מארץ האש אל ארץ הקודש – ובחזרה

מאת ארנסטו סייקין הביאה לדפוס אורית קדר

יציאה להפלגה ארוכה, לבד ביאכטה היא חלום שלעולם לא יתגשם עבור רבים ועבור אחרים זהו טירוף שאי אפשר להבין אותו. ארנסטו סייקים, שהגיע מארגנטינה ביאכטה של 31 רגל מתארח בימים אלו במרינה ת"א. את רוב הדרך הוא עשה לבדו. כתבת כחול נפגשה איתו: מטורף הוא לא. מאושר - כן !

המסע של ארנסטו התחיל בעצם מביקור אצל הרופא. ארנסטו, אז בן 32 מנהל בכיר בחברת נפט גדולה בשעות היום ומורה לחינוך גופני ב"אורט" בשעות הערב, מבוסס כלכלית ומצליח פשוט לא הרגיש טוב והלך לבקר את רופאו. ד"ר רודריגז נתן לו שתי אפשרויות – לחיות או למות . אם יבחר באפשרות הראשונה יהיה עליו לוותר על אורח חייו הנוכחי ועל כל מה שעמל עבורו. האפשרות השניה פשוט תקרה אם לא ישנה דבר. ארנסטו בחר בחיים. הוא החליט לשנות את חייו, עזב את עבודתו, קנה יאכטה ובמשך שנה התכונן למסע שלו. כאיש מכירות במקצועו, ידע לנצל היטב את כישוריו: הוא נפגש עם 92 חברות והצליח להשיג 23 ספונסרים למסע שלו, המכסים את כל ההוצאות שלו. המסר שלו הוא: "צאו מג’ונגל הבטון, הגשימו חלום, אם אני יכול – כל אחד יכול". ליאכטה הוא קרא " חיים חדשים" (NEW LIFE ) .
ארנסטו מפליג בקצב אופייני לדרום אמריקה – "טרנקילו" הוא אינו ממהר .מאז שיצא לדרכו לפני שנתיים וחצי הוא עוצר בכמה שיותר מרינות, משוחח עם אנשים, מנסה לשכנע אותם שהזמן קצר, וחבל לבזבז אותו בלחלום חלומות – הרבה יותר טוב זה להגשים אותם. בכל מרינה הוא מארגן הרצאות חינם, עונה על שאלות ומנסה להלהיב אנשים. בכלל, אנשים הם החלק המרכזי של המסע הזה. הוא תמיד שמח לפגוש חדשים, מזמין אותם לבקר ביאכטה שלו. גם במרינה ת"א כל הסקרנים המתקבצים סביב הסירה מוזמנים מיד פנימה, להפתעתם הגדולה. אנחנו לא ממש רגילים לאנשים חייכנים ופתוחים שלא מנסים למכור לנו משהו. לדבריו המזכרות הטובות ביותר הם האנשים שהוא פוגש. רובם עוקבים אחריו באינטרנט ושומרים על קשר רדיו יומיומי. הדף שלו בHOTMAIL מתמלא מידי יום ואין לו זמן לענות לכולם. ארנסטו עושה לנו את זה, ללא ספק, גם לי. לאחר הפגישה איתו נראתה הדרך בין חלומותיי ובין המציאות של חיי הרבה יותר קצרה.
את דרכו התחיל מארגנטינה דרך אורוגואי לברזיל שם שהה 7 חודשים. בעיניו הברזילאים הם האנשים החמים והמקסימים ביותר שפגש בכל מסעו. השילוב בין הדם הלטיני והאנושיות שעדיין לא הומרה בכסף כבשו אותו. משם המשיך לטרינידד וטובגו , הקאריביים וארה"ב. במשולש ברמודה נקלע לסערת ברקים שבה שבק הרדאר שלו ובעצם לא תוקן עד שהגיע לישראל. את משולש ברמודה עזב בשמחה: עקב התפרצויות געשיות בים מופיעים גלים בגובה 4 מטר ללא כל סדר , מכל הכיוונים כשבעצם אין בכלל רוח – כך הפליג במשך 7 ימים . הוא ביקר גם בקובה שם היה לו מפגש עצוב עם האנשים. ההתרשמות שלו הייתה כי הפחד שולט שם – למרות כל הניסיונות להציג את קובה כמקום ידידותי לתושביו. כשעזב את קובה, נדהם לפגוש ספינה של משמר החופים האמריקאי במרחק 5 מייל מהחוף הקובני.
בחציית האטלנטי הוא "תפס טרמפ" על זרם הגולף והפליג במהירות .על הזרם עצמו הגלים היו בגובה 40 ס"מ ואילו מחוץ לזרם – בגובה 2 מטר. הבעיה היחידה הייתה התנודות החזקות מצד לצד .הוא נאלץ לישון על הרצפה במרכז הסירה כשראשו מאובטח בכריות. ארנסטו עבר 190 מייל ביום במשך 3 ימים. לקח לו 12 יום ו 12- שעות מברמודה לאזורס.
המשמרות שלו היו בנות 45 דקות. הוא חישב כי לוקח 45 דקות ביום להתנגש בסירה מהרגע שאתה רואה אותה. לאחר שינה של 45 דקות כשהתעורר ומצא אוניית מכולות באורך 150 מטר במרחק של 300 מטר מהיאכטה שלו – ירדו המשמרות ל 30 דקות
את רשמיו מהמסע הוא שולח למספר עיתונים ברחבי העולם המפרסמים טור קבוע שלו. הוא הופיע במספר רב של תוכניות טלוויזיה ובעתיד יופיע כנראה גם ספר. חברתו לחיים, הנמצאת בארגנטינה ומצטרפת אליו מידי פעם כותבת גם היא טור , העוסק בצדדים אחרים של המסע: האהבה, הבדידות. הוא טוען כי הטורים שלה הרבה יותר פופולריים … .
היאכטה שלו ממש קטנה, נראית כמו דירת רווקים ,קצת ספרטנית אבל מאובזרת היטב. יש בה הגה מוט עם הגה אוטומטי ועוד אחד נוסף, WEATHER STATION , שני מכשירי GPS , מכשיר קשר SSB , מכשיר קשר ידני ועוד אחד בשק המילוט, משדר מצוקה ומד עומק. הוא משתמש באלכוהול כדי לבשל. את החשמל לסירה הוא מקבל בעיקר מהשמש: ביאכטה 3 פנלים סלולריים פוטו-אלקטריים המספקים כ – 10 אמפ"ש . כל יומיים בערך צריך להפעיל את המנוע לשעה – שעתיים כדי למלא את החסר.
כדי לחסוך במים, הוא משתמש למקלחות במשאבת ריסוס לגינה הנמצאת על הסיפון. ביאכטה יש 200 ליטר מים במכלים ועוד קצת בג’ריקנים. על הסיפון מספר מצלמות וידאו: בראש התורן, לכיוון הירכתים, לכיוון החרטום ועוד מצלמה תת מימית לצילום דולפינים ולוויתנים. כשהוא מגיע לחוף הוא שולח את הקלטות לארגנטינה שם הוא מופיע בתכנית קבועה של 3 דקות בטלוויזיה – אחת לחודש.
לפני הגעתו לישראל קיבל הרבה בקשות מחברים ומשפחה שלא יגיע לכאן – בגלל המצב.. והוא מודה שהמשמרות בדרך מקפריסין לת"א – אותם עשה עם חבר, היו מאוד מתוחות. אבל, בניגוד למה שחשב שיהיה, כשפגש בחיל הים הישראלי 30 מייל מהחוף – bרגע. זהו, הגעתי …
"כחול": "מהי ההתרשמות שלך מהמרינות בישראל"?
ארנסטו: " האמת היא שאתם צריכים להיות גאים – מדינה כל כך קטנה עם כל כך הרבה יאכטות. אבל יש הרבה מה לשפר בתחום המודעות הימית – למה לא לעשות את החיים קלים יותר לתיירים שמגיעים עם יאכטות זרות? בבואנוס איירס למשל יש 65! מרינות ובכל מרינה אורח מקבל 15 יום חופשיים מתשלום. אפשר לבנות מפרצים מלאכותיים שאפשר לעגון בהם ללא תשלום – זה יהיה נחמד גם לאנשים במים – לשחות בין הסירות. דבר נוסף שאני לא מבין היא תרבות הישיבה על היאכטה. אני רואה המוני אנשים באים בסופי שבוע, יושבים על הסירה, אוכלים, שותים ומדברים כשהים בחוץ רגוע והיום נהדר – מה זה ???"
היום אחרי שנתיים וחצי בים ארנסטו ממש לא מרגיש נוח על הקרקע. כשהוא מוזמן לישון בבתים זו בעיה. מצפות לו עוד שנתיים וחצי בדרך חזרה והוא כבר מתכנן את המסע הבא שלו באוקיינוס הפסיפי.
ה – NEW LIFE אכן הביאה לו חיים חדשים. בבדיקה רפואית שעשה גילה כי הבעיות הרפואיות שלו נעלמו. הוא מעיד על עצמו כעל אדם הרבה יותר מאושר היום. "לא קיים דבר כזה כ – אני לא יכול. צריך לרצות". אנחנו מכירים את זה עוד מזמן, מהצנחנים. חבל שרק מעטים מאתנו מיישמים את הלקח הזה גם בהמשך החיים.
אז למה אתם מחכים ????
 
הכנות להרפתקה הגדולה – חלק ב
"לאחר הפלגה ארוכה על סיפונה של היאכטה שלי בת ה- 31 רגל, הגעתי לישראל. בזמן שנהניתי לי במרינה הרצליה, ביקר אותי גיורא קדר. לאחר שיחה ארוכה ומעניינת אמר לי גיורא: "יאללה ארנסטו – לעבודה". הודות להצעה זו, אני שמח על ההזדמנות לחלוק אתכם פרטים טכניים הנוגעים למסע שלי ולהכנת ה – "NEW LIFE " (גיבורת הסיפור) לחציית האטלנטי והים התיכון.
ולפני הכל ברצוני לערוך לכם הכרה עם היאכטה שלי, נתחיל בסקירת הגוף והסיפון:
היאכטה, "חיים חדשים" – מפרשית סטנדרטית באורך 31 רגל (כ- 10 מטר) עשויה מפיברגלס, נקנתה כ"קיט" להרכבה עצמית (גוף, סיפון ולוח הגה מורכבים). היאכטה הושלמה ואובזרה במו ידי, בורג אחר בורג, במשך שנתיים. ה"קיט" היה חלק מפס ייצור מבית היוצר של מספנת "אל פלטה" בארגנטינה. וכמו כל מוצר שהוא חלק מסדרה, היו לו את המגרעות שלן. ההדבקה הסופית של חלקי לוח ההגה העשויים מפיברגלס ופוליאסטר לא השביעה את רצוני. אם נתבונן בתשומת לב ברוב כלי שייט העשויים מחומרים פלסטיים כאשר הם באספנה מחוץ למים, ניתן להבחין בכמות ניכרת של מים הניגרת מלוח ההגה. זוהי תוצאה של חדירת מי ים דרך סדק סמוי. היאכטה שלי סבלה גם היא מתופעה בלתי רצויה זו.
בעבר השתמשו בהזרקת פוליאוריטן מוקצף למילוי ההגה. השיטה נכשלה כי לא הצליחו לאטום את כניסת המים, והתברר כי הפוליאוריטן סופח אליו מים. נתקלנו במקרים דומים במהלך מסענו. כששהיתי עם לולי בברזיל, במועדון היאכטות ברסיפה (צפון מזרח ברזיל) הגיעה למרינה מפרשית עם אנשי צוות צרפתים. גלגל ההגה רעד באופן קיצוני. בדיקה מקיפה גילתה כי אחד מדפנות לוח ההגה נעלם בזמן חציית האטלנטי! לא נשכח לעולם את הבעות פניהם של אנשי הצוות כשגילו מה איבדו. מי יודע איך, מתי ולאן היו מגיעים אם היו מאבדים גם את הדופן השני … .
מקרה זה סיפק לנו סיבה מספקת לדאגה. היינו חייבים למצוא פתרון יעיל לבעיה זו ביאכטה שלנו. בזכות מוצר של אחת מחברות החסות שלנו, עלה במוחי הרעיון לנקב חורים לאורך התפר ולהחדיר חומר איטום פוליאוריטני חד רכיבי בעל תכונות אטימה והדבקה גבוהות. בצורה זו, הרגנו שתי ציפורים במכה אחת (במוצר אחד). קדחנו חורים בקוטר של 8 מ"מ במקומות שונים לאורך קו התפר המחבר את שני צידי לוח ההגה (סה"כ 6 חורים) . את החורים סתמנו עם סיקפלקס (בדקנו היטב כי לא נשאר אויר בפנים) וחיכינו שבוע שלם לייבוש. לסיום, העברנו שתי שכבות של אנטי פאולינג.
לאחר ששמענו על תאונה שקרתה ליאכטה גרמנית בכף הורן, הייתה לנו סיבה חדשה לדאגה: ליאכטה זו, נחתך אטם הגומי בפתח כניסת מי הים. מי ים החלו לחדור ואנשי הצוות לא היו מסוגלים להשתלט על הבעיה. הם קראו לעזרה ב SSB . תוך זמן קצר מאוד, חצי גוף היאכטה הייה מתחת למים. כולנו שמענו את קריאות העזרה בקשר והיינו מאד מודאגים. באזור זה מי הים כל כך קרים כך שההיפותרמיה אינה משאירה ניצולים.
למרבה המזל, ספינת דייג שהייתה באזור הושיטה להם עזרה וחילצה את כל אנשי הצוות. היאכטה נשארה בים עד לטביעתה הסופית. חתך או קרע בגומי בלב ים, יכולים לגרום לרגעים מאוד לא נעימים. לכן, ע"י אטימת החלל אשר בתוך המפוח (גרמושקה בשפת המכונאים) בפוליאוריטן חד רכיבי, נוכל להשיג שקט נפשי ובטיחות.
למדנו כי פעמים רבות סוג זה של פתרונות קטנים, מאפשר לנו להפליג ללא תקלות מבלי לסכן אותנו ולהטריד את חברינו יורדי הים בקריאות מצוקה.
זכרו:" בחיים, אנחנו מתכננים את האידיאלי אבל מתמודדים עם הריאלי".
הכנות להרפתקה הגדולה – על תרנים ומפרשים
את הרשימה הקודמת סיימתי במשפט: "בחיים אנו מתכננים את האידיאלי אבל מתמודדים עם הריאלי". בהרפתקה שלי, מבנה התורן שיחק תפקיד מרכזי. התורן צריך היה להיות מוכן לסערות חזקות העלולות להפתיע אותי בהפלגה. רציתי להיות מוכן להתמודדות עם הריאלי. קיבלתי הרבה עצות משייטים, כל עצה כמובן שונה וסותרת את האחרת. הציעו לי לחתוך את התורן (כדי לצמצם את שטח הפנים של המפרשים), או להרכיב קיל אוסטרלי (כדי להקטין את ההטיה).
האמת היא שאף אחת מן העצות לא נראתה לי, לשנות את האפיונים שהיצרן קבע ליאכטה נראה לי טירוף. התוצאות אף פעם אינן טובות. קודם כל, בדקתי מה אני רוצה, והמסקנה הייתה: מהירות, יציבות, שמירה קלה על קורס ההפלגה וצמצום מפרשים קל.
התורן האוריגינלי של ה-NEW LIFE היה 7/8 והכוונה שלי הייתה להוסיף עוד יתר קדמי על מנת להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לחזק את קיבוע התורן ולהשתמש ביתר כתוספת לחלוץ עם ג’יברולר, כדי להקל על החלפת המפרשים. לשם כך הוספתי קורת חרטום. עכשיו ידעתי בדיוק מה אני רוצה! יצרתי קשר עם מתכנן הסירה ועם נציג של SELDEN MAST . יחד הגענו לפתרון מצוין להפלגת סולו. השינויים שעשינו נבדקו ע"י יצרנית הסירה ואח"כ גם ע"י SELDEN (שבדיה).
תוך ניצול הרעיון של קורת החרטום, התקנו בחרטום חלוץ עבודה חדש היוצא מקצה התורן, להשתמש בו עם גנואה מס’ 1. החלוץ המקורי השני, ישמש לגנואה מס’ 3 ברוחות חזקות ביותר. במקום זוג מצליבים אחד, היו בסירה שני זוגות. הוספנו גם יתר צידי ועכשיו היו ביאכטה שלושה יתרים: נמוכים, בינוניים וגבוהים.
כל אלה היו ללא ספק שינויים גדולים אבל השינוי הגדול ביותר היה צריך להיות בתפיסה שלי, בדרך בה הפלגתי. הניסיון הקודם שלי היה על סיפונה של יאכטה תאומה ל"חיים חדשים" כאיש צוות בשיוטים. בהפלגה שיזמתי צריכה הייתה להשתנות כל התפיסה: הפלגת סולו ארוכה מצריכה התייחסות אחרת לשייט. צריך הייתי לשמור על כל המרכיבים בלי למתוח אותם עד קצה גבול היכולת. בשפה הימית קוראים לכך: הפלגת שימור.
כשהפלגתי מול חופי ברזיל, עברתי את החוויה הראשונה שלי בה היאכטה ואני עמדנו כאחד במבחן קשה. הייתי בצפון פלוריאנופוליס (ברזיל), במקום שנקרא PORTO BELO כשלולי, בת זוגתי הצליחה ליצור איתי קשר רדיו (SSB ). לולי הצליחה לשכנע אותי כי מקום המפגש הראשון שלנו יהיה ב SANTOS ( ליד נמל התעופה של סאן פבלו). לפי דבריה, המרחק היה ממש קצר (?). לנסות להתווכח עם אישה זהו בזבוז זמן. בספרדית אנחנו אומרים שזה כמו לנסות לקטוף אגסים בפרדס (למרות שבישראל עם כל הגנטיקה זה דווקא יכול להיות אפשרי). הסתכלתי בתחזית המטאורולוגית במועדון היאכטות בו שהיתי וראיתי חזית קרה מפותחת מאוד ועוד קו דק ממש מאחוריה. חשוב לציין כי בחצי הכדור הדרומי, החזיתות הקרות מגיעות מן הקוטב הדרומי והן מאופיינות ברוחות הנושבות ללא סדר או לוח זמנים.
חיכיתי שתעבור הסערה הראשונה ויצאתי לים. עם רוחות דרום מערביות של 20 קשר וגנואה מס’ 1, הפלגתי במהירות של 6 קשר. ההגה האוטומטי עבד ללא מאמץ. בלילה, הקשבתי בערוץ 16 לשיחה בין שתי מכליות של חברת פטרובראס הברזילאית. האחד דיווח על מיקום סערה בה הוא נמצא עם גלים של 6-7 מטר ורוחות של 60 קשר. לאחר שרשמתי לי את מיקומה עליתי לסיפון כדי לבדוק אם יש איזה שינוי אבל לא ראיתי דבר מעורר דאגה.
נכנסתי חזרה והתיישבתי ליד שולחן הניווט. אני זוכר היטב שרשמתי את הקורדינטות של מיקום המכלית שדיווחה על הסערה והעברתי את הנתונים למפה הימית. כשסיימתי לשרטט עם העפרון, התחלתי לרעוד. הסערה נמצאת כ – 40 מייל מאחורי. הכל רעד לי … לא היה לי הרבה זמן לחשוב. בדקתי שוב את המפה, לא היו טעויות. להיכנס לנמל היה בלתי אפשרי. נמצאתי כ – 50 מייל מהחוף. הצטיידתי בחליפת סערה, חליפת צלילה מסוג "ניאופרן", חגורת הצלה, כפפות, בקבוק מים מינרלים ושתי ביצים קשות.
דבר ראשון, צמצמתי מפרשים והחלפתי את גנואה 1 לגנואה 3.
התחלתי להרגיש את האדרנלין שעלה יחד עם הרוח והגלים. אחרי כחצי שעה, הרוח נשבה במהירות של 50 קשר. להגה האוטומטי היו קשיים. צמצמתי קצת את הגנואה מס’ 3, הגלים היו בגובה של 4-5 מטר. מד הדרך הראה 7 קשר אבל ה GPS הראה את המהירות האמיתית (ביחס לקרקע) שעמדה על 10 קשר.
לקחתי את ההגה בידיים. כל הסירה רעדה, גם אני. באמצע הלילה הרוח הגיעה ל – 60 קשר.
מצאתי את עצמי רחוק מהחוף בלילה חשוך בסערה. זה היה הרגע שבו רציתי יותר מכל להפליג בצוותא או לחילופין, להיות באיזה נמל בטוח. ברגע זה עברו במוחי כל החישובים והניתוחים שעשיתי עם המומחים של התורן. המוח שלי היה קוקטייל של פחד, 
חוסר ודאות ורוח הישרדות.
בשעת הזריחה, ראיתי מכלית נפט של החברה הברזילאית ועוד סירת דייג. היינו אחים לצרה. ניסיתי לאכול את הביצה שהכנתי קודם אבל בטני התהפכה. בשעה 15.00 לערך התחלתי להרגיש סימנים ראשונים לעייפות. הייתי גמור. אבל לא יכולתי להיכנע. הים המשיך לסעור, עם הרבה קצף והראות גרועה. האנמומטר לא ירד מ- 60 ולפעמים 65 קשר. זרועותיי לא עמדו בנטל נסיון שמירת הקורס הנכון של ה- NEW LIFE . התפללתי ל- 15 דקות של שקט כדי לזרוק חבלים מהירכתיים על מנת לעזור לייצב את הקורס, אבל בתנאי ים כאלה לא רציתי להשאיר את היאכטה על הגה אוטומטי, הסיכון היה גדול מדי.
לקראת השקיעה, הופיעה מול עיני העיר סנטוס . איזו שמחה! נשארו רק עוד 10 דקות עד שאגיע. אך השמחה לא ארכה יותר מ- 10 דקות כי מיד נזכרתי בביקור קודם שלי בסנטוס.
למפרץ סנטוס יש צורה של משפך ובכניסה הגלים גבוהים מאוד הגורמים את הכניסה למפרץ למסוכנת. ההפלגה שלי עדיין לא הסתיימה … מה לעשות? הייתי "שפוך" ורציתי להגיע כבר לחוף. מצד שני, ידעתי כי מחכה לי משהו גרוע יותר.
הלוג הראה 6 קשר ולא יכולתי לרדת לבדוק מה אומר הGPS – . סגרתי את היאכטה והורדתי מפרשים כדי להיכנס במנוע. כשנכנסתי לחלק הצר ביותר של המשפך, גובה הגלים היה מפחיד. גל אחד טיאטא את כל הסירה מהירכתיים ונעץ את החרטום שלה במים. במשך עשר שניות החרטום של NEW LIFE היה מתחת למים ואני נשארתי צף למעלה, מאובטח בשתי רתמות כשיד אחת על ההגה והשניה על הוינץ’. היו אלה 10 השניות הארוכות ביותר בחיי … .
סוף סוף הגעתי למרינה, בסביבות השעה 22.30. זה היה כאילו התעוררתי מסיוט קשה במיוחד. קשרתי את ה-NEW LIFE לרציף המבקרים וירדתי לחוף. אנשי המרינה התארגנו במהירות כדי לסייע לי: פתחו את המקלחות כדי שאוכל לעשות מקלחת חמה ובמסעדה חיכו לי עם ארוחת ערב. כשקמתי לחזור לסירה, הרגשתי כאילו אני דורך על עננים.
ישנתי שנת מנוחה עמוקה וכשהתעוררתי, בפעם הראשונה בחמשת השנים שביליתי על ה- NEW LIFE לא הפריע לי ציוץ הציפורים או אור השמש. הרגשתי בחיים !!!
מסקנות ומספר דברים שכדאי לקחת בחשבון:
– חליפת צלילה מסוג "ניאופרן" שימושית מאוד על הסיפון לא רק כדי לצלול לבדוק את תחתית הסירה או לחתוך חבל שהסתבך. בשעת הצורך החליפה מגינה מהקור.
– אסור להזניח אף פרט. למרות שהמומחים שחישבו את מבנה התורן לא טעו, בדקתי את חוזקו ועמידותו בעצמי.
– פרט חשוב נוסף היה כפפות מיוחדות לשמירה על ידיים חמות. הן עזרו לי להילחם בהיפותרמיה.
– כשהסתכלתי ב WEATHERFAX במועדון היאכטות לפני יציאתי, עשיתי טעות: לא הערכתי נכון את גודל הסערה שנמצאה מאחורי החזית הקרה.
אפשר להבין את המילה "טרנקילו" בה השתמשתי כדי לתאר את ההרפתקה שלי . עבורי זוהי מילת מפתח.
ההפלגה הזו הייתה ללא ספק, אחד השיעורים החשובים ביותר שלימד אותי הטבע.
הכנות להרפתקה הגדולה – על ברקים ואלקטרוניקה
אני נזכר בשיחות ארוכות שערכתי במועדוני שייטים שונים , מקשיב לדעות שונות לגבי הציוד שכדאי לקחת להרפתקה הגדולה שעמדה להתחיל. ככל ששמעתי יותר עצות, התארכה הרשימה הבלתי סופית שלי וזמן ההפלגה נדחה שוב ושוב. בסופו של דבר החלטתי להסתמך על ניסיוני (70 הפלגות לאורוגוואי ושתי הפלגות לברזיל) ולקחתי אתי ציוד מינמלי שכלל : 2 GPS , 2 הגאים אוטומטיים, רדאר, SSB ואת האנרגיה הטבעית החשובה שסיפקו לי שני פנלים סולריים. והשאר? "בעזרת השם".
הפלגה מסויימת אחת שינתה את התפיסה שלי או יותר נכון לומר את הפנטסיה שלי לגבי סינכרון מכשירי הניווט.
יצאנו לסוף שבוע על סיפונה של יאכטה שכנה, על מנת לבקר בתערוכת סירות שנערכה באורוגואי (מצידו השני של מפרץ LA PLATA ). צוות היאכטה כלל 7 שכנים לעגינה מאותה המרינה. הגענו לאחר יום וחצי של הפלגה (280 מייל ) מצפים בכיליון עיניים לתערוכה המפוארת של יאכטות 60 רגל. בנמל, לא ידענו מה לבקר קודם: את היאכטות או את המכולות המשמשות למעשה כחנויות ימיות מפוארות. האמת היא שהכל נראה לנו נפלא: התיקונים של המפרשים הענקיים, תחזוקת הכננת (וינץ’), הכל נראה לנו כל כך גדול, ממש גדול עלינו. בהזמנות זו יצא לי לפגוש את אריק טברליק – הסקיפר של " LA POST " .לאחר שהזמין אותי לביקור ביאכטה, סיפרתי לו שהספקתי לקרוא את כל ספריו. הוא ממש התרגש ומיד נתן לי במתנה את סכין הימאים שלו, אותה אני שומר עד היום ב- NEW LIFE . כששאלתי אותו איזה מכשירים הוא ממליץ לקחת להפלגת סולו, הוא ענה: "את הידיים שלך (הגה אוטומטי) והראש שלך (GPS )".
כשהפלגנו חזרה למרינה שלנו השמיים התכסו עננים מנבאים סערה. מבלי לאבד זמן יקר, צמצמנו מפרשים והתכוננו לקראתה. תוך 20 דקות התחיל טפטוף קל. הרוח התגברה ושינתה כיוון. החזית הגיעה מולנו, מאוד מפותחת בצורת מסה שחורה. זו הייתה ללא ספק אחת מ"רוחות הפמפס" המערביות הגולשות מהרי האנדים דרך הפמפס של ארגנטינה ומגיעות לחוף.
ידענו כי אורך חיי החזית הזו אינו ארוך, לא יותר מ 20 –30 דקות עם מכות רוח המגיעות ל60-40 קשר. מספיק זמן כדי לספק לנו עבודות תיקון על מערך המפרשים. הכל היה מוכן! תוך 10 דקות נוספות התחיל לרדת גשם זלעפות עם רוח של 38 קשר. משחק הקלפים שלנו נקטע כששמענו התפוצצות גדולה. ברק פגע בתורן.
כולנו נשארנו משותקים מפחד. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא ישכח את מראה הברק יוצא (כמו בסרטי ילדים מצויירים) מבסיס התורן לכיוון החרטום ונעלם. במשך 5 דקות המשיך לצאת עשן מקצה התורן. הנזקים ? המון: כל המכשירים החשמליים והאלקטרונים שהיו מחוברים לחשמל באותו הזמן: פלוטר, אורות ניווט ואורות פנימיים,VHF , הגה אוטומטי ועוד … פשוט נשרף. מזל שהביטוח כיסה הכל . המכשיר היחיד ששרד היה ה GPS הידני הקטן, שעבד על סוללות .
המסקנה: הרעיון לחבר את כל המיכשור החשמלי והאלקטרוני במקביל לרשת החשמל הוא נחמד מאוד בניווט חופי אך בהפלגות סולו ארוכות כשלא תמיד יש טכנאי או שירות טכני בסביבה זה יכול להיות בעייתי ואפילו מסוכן.
ההפרדה בין מכשירי הניווט השונים נותנת הגנה מפני הטכנולוגיה המתקדמת בזמן חציית האוקיאנוס. לטכנולוגיה העכשווית אין פתרון לבעיה המתעוררת כשאחד מהמכשירים יוצא מכלל פעולה ויכול לגרום לתקלה במכשירים הנוספים המחוברים אליו במקביל.
נושא החיבור של הציוד החשמלי והאלקטרוני לסוגיו הוא נושא שנוי במחלוקת בין השייטים באשר הם. אנרגיה חשמלית – נושא חשוב נוסף שעמד על הפרק הוא הבחירה בין אנרגיה המיוצרת בעזרת הרוח או אנרגיה סולרית. באופן אישי כשאני מפליג אני נהנה להקשיב לקול המים המתדפקים על דופן הסירה, כמו מוסיקת רקע חרישית. אם ניקח בחשבון גם את העובדה כי נתיב ההפלגה שלי עבר באיזורים משוונים , מקומות עם שפע שמש, הברירה הטבעית היתה אנרגיה סולרית.
מכשירי קשר – היום, המשמעות של מכשיר קשר של SSB (גלים קצרים) על היאכטה היא כי אפשר לסמוך על עזרה בתחומים אלו:
מידע מטאורולוגי
מידע משייטים אחרים לגבי מסלולים ומרינות מומלצות.
מידע על מקומות מומלצים לתיקונים ותחזוקת כלי שיט.
קשר עם משפחה וחברים.
באמצעות מכשיר הקשרSSB ניתן גם להקשיב למידע בגלים קצרים.
במקרה חרום, ערוץ המצוקה של SAR הוא : KHZ 2.182.
בשבילי ה – SSB היה הידיד הטוב ביותר בזמנים קשים. בעזרתו קיבלתי מידע משייטים אחרים על התקרבות לחוף במקומות ללא מצופי סימון וסמכתי על הקורדינטות שנתנו לי. המידע המועבר בין השייטים הוא בעל חשיבות חיונית עבורנו, אוהבי ההרפתקאות הימיות.
דבר נוסף שסייע רבות להעלאת המורל היו חובבי הרדיו. העזרה שהעניקו לי היא עצומה ואני חייב לציין כי הם עושים זאת מתוך תשוקה ואחריות גדולים. לסיום, אם יש לך SSB על היאכטה אתה מעודכן , מיודע ולעולם לא לבד בכל מקום בעולם.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לחובבי הרדיו הישראלים: WF 6X 4 (משה)ZN 6X 4 (רודולף) , MU 4X 4 (חנינה) על העזרה שנתנו לי לא רק בשליחת ד"שים אל משפחתי בתל אביב אלא גם בעדכון תחזיות מטאורולוגית בדרך אל "ארץ הקודש". 
 
הערות המערכת
* הגנה נגד ברק : ניתן להתקין כולא ברק ימי , שהוא למעשה טבלת מתכת הנמצאת בבסיס התורן
* ניתן לשקול החלפת מכשיר קשר SSB במכשיר טלפון לוויני.
הכנות להרפתקה הגדולה – על ברקים ואלקטרוניקה

נושא ההישרדות בים, הוא משהו שאנחנו הימאים לא ממש אוהבים לדבר עליו. אבל, כשמתכננים הפלגה ממושכת יש לקחת בחשבון ולהיות מוכן גם לאפשרות של מקרה חירום. חשוב לזכור כי במקרה חירום ההחלטה האחרונה שצריך לקחת היא נטישת כלי השיט. בעונת חציית האוקיינוס האחרונה מאמריקה לאירופה נרשמו ששה אירועים של נטישת יאכטות בים הפתוח. למרבה הפלא, כל הסירות חולצו. יאכטה אחת חולצה עם תורן שבור ושבר בדופן, יאכטה אחרת נמצאה עם לוח הגה שבור ושתי האחרות עם מים שכיסו את המנוע. אבל אף אחת מהן לא טבעה! סביר להניח כי הן היו המקום הבטוח ביותר לאנשי הצוות, אילו נשארו עליהן.
כמאמר הפתגם: "כלי שיט, בני האדם מטביעים אותם".

היום קיימים קורסים בנושאי הישרדות והם טובים ונותנים פתרונות מעשיים למצבי חירום קיצוניים. הקורסים מועשרים גם בסיפורי הישרדות. בנושאים כאלו לא קיים פתרון בית-ספר וכל מה שיכול להוסיף לניסיון השייט שלך – מה טוב.
לפני שיצאתי להפלגה הראשונה שלי לברזיל, קניתי אסדת הצלה. בעל החנות התנה את מתן האחריות במיקומה צמוד לתורן. פה החל הויכוח הראשון שלי עם התקנות.
כפי שהדברים נראו לי, מיקום האסדה בצמוד לתורן הוא המקום הגרוע ביותר. לא רק בגלל אי הנוחות לתפעל אותה בשעת הצורך אלא גם בגלל שבמקרים של התהפכות פעמון (180 מעלות, התורן נמצא כולו מתחת למים) האסדה אינה יכולה להגיע אל קו המים. באופן אישי אני מכיר שלושה מקרים של תאונות מסוג זה. בנוסף, בהפלגות ברוחות קדמיות האסדה נרטבת לחלוטין ע"י הגלים – לכן לא הבנתי את ההגיון של ההחלטה למקם אותה בצמוד לתורן.
בסופו של דבר החלטתי למקם אותה בירכתיים. כך תהיה גם מוגנת במקרה של התנגשות. זהו המקום המעשי והמהיר ביותר לתפעול. חישבו להיכן נוח יותר להגיע בים גלי – לסיפון או לירכתיים.
חשוב: אל תשכחו להתקין מתקן שחרור אוטומטי לאסדה. במקרה טביעה, כשהיאכטה מגיעה לעומק של 4-6 מטר המתקן מופעל ע"י לחץ המים ומשחרר באופן אוטומטי את האסדה בירכתי הסירה.
שק מילוט: מטרתו להוות תוספת משלימה לפריטים בתוך אסדות ההצלה. בעבר, שמרו בשקים אלו לפחות 5 ליטר מי שתייה, אוכל (דגנים דחוסים), שוקולד, תיק עזרה ראשונה והרבה קרם הגנה מהשמש. הטכנולוגיה התקדמה ותוכן שק המילוט השתנה: את האוכל והמצרכים האחרים החליפו מערכות תקשורת וסימון (פירוטכניקה) על מנת לזרז את החילוץ.
לפני חציית האטלנטי דאגתי הגדולה ביותר הייתה: "מה אוכל לעשות במקרה של צפקת?".(דלקת הצפק – קרום הכרס המצפה את חלל הבטן – מחלה ממנה סבלתי) היו לי שתי אפשרויות: האחת – לבצע ניתוח לפני ההפלגה, השניה – לקנות מערכת מיקום לווינית EPIRB . המעניין במכשיר זה הוא שברגע הפעלתו הוא משדר ללויין הממקם אותו תוך שניות ומעביר את הנתונים לתחנות חוף. הדיוק מגיע עד לטווח של שניה בקורדינטות.
הדבר השני שהכנתי בשק המילוט היה מערכת תקשורת מסוג YAESU FT 23R . זהו רדיו ידני נישא עם הספק גבוה מאוד בגלים של 2 מטר (140000-160000 קילוהרץ) הוא קולט תדרי מצוקה והגנה אזרחית, חובבי רדיו ותדרים ימיים. כל זאת בעזרת סורק תדרים מובנה. הדבר השלישי היה GPS ידני. כמו כן אני ממליץ לצרף תצלום מוקטן של המפה הימית של האזור, מנוילנת בחום. הפריט האחרון היה כריות חום כימיות להגנה מפני ההיפותרמיה שהיא הסכנה הגדולה ביותר במצבי חירום. מומלץ מאוד להוסיף חליפת צלילה לעזרה בשמירה על חום הגוף. מנסיוני האישי חליפות אלו עזרו מאוד במצבים קשים. חשוב לא להחסיר את מרכיבי הפירוטכניקה, לבדוק שהינם בתוקף, אני מעדיף חברות יקרות כ -ICAROS משוודיה שהן בעלות אורך חיים של 3 שנים.
מי שתייה: חישוב מי השתייה ביאכטה צריך להיות 2 ליטר לאדם ליום. גם אם מיכל המים בסירה גדול דיו, מומלץ לקחת בנוסף מים מינרליים לקטעים הארוכים יותר של ההפלגה למקרה של זיהום במיכלי המים.  מקרה שקרה בזמן חציית האטלנטי אישר את הרגשתי כי פריטים אלו מספיקים בהחלט: באחד הלילות הפלגתי בסערה בין ארה"ב וברמודה, כלי שיט הרים זיקוק עם מצנח. ברדיו קראו להם כ – 10 פעמים, ללא תשובה. בשוך הסערה סרק את האזור מסוק של משמר החופים האמריקני – אך לא מצא דבר. קיוויתי שלא קרה להם דבר וכי הייתה זו בהלת שווא. חשוב לי להדגיש כי משמר החופים האמריקני עירני ביותר ומוכן לכל קריאת מצוקה.
לצערי הרב, למדו הרבה ימאים בדרך הקשה ואחרים לא נשארו כדי לספר …
לסיכום: היו מוכנים – כדי לשרוד.