרון מינימאלי בתוך הלגונה. במצב כזה האפשרות לצאת ללא פגע שקולה לנס.

מסיבות אלה ממש דאגתי להתרחק מהאיזור עד כה. ככלל, משנותיי בים ובמיוחד מניסיונם המר של אחרים, למדתי להתרחק משוניות שאינן ליד החוף, אלא אם כן היאכטה עוגנת הרחק ובטוח, והדרך לשונית נעשית בדינגי, ביום שקט, עם עוגן, ציוד צלילה, תחזית מהימנה של מזג אוויר וזרמים, ושיר בלב. ואילו עתה, על אף האינסטינקט הראשוני להתרחק ולברוח ממקורות סכנה, ככל שהעמקתי בעניין, כך נמשכתי אליו יותר – המחשבה שניתן, פתאום באמצע הים, לעמוד על עוגן ולראות רק אופק סביב, לצפות בשונית הנגלית בשפל ונעלמת, מתכסה במים, בגאות, ולהתרשם מתנועת הדגה הנמשכת לשונית בגלל מקורות אוכל ומעבר זרמים, קסמה לי מאד. קסמו לי מאד גם התיאורים על שפע הלובסטרים החיים בין הסלעים, שקראתי בספרו של אולף רוהן* המתאר את מאבקם של השורדים הטונגולזים שצוינו קודם…

לאחר מחקר מעמיק של התנאים והדפוסים, השתכנעתי כי הדבר אפשרי. עם תכנון נכון ויסודי, מנת מזל לא מבוטלת מצד רוחות השמיים ואלות הים, וערנות רבה לשינויים בתנאים, זה אפילו יכול להיכנס לקטגוריית "לא בהכרח מטופש". בגלל דפוסי מזג האוויר ומשכי הזמן שבין רגיעה לסערות באיזור, וע"מ להישאר בצד הבטוח יותר של העניין, החלטתי לא לבקר בשתי השוניות, אלא רק באחת. בחרתי בשונית הצפונית, העגולה כמעט לחלוטין, בה הפירצה ממוקמת מצד מערב. מדובר בכניסה "נקייה" יחסית אם כי צרה יותר מזו של השונית הדרומית (מאפיין ההופך ליתרון מרגע שצולחים את הכניסה ונמצאים בתוך הלגונה), והלגונה עצמה גדולה יותר וידידותית יותר מבחינת עומק ומכשולים, דבר שיאפשר עוד קצת מרחב תמרון. בין אם לצורך עגינה ובין אם למקרה ומשהו יסתבך, אזדקק לכך. השונית הדרומית היא בצורת הספרה שמונה, ולמעשה רק חלק אחד מהשניים נגיש לכניסת יאכטות. הכניסה אליה רחבה אך בעייתית יותר מבחינת ניווט, השונית עצמה נמוכה מעט יותר מאחותה הצפונית, כך שהלגונה שגם כך קטנה יותר ומרובת מכשולים, מוגנת עוד פחות מהים הרוגש עליה בגאות.

יחד עם 2 יאכטות נוספות, על מנת לאפשר עזרה ו/או חילוץ בעת הצורך, ולחלופין חברה עליזה במצב דברים תקין, יצאנו למינרווה ריף צפון. הכניסה עברה באופן חלק, רבות בעזרת התצפית מהמצליבים, וכך גם השהות בלגונה, שפע הפעילויות שהמצאנו לעצמנו במקום (התמונות ללא מילים…), וכעבור 3 ימים היציאה ממנה. במבט לאחור, מבחינה חווייתית בהחלט מדובר באחד מרגעי השיא של שנותיי באוקיינוס השקט. היידה מינרווה ריף!

 

מומלץ: להיכנס רק בתנאי ים שקט לחלוטין ובתזמון המתאים של השעה המתה שבין הגאות לשפל, לקבוע צופה במצליבים או לכל הפחות בחרטום בכל תנועה אל, בתוך או ביציאה מהלגונה, לשנרקל בזהירות, לשלות צדפות ולובסטרים (לא לשכוח להצטייד בשק!) ולהעריך את הפלא.

לא מומלץ: לגרור עוגן, להיות מחוץ לסירה בשעת גאות, לצאת מהלגונה בדינגי ו/או ללטף את הכרישים האימתניים שסמוך לפתח היציאה!