יצאנו לכיוון מדגסקר ממאוריציוס. על סיפון ה"שפירית" יק, יושי, זולו ואני. האוקיאנוס ההודי ידידותי ל"שפירית" ויושביה. אנחנו מחליטים לעגון ליד אי שנמצא 250 מייל צפונית מזרחית למאוריציוס, ושמו קרגדוס, או כפי שהמקומיים מכירים אותו סנט. ברנדון. ברונו, תושב מאוריציוס וחובב ים נלהב, הביא מפה ימית ואמר שחייבים לעגון ולטייל על האי. (ככה זה כשמקיפים עולם – כל אחד שנפגוש, יאמר לנו מה אנחנו חייבים ואסור להחמיץ… העולם יפה ומלא פינות שכוחות-אל ונפלאות).

האי אמנם מיוחד. שומם, צמחייה נמוכה ותושביו היחידים הן שתי קהילות שחפים, (קהילה אחת מסוג שחור והשנייה מסוג לבן), שהפכו את המקום למושבת קינון צפופה וייחודית. הציפורים לא מפחדות מאיתנו, הן מרשות לנו להתבונן מקרוב בקיניהן, בביצים ובאפרוחים, חלקן מרחפות סביבנו כדי לבחון מי הציפורים החדשות שהגיעו לכאן. יש ללכת בזהירות, לא לדרוך על הקינים. אני נזכרת במבצעים המסובכים שעושה צלם הטבע יוסי אשבול ואחרים, כדי להגיע ולצלם בהצלחה קינים של שחפיות ושחפים. מדהים.
 

במפרץ בו אנחנו עוגנים מגלה יושי את הלוויתן הראשון במסע הזה. בהמשך מלווים אותנו לווייתנים רבים, בדרכם דרומה, לקיום מצוות "פרו ורבו" וגידול הצאצאים, במפרציה החמימים והמוגנים (יחסית) של דרום אפריקה.

אחרי שישה ימים בים שלוו ברוחות דרום מזרחיות חזקות, במחיר של שני מפרשים קרועים ובמורל גבוה, כיאות לספנים עבריים מנוסים ומאותגרים, אנחנו מגיעים באישון לילה לדיאגו סוארז, עיר נמל בצפון מזרח האי, שהוא גם נמל כניסה. עם בוקר יוצאים לשוטט בעיר אחרי תהליך כניסה, שהתברר לנו שאין בו כל סדר או הגיון וכולו תלוי ב"מאכער" שתאמץ לך שיסדיר את התהליך, כמובן אחרי ש"שימנת" אותו היטב….

עם ריצ'רד, מדריך מקומי דובר אנגלית טובה ובעל ידע עשיר על האי ומאפייניו, אנחנו יוצאים ליום סיור ביער המדגסקרי. המושג החוזר הוא "אנדמי" (ייחודי). מדגסקר עשירה בפלאי טבע ייחודיים לה, מהלמורים, הפוסה, עופות וזוחלים נדירים ועד מגוון עצום של צמחים מיוחדים שהמפורסם והמרהיב בהם הוא הבאובב, שמתוך שבעה מינים ידועים שלו, שישה מצויים רק במדגסקר (נראה שהכוכב של "הנסיך הקטן" היה בכלל מדגסקר).

שבת ואנחנו מפליגים לאי נוסי קומבה, (נוסי, במלגשית, פירושו אי). אנחנו מופתעים ממספרן הרב של היאכטות העוגנות באי ומגלים שהגענו בדיוק לפסטיבל שמתקיים כאן ויאכטות רבות על יושביהן הגיעו לכאן במיוחד למאורע. נשות האי מפליאות בעבודות רקמה, הגברים עוסקים בדיג. האי שוקק חיים ותושביו מסבירי פנים ומארחים אותנו בחגיגה שכוללת תחרות בוקס מדגסקרי, משהו המזכיר קצת איגרוף תאילנדי (ללא כפפות), שירה, ריקודים ומאכלים מקומיים. הכפר כולו לוקח חלק בפסטיבל: תינוקות, ילדים ונוער, תרנגולות וברווזים. גולת הכותרת של היום היא השקת ספינת דיג חדשה. יק מלמד את המקומיים לקרוא בעברית: "יושי תן גב" ולקריאות התושבים החוגגים והודות לגב של יושי, הסירה מחליקה למים וההתרגשות רבה.

מכאן הפלגנו לנוסי בי, שעליו העיר הלוויל ולה שדה תעופה. נפרדים בצער מיק ויושי, סיירנו באי, הצטיידנו במזון טרי (ניתן למצוא בשווקים פירות וירקות טריים וטעימים, לא לצפות למאכלים "מערביים").
 

לאורך כל המסע במדגסקר מפחידים אותנו מפני גנבים, שודדים ורוצחים ובכל מקום אנחנו שוכרים נער מקומי שישגיח על הדינגי כשיורדים לחוף. בכל מקום אליו אנחנו מגיעים, מציעים לנו המקומיים עסקות חליפין, כמו פירות שונים תמורת שמיכה, דבש שרדו מחלות דבש של דבורים פראיות, תמורת צנצנות ריקות, ארבע ביצים תמורת סוכר וחלב או דיונון שזה עתה נתפס (ויהפוך לארוחת-גורמה), תמורת חבל.

ממשיכים לקרייטר בי. מפרץ חמוד ושקט, ולידו כפר קטן. השקיעות כאן מרהיבות, השמים, מעבר לרכס, נצבעים באדום וורוד וסגול, להקת דולפינים משוטטת במפרץ בחיפוש אחר מזון ויש זמן להכיר את יושבי היאכטות האחרות במפרץ – משפחה דרום אפריקאית שמפליגה כבר שלשה חדשים בקטמרן. ודון וננסי, אמריקאים שמשוטטים כבר 20 שנה ברחבי העולם. "צועני-ים" אמיתיים, עם סירתם הקטנה והצנועה, עתירי ניסיון וחוויות (כולל הוריקן ומה לא). להקשיב להם דומה לקריאת ספר הרפתקאות מרתק.

יצאנו ביחד שלוש הספינות, לאי "טני קלי", אי קטנטן עם חוף מוזהב וריף יפה לשנירקול. לצידנו שוחים צבי ים, מתחתנו, בין האלמוגים מורנה ענקית מחכה לטרף וברקודות משייטות בלהקה. שדות של קיפודי ים והמון אלמוגים ושושנות ים בצבעים שונים ומרהיבים. הרוח מתחזקת מעט ואנחנו מנצלים אותה להפליג לאי נוסף בשם נוסי ממוקו, בכניסה למפרץ קטן ושקט. איזו שלווה.
 

עם שחר מתעוררים ויוצאים למסע רגלי בכפר הקטן והסבך שלידו, על האי.

מגיעים לחוף בשיירה, הדינגי של ננסי ודון נגררת אחרי הדינגי שלנו ולצידנו ברדלי וג'יסון הדרום אפריקאים, חותרים בקייק. אנחנו פוגשים שני צבי ענק ותוך זמן קצר מופיעים הלמורים שלא יכולים לעמוד בפני ריח הבננות ששמתי בתיק. הם מזנקים על הכתפיים שלנו, "שודדים" את הבננות וזוללים אותן בתאווה. יער המנגרובים בשולי המפרץ מוצל ומפתיע בצורות של הגזעים שלו, שנחשפים בשעת השפל.

בקייק אנחנו מקיפים את המפרץ, מגלים את שוכני המנגרובים וצופים בעוד שקיעה מדהימה. כזאת, אומר זולו, עוד לא היתה.

טלי, ביתנו, מצטרפת אלינו ואנחנו ממשיכים לתור את המפרצים הציוריים של מדגסקר. אחרי לילה גשום וסוער באנקיפי, מאירה השמש על בוקר נעים ורוח טובה שמשיטה אותנו לאי סקטייה. כאן נבלה סוף שבוע נפלא – חותרים בקייק, מסיירים במפרץ, שוחים ושוב שמחים לפגוש את חברינו ממפרצים קודמים וגם חברים חדשים שעוגנים לצידנו. המפגשים האנושיים עם המקומיים ובעלי היאכטות העמיתים הם אין סופיים ומזמנים היכרויות וחוויות מרגשות.

מטיילים על האי ומבקרים במטע של ילאנג ילאנג, שמפרחיו ממצים בשמים ומוצרי קוסמטיקה יקרי ערך, לומדים על צמח הווניל, סחלב, שמולדתו מדגסקר ורק כאן מצוי החרק שיודע להפרות אותו. מקלות הווניל הטריים ובקבוקון הילאנג ילאנג מציפים את ה"שפירית" בריחות משכרים.

טלי משתעשעת עם הילדות הקטנות והן צובעות את הפנים בצבעים המופקים מצמחים. נשים מתייפות כאן בציורים יפהפיים על פניהן, לעיתים הן פשוט מורחות את הצבע על הפנים כולן ומסתפקות בכך.
 

חזרנו להלוויל, כדי לעשות את סידורי העזיבה של האי. יד ימין לא יודעת מיד שמאל, אין שתי יאכטות שעושות את תהליך העזיבה באותה דרך. הדרך רצופה שוחד וסחטנות. זולו כבר מיומן מתהליך הכניסה בדיאגו ויוצא מהעניין בלי לשלם פרוטה. מצטיידים ויוצאים דרומה, לרשן ביי (מפרץ הרוסים). מכאן ואילך אנחנו בכיוון דרום, נעצור עוד במספר מקומות במדגסקר ונחתוך מערבה לחופי מוזמביק ומשם לאורך החוף האפריקני עד ריצ'רדס ביי בדרום אפריקה.

עוגנים ללילה לא שקט באירנג'ה, מקום עגינה לא מוגן ורדוד ובהמשך הלילה הופך גם למסוכן. סוול חזק ואני מאתגרת את עצמי בבישול, תוך כדי טלטולים אינסופיים. לקראת 3.00 בבוקר עולה הרוח, זולו עולה לסיפון לקולות אזעקת העוגן ואני בעקבותיו. מרימים עוגן ועוזבים. חושך סמיך סביב. תודה לאלוהי הגי.פי.אס.

גשם שוטף מרטיב את הסיפון על יושביו. ב – 6.30 נכנסים לנהר בראמאמיי, 2 מייל בעומק הנהר, השמש עולה. איזה יופי. שכחנו מאירנג'ה ולא נמליץ על המקום הזה לאף אחד. עושים את הלילה בשפך הנהר. למחרת מגיעה רוח מזרחית, יוצאים לכיוון מפרץ דרנג'ומאינה, דג ווהאו טעים מאוד עולה בחכתנו וארוחת ערב שכוללת מאכלי דג מגוונים מוכנה ומוגשת בידיו האמונות של זולו.
 

מסיירים בעיירה הסמוכה, עצוב. הכל הרוס, שרוף ומוזנח. נראים סימנים של משהו יפה שהיה כאן ונחרב. ככה זה בכל מדגסקר וזה עצוב.

מכאן אנחנו יוצאים (שוב עם מזרחית טובה) למורמבה ביי. לווייתנים חוצים את דרכינו ואנחנו לוקחים אישית את זינוקיהם ונפנופי הסנפיר (ריקודי חיזור שכאלה). בהתחלה, ממרחק, הם נראים כמו שרטון ואז מתברר ש"השרטון" זז וההתרגשות רבה.

המקום היפה ביותר במדגסקר הוא מורמבה ביי. מפרץ מקסים, זרוע איונים קטנים קרסטיים, שהים "אוכל" אותם ויוצר מדפים ציוריים סביבם. על כל אי כזה צמחייה מיוחדת והבאובאב האדום שצומח כאן נראה כמו גן פסלים מרהיב. המצלמה עושה שעות נוספות וכך גם הדינגי, בשיטוט ושיוט לכל פינותיו הנסתרות.

השקיעות מרהיבות (כבר אמרנו?) וקווי המתאר של האיונים ברחבי המפרץ, נראים עם דמדומים כמעשה תחרה עדינה או סידורי פרחים ענקיים המחכים לאיזו חגיגה.

התחנה האחרונה שלנו במדגסקר היא מג'ונגה. לעיר הזאת יצא שם של קן-פושעים ורוצחים ואגדות אורבניות רבות מסתובבות סביבה.

אנחנו יוצאים לשוטט בה, כדרכנו בכל מקום אליו מגיעים אנחנו משאירים שני מקומיים לשמור על הסירה. בשובנו אנחנו מוצאים את הסירה בבוץ עמוק. הים נעלם… שפל שלא יאומן.

מבצע חילוץ הסירה מהבוץ עובר בהצלחה. כולנו מרוחים בבוץ כהה ואין להבדיל בינינו ובין המקומיים, כהי העור, שעוזרים לנו. לאחר חתירה מאומצת בבוץ מגיעים סוף סוף למה שהיה קודם הים וחוברים ל"שפירית" למקלחות ושינה טובה.
 

כאן המקום לתאר את כלי התחבורה הנפוצים במדגסקר, ריקשות קטנות וצבעוניות הנגררות על ידי מקומיים קלי רגליים ושריריים, משרתות את המתניידים ביבשה ואילו בים אינספור סירות בגדלים שונים. רוב רובן נעות רק בעזרת המפרשים ונדיר ביותר לפגוש סירה מקומית בעלת מנוע. בעיקר ניתן לפגוש שני סוגי סירות: קנו עם מצוף-צד, OUT RIGGER וסירות משא גדולות יותר עם מערך מפרשי גף.

הסירות כולן נבנות בבנייה עצמית והן שטות ביעילות ובמהירות מפתיעה. ברוח גבית יכולנו לראות כמה מהן שחלפו על ידינו ועברו אותנו "בזלזול"….

תנועת הסירות מותאמת לגאות והשפל וניתן לראות אותן על קרקע הנמל יום שלם, עד שהמים עולים שוב, עם הגאות והן ממשיכות ליעדן הבא. בשעות השפל מתנהל עליהן ולצידן כל המסחר ברפיה, עצים, דגים ועוד…

אנחנו מצטיידים בפירות וירקות טריים, מעמיסים את הצידה על הריקשה ומשם ל"שפירית". מחכים לרוח הנכונה שתוציא אותנו מכאן, מערבה, בדרך לאפריקה וליתר דיוק לחופי מוזמביק. לדרום אפריקה אנחנו מגיעים אחרי 11 ימים ולילות באוקיאנוס ההודי, שרוחותיו וזרמיו מתעתעים, חגים ומשתנים. עזבו תחזיות מזג אויר, שום דבר כאן לא דומה לשום תחזית. זרמו עם הקצב של הים והרוחות. ותמיד צפו להפתעות.