מה קרה ל"קפטניוס"? – תעלומה ימית
מאת: עופר פיין
אולגה צועדת לאט, לאורך הרציף, בצעד מהוסס. היא מסתירה את העיניים עם היד כדי להגן עליהן מהשמש, למרות המשקפיים הכהות האופנתיות, אפשר להבין את הצעד המהוסס. בחורה רזה ושברירית, מתקרבת לבד ליאכטה היחידה במעגן ובה חמישה גברים. לוקח לי כמה שניות לזהות אותה. בכל זאת, פעם ראשונה שאני רואה אותה באור יום מלא.
"אולגההה", נפלטת לי צעקת שמחה, והגוף שלי איכשהו עובר את הריילינג ונוחת על הרציף עוד לפני הקול שלי. אני פותח ידיים רחבות, ונותן לאולגה חיבוק מלא באזור הכתפיים. ככה זה שחוזרים למקום ופוגשים אנשים מוכרים.
מחפשים אנייה
לא תיארתי לי בכלל שהמפגש הקטן הזה, לאור השמש, יוביל אותנו למעורבות עמוקה בניסיונות לגלות מה קרה לאנייה החופית "קפטניוס", 800 טון, דגל יוון, ועליה קרובי משפחתו וחבריו של קפטן קוסטה, בעלה של אולגה, רוב הצוות היה מבני האי איקריה. האנייה נעלמה במזרח הים התיכון ב- 1978 (בהמשך הכתבה אני מבקש את עזרתכם, הקוראים, בפתרון התעלומה). מעניין שכל הימים בהם שהינו במגניסי Magganiti עברו בלי מילה אחת בעניין הזה, ורק אחרי שעזבנו קיבלתי במפתיע טלפון מקוסטה עצמו: "האם ידוע לך או למישהו מהחברים שלך משהו על היעלמות האנייה "קפטניוס"? היא יצאה ב- 1978 מנמל במצרים ונעלמה, יחד עם כל הצוות".
"האמת, לא שמעתי עליה בכלל" אני עונה לו. ואז הוא הפתיע אותי עוד יותר "אנחנו חושדים שאולי ישראל מעורבת בהיעלמות שלה, אולי בני הדודים והחברים שלי יושבים עד היום בכלא בישראל". "אין מצב" אני עונה לו, "אנחנו מדינה דמוקרטית, עם עיתונות חופשית. אין שום סיכוי שבעולם שצוות אנייה יוונית יישב כל כך הרבה שנים בכלא בישראל בלי שנדע מזה. שום סיכוי שבעולם!!"
"אה, אוקיי, אני מבין" הוא עונה, "אבל אולי בכל זאת תוכלו לעזור ולגלות מה קרה להם? אתם הרי כולכם קצינים בחיל הים הישראלי. אם מישהו יכול למצוא משהו, זה אתם!" "לשעבר", אני חושב בלב, "קצינים לשעבר.."
לא תיארתי לי בכלל שהמפגש הקטן הזה, לאור השמש, יוביל אותנו למעורבות עמוקה בניסיונות לגלות מה קרה לאנייה החופית "קפטניוס", 800 טון, דגל יוון, ועליה קרובי משפחתו וחבריו של קפטן קוסטה, בעלה של אולגה, רוב הצוות היה מבני האי איקריה.
חוזרים לחגיגות הקיץ באיקריה
חזרנו לאיקריה אחרי שנה, כולל חורף ארוך בלי הרבה הפלגות. במשך השנה הזאת שמרתי על קשר בעיקר עם לאורה, "החברה לפשע" של אולגה. לאורה היא קצת יותר רצינית, קצת יותר מאופקת. "היא הייתה ברוקרית בבורסה לניירות ערך בניו יורק", אולגה מספרת לי, "וגם יש לה הרבה עניינים, היא מאד עסוקה". כך יצא שרוב המפגשים היו דווקא עם אולגה, ואחר כך גם עם קוסטה ועוד חברים. ניסינו לארגן עוד מסיבת ריקודים, כמו בקיץ שעבר, אבל לא כל כך הצלחנו. מסתבר שפספסנו הרבה מאד מסיבות. "אתם צריכים לחפש את המילה פאנגירי. מבטאים את המילה פאנאירי, אלה מסיבות הריקודים המפורסמות של איקריה. כולם רוקדים, מילדים ועד זקנים, מקומיים, אורחים, תיירים, כולםםם.." מספרת לנו אולגה. אז הסתכלתי באינטרנט, באמת יש בלי סוף חגיגות פאנאירי.
באוגוסט לדוגמה היו 14 חגיגות שונות ברחבי האי. אלה חגיגות שבמקורן, ברובן, קשורות לאירועים ותאריכים דתיים, אבל אלה מהווים רק תירוץ לחגוג, לאכול, לשתות ולרקוד, לפעמים כל הלילה ויותר. יש לי השערה מסוימת שהיא ספציפית לכפר "שלנו", מגאניטי Magganiti. יש לי תחושה שהריקודים כאן אינטנסיביים יותר, שבאותם רגעים שהמקומיים כאן מורידים את ההגנות, את העכבות, הם מורידים אותם ממש, לגמרי. אולי זה קשור במיקום של הכפר, העובדה שקשה להגיע אליו, גם מהיבשה וגם מהים או שאולי אלה הסלעים, אותם סלעי ענק, בגודל של בתים, שאני רואה בכל מקום בכפר ובמעגן, סלעים כמעט עגולים, ענקיים. כשמרימים את המבט אל הצוקים התלולים שמעל הכפר, אפשר לראות בבירור סלעים כאלה נוספים, שממש מחכים להזדמנות להתגלגל למטה ולמחוץ את הבתים. אף אחד לא מדבר כאן על הסלעים, אבל אולי זה מסביר במשהו את האווירה בכפר… חיים עכשיו!!
תראו, הפלגנו לכאן במעין תקווה לשחזר את חוויות הקיץ שעבר. אבל החיים לא עובדים כך. בקיץ שעבר היינו שלושה, אודי, ישראל ואני. הפעם הצטרפו דני וברוך. חמישה חברים ותיקים, שמכירים אחד את השני קרוב לחמישים שנה. ההיכרות היא כזאת שאין כל כך עכבות. כולם מכירים טוב מאד את הפלוסים והמינוסים של כל אחד, את כל הניואנסים. אז לא תמיד יש מנהיג ולא תמיד יש תכנית. כך מצאנו את עצמנו הולכים לאיבוד בחושך בחצרות האחוריות של הבתים של הכפר, במדרון די תלול, מנסים למצוא את דרכינו לרחבה של הכנסייה (מה שמכונה כאן "קפה ניאו", והוא מקום המפגש המרכזי) בעזרת הפנסים של הפלאפונים. כל רגע מישהו אחר מועד, מישהו נתפס עם השיער בענף של עץ פרי, ואז פתאום אנחנו צמודים לחלון פתוח של בית. והאנשים בפנים במרחק מטר מאיתנו. "לא נעים לי ככה לפלוש לבתים של אנשים" ישראל חצי ממלמל. בדיעבד הסתבר שהאחות של אולגה צלצלה אליה באותו ערב להגיד לה שהיא רואה חמישה גברים שמסתובבים אצלה בגינה. מה לעשות?
למחרת היה יום נדיר בדרום איקריה, יום בלי רוח בכלל. ממש 'שתיל'. אז יצאנו לשחות ולחתור קצת ב"סאפ", סתם להתבטל בשמש. בין היתר יצאתי עם ה"סאפ" לכיוון סירת דיג קטנה שהסתובבה לאט דרומית למעגן, במרחק אולי כ- 200 מטר מהחוף. הגעתי אליהם והתחלנו לשוחח, אני בבגד ים יושב על הסאפ, אוחז בדופן הסירה שלהם, הכול רגוע כשאין גלים ורוח. שני גברים די מבוגרים, חוטי דיג ביד, מדברים אנגלית טובה מאד. "ג'ורג' וג'ון", עבדו כל החיים בארה"ב, כמו רבים מתושבי האי. "אבל מה השמות שלכם כאן, ביוונית?" אני שואל. "יורגו ויאניס" הם פולטים לאט, בחצי חשק, בהיסוס, עם חיוך נבוך. אנחנו ממשיכים לדבר, מה אתם עושים בארה"ב? "עובדים במקצועות הבניין". אני מספר שהגעתי עם חברים, יאכטה מישראל. "הנה, זאת ששם" אני מצביע לכיוון המעגן, שמכונה כאן יאלו (Yalo), רואים בבירור את התורן שלנו, תורן יחיד במעגן. פתאום יורגו אומר "תשמע סיפור. אתה מישראל, אתה אומר? לפני שנתיים הגיעה לכאן ספינה גדולה של חיל הים הישראלי. קצינים במדים ירדו לחוף והגיעו למסעדה שלנו למעלה, אפוסטוליס (Apostolis), ורקדו כל הלילה.. אחר כך, בבוקר, הפליגו ונעלמו.. "אני מנסה להגיד להם שאולי הסיפור קצת יותר צנוע, יאכטה קטנה, בלי מדים.." לא עזר, דייגים יוונים אוהבים אגדות והאגדות חזקות מהמציאות.
למחרת היה יום נדיר בדרום איקריה, יום בלי רוח בכלל. ממש 'שתיל'. אז יצאנו לשחות ולחתור קצת ב"סאפ", סתם להתבטל בשמש. בין היתר יצאתי עם ה"סאפ" לכיוון סירת דיג קטנה שהסתובבה לאט דרומית למעגן, במרחק אולי כ- 200 מטר מהחוף.
אירוח יווני במעלה ההר
אחרי כל ההרפתקאות הקטנות שלנו בין השיחים והעצים והחצרות האחוריות, אולגה החליטה לארגן לנו מפגש ולארח אותנו אצלה בבית. עשר פעמים היא בדקה לוודא שאנחנו באים, שלא נברח פתאום לים, כמו בשנה שעברה. "באים, באים, בטוח" אנחנו אומרים. "איפה ומתי?"
"אצלי בבית, שם למעלה" היא מצביעה, "בערב". "באיזו שעה?" אנחנו שואלים בתמימות, ואז פתאום היא קופאת, נעצרת באמצע המשפט ונועצת עיניים בשעון שלי, הפה שלה פעור בהפתעה "אתה עם שעון?" היא שואלת, "מה קורה איתך? אתה באיקריה! אתה כבר פעם רביעית פה (בקיץ שעבר הייתי שלוש פעמים), תסתכל מסביב. אתה רואה מישהו עם שעון?" אני באמת מסתכל, ואז, בבת אחת, נופל לי האסימון. אני נזכר בכל ההפתעות שלנו באי בקיץ שעבר – חנויות שלא נפתחות, שוטרים בבית הקפה במקום במשרד, חברים מקומיים ש"כאילו" מבריזים. וואלה, אני בודק, סורק את החלל, לאף אחד אין שעון! אולגה נשענת קדימה ומורידה לי את השעון. אני משפשף קצת את המקום הריק, הערום. מה אני מרגיש? הקלה? כן, הקלה.
אולגה פותחת שולחן. חברים נכנסים ויוצאים. משלוחי אוכל מהמסעדה למעלה, אפוסטוליס או פוליזוס (Polizos) נוחתים על השולחן. קוסטה מספר שהוא התחיל להפליג בגיל 14, עם אבא שלו שהיה קפטן של אניית קרגו "עם שלושה מפרשים, 150 טון, אורך 22 מטר, רוחב 5 מטר, מנוע אחד 110 כ"ס". החברים מספרים על חיל הים, כל מיני ספינות. אני מספר שהייתי גם "שני" בצי הסוחר. פתאום הוא מסתובב אלי ושואל: "איך תדע שהאנייה עמוסה מדי?", "אני מודד את זמן הטלטול הרוחבי" אני עונה בלי לחשוב, ופתאום אני קולט שקוסטה עשה לי בוחן פתע, הוא רצה לדעת אם הוא מדבר באמת עם ימאים או שאנחנו סתם סוג של מתחזים "marinero d'aqua dulce" (ימאים של מים מתוקים). ראיתי שהוא נרגע, והשיחה המשיכה לקלוח.
אולגה החליטה לספר לנו פתאום איך היא כמעט מתה, בדרך לעיר הגדולה של האי, אבדילוס (Evdilos), היא פספסה את הסיבוב ונחתה עם האוטו בים, בחושך. האוטו התמלא מי ים, היא לא הצליחה לצאת והתחילה לטבוע. היא התעוררה בבית החולים. מסתבר שהיה בן אדם אחד שלגמרי במקרה ראה את התאונה והצליח להציל אותה, חסרת הכרה, מהים. קוסטה הרים כמה טלפונים וערך כמה פגישות והכריח את ראש האי לבנות מעקה בטיחות בעיקול המסוכן. בכל האי המעקה ידוע כ"המעקה של אולגה", ועל העיקול המסוכן כולם מצביעים תוך כדי נסיעה וממלמלים "כאן אולגה עפה בחושך, בלי כנפיים, מהיבשה לים!"
האם תמצא הקפטניוס?
החגיגות באיקריה הסתיימו וחזרתי לשגרה. לא שכחתי את אולגה, בעלה קוסטאס ותעלומת האנייה שנעלמה ללא עקבות.
חיפשתי ברשת. בשנות ה- 70 של המאה הקודמת השתוללו לפחות שלוש מלחמות במזרח הים התיכון. נתחיל כמובן עם המלחמה הנוראית שלנו: יום כיפור בשנת 1973. אחר כך, בקיץ 1974, פלשו הטורקים לצפון קפריסין. היוונים כאילו נלחמו בהם, ביבשה ובים, רבים מאד נהרגו, כולל אניות שטבעו. בהמשך, החל משנת 1975, השתוללה מלחמת האזרחים האכזרית בלבנון, בה היו מעורבים הפלאנגות הנוצריות נגד מיליציות שונות, שלימים הפכו בין היתר לחיזבאללה. מלחמת האזרחים הזאת נמשכה שנים רבות והניבה גלים רבים של פליטים שנמלטו בספינות מלבנון לקפריסין. באינטרנט יש מספר אתרים המונים את השמות ונסיבות הטביעה של אניות לאורך השנים, בכל העולם, כולל הצוותים שלהם והבעלים שלהם. מצאתי שהאנייה קימון "Kimon", דגל קפריסין, הוטבעה בירי רקטי בנמל ביירות או סמוך לו, ב- 1978. עוד אניות הוטבעו באותן שנים, אבל אין זכר לאנייה קפיטניוס "Kapetanios", כאילו יד נעלמה מחקה אותה מהרשומות. לא פתרתי לאולגה וקוסטאס את התעלומה.
כאן המקום לבקש את עזרתכם, הקוראים. אם מישהו יכול למצוא רשומות ביוונית, אולי בעיתונות של אותם שנים, או לחילופין בערבית, שהרי היא הפליגה ממצרים, אשמח לאסוף ולהעביר כל פיסת מידע לאולגה ולקוסטה ולעזור להם להבין מה קרה לחבר שלהם Stelios Manolis ולאביו Giorgos , שניהם מאותו הכפר, Magganiti שבאי איקריה.
