לחצות או לא לחצות – את האוקיינוס
כתב וצילם: אמנון לוי
זה לא היה מסע נועז, לא טבול בסערות קיצוניות ובסכנת חיים, זה היה מסע של ימאי חובב שרצה לחוות את חציית האוקיינוס.
נלך קצת אחורה, מי אני?
ימאי חובב, אני חושב שזו ההגדרה הנכונה. גדלתי על 'גלית' בסוף שנות ה- 70 הזכורות לטוב במרינה תל אביב של פעם. קצת יאכטה מינימאלית ואז נתק ארוך שנים עד החזרה לים לפני כ- 15 שנה: קורס סקיפרים, 30, 60, 40.
מפליג לאורך חופי ארצנו כמו כולם, ומפליג פעם/פעמיים בשנה בין איי יוון ולקינוח וזה הכיף האמיתי – מתנדב בעמותת 'מפרשים'.
לאור היציאה לפנסיה וניצול ההזדמנות של זמן פנוי ו'תירוץ' להגשים חלומות החלטתי לנסות להגשים את חלום חציית האוקיינוס האטלנטי. ידוע שזו 'החצייה הקלה והנוחה יותר' (התאים לי), אז התחלתי לברר איך עושים את זה.
לאור הקורונה ולאור מצוקות אחרות, ניסיון להצטרף ו/או לארגן צוות ישראלי לא צלח (למרות שעם הזמן התחוור לי שיש לא מעט צוותים ישראליים שחוצים/חצו השנה את האטלנטי).
פניתי למרשתת והתברר כי האפשרויות הן כמעט לא מוגבלות (למי שמוכן לשלם להצטרף כצוות). הדילמה התמקדה האם להצטרף ליאכטת מונוהול 'סטנדרטית' או ל-TALL SHIP (ספינה 'של פעם' עם מפרשים מרובעים).
בחירה ב TALL SHIP
לאחר התלבטות וגם התייעצויות עם מביני עניין נפל הפור ונרשמתי להפלגה על ה- EYE OF THE WIND, ספינה שנבנתה בגרמניה ב- 1911, עברה לא מעט תהפוכות והיום היא ספינה דו תרנית. לספינה 13 מפרשים (מתוכם 7 מרובעים) והיא שטה במרחבי הים הבלטי בקיץ ולקאריביים בחורף.
קצת פרטים על הספינה- 120 פיט אורך. כאמור פוטנציאל של 13 מפרשים, בממוצע 7-9 מונפים בכל פרק זמן נתון. יודעת לחדד לרוח עד כ- 60 מעלות לרוח אבל רוב ההפלגה הייתה ברוחות גביות ומלאות. מנוע (שהופעל 8 שעות לכל אורך החצייה), שני גנרטורים, מתפיל מים ותאי שינה זוגיים (קטנים).
אין הגה אוטומטי, ההיגוי מתחלק בתוך המשמרות. לאחוז את ההגה לשעה בכל פעם ברוחות גביות וגלים של 5-6 מטר התברר כלא פשוט – לא פשוט לשמור על הקורס ולא פשוט לערנות ושרירי הידיים.
היעד - חציית האטלנטי
בסוף נובמבר 2021 התייצבתי ועליתי לסיפון הספינה בסנטה קרוז שבאי טנריף, היעד – חציית האטלנטי עד למרטיניק שבאיים הקאריביים.
הצוות מנה 10 ימאים (מגוון לאומים רחב) ו- 12 'אורחים' שחלקם נטלו חלק פעיל בהשטת הספינה.
תדריך בטיחות קצר ויצאנו לדרך. אחרי שעות הפלגה בודדות לאורך חופי האי טנריף נכנסנו לאוקיינוס. הרוחות, הגלים הגבהים (גלי גיבוע ברובם) היו משהו שלא רגילים אליו בים התיכון.
התנדבתי למשמרת 4-8. משמע, ארבע עד שמונה בערב וארבע עד שמונה בבוקר. הרעיון היה לראות מקסימום זריחות ושקיעות.
הפלגנו דרומה כשבוע (לאורך החוף האפריקאי), כ- 200 מייל מכף ורדה פנינו מערבה לכיוון האיים הקאריביים ורתמנו עצמנו לרוחות הסחר (שזה בעצם ה'קונץ' של החציות בציר זה ובעונה זו).
למרות שיומיים לפנינו יצא שיוט ה ARC לדרכו עם כ- 200 יאכטות ראינו רק 4 פעמים במהלך בדרך מפרשיות מרחוק. משמע – היינו לבד.
120 פיט של ספינת ברזל – הנחתי שיהיה יותר יציב. הרוחות הגביות החזקות (15-30 קשר לאורך רוב הדרך) הטיסו אותנו קדימה אבל גרמו לטלטול בלתי פוסק מצד לצד ולעיתים משמעותי, לאורך רוב רובה של ההפלגה. הספינה אומנם גדולה יותר ממה שרובנו מכירים בחיי היום יום ים שלנו אבל תנאי המחיה לא מרווחים יותר, די ספרטני.
19 יממות ארוכות וגדולות
גדול וארוך – שתי מילים שמייצגות חלק ניכר מהמסע הזה.
גדול – האוקיינוס גדול, אתה מרגיש קטן (מישהו אמר קליפת אגוז?). אתה צופה משמרת אחרי משמרת, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע באין סוף המרשים והמהפנט הזה. דולפינים, לוויתן, דגים שדגנו, דגים מעופפים שבאו, זריחות ושקיעות, מוסיקה וספרים (קראתי שבעה בהפלגה).
וכמובן המשמרות, כיוון, העלאת והורדת המפרשים, כל אלו מילאו את הזמן אבל גם השאירו זמן להרהורים.
ארוך – כי זה היה ארוך. למרות שזו הייתה חצייה יחסית מהירה- 19 יממות מצד לצד, אבל זה היה ארוך (ומנותק קשר – אין אינטרנט, 'רפלקס' הטלפון הנייד נעלם לך מהחיים) והמונוטוניות רק מוסיפה לאורך.
הכי מעניין, היה הנושא הצוותי – האורחים והצוות היו מגוונים, מגיל 22 ועד 81. מגוון הלאומים: ארה"ב, אוסטרליה, גרמניה, אוסטריה, דנמרק, סקוטלנד, אירלנד, סלובניה, אנגליה ו….ארץ הקודש היא מדינת ישראל (אנוכי בלבד).
שיחות עומק במשמרות. אווירה טובה לאורך כל המסע, אוכל בינוני (הטבחית הייתה מאנגליה), ובאמצע המסע לערך – מסיבת אמצע האטלנטי, שעיקרה האין סוף ואנחנו באמצע שלו, וגם התוצאה: השלמת החצייה.
כבונוס של החצייה המהירה העברנו שבוע בין כמה איים קאריביים עם גיחות יבשתיות מדי יום – לא רע, לא רע בכלל.
מסקנות וסיכומים
- הבחירה ב- TALL SHIP הייתה מוצלחת, התנסות מצוינת, מיוחדת ולא שגרתית (תודה ליוסל'ה דרור ואסף רייפלד שתמכו ברעיון).
- לצאת בסוף נובמבר (במקביל ל- ARC) זו כנראה באמת העונה הנכונה.
- להשקיע יותר ולחפש צוות ישראלי (או לפחות שחלק מהצוות יהיה ישראלי) זה עדיף וכנראה אפשרי (למרות שהחוויה הקוסמופוליטית הייתה מעניינת ומגוונת).
- להביא טחינה גולמית!
- חודש שבו דיברתי אנגלית (ומעט גרמנית) גורם לך להתגעגע יותר לשפה שלנו.
- הניתוק התקשורתי המוחלט (19 יום של חצייה) זו חוויה חיובית בפני עצמה.
- ההפלגה הארוכה הבאה שלי? תהיה יותר קצרה, חוזר להפלגות בהרצליה, לאורך חופי הארץ ובין איי הים התיכון, אבל גם מתכנן וחושב על ההרפתקה הימית הבאה.
- ו…..כן, הכחול הגדול הזה צריך להיות (בצורה כזו או אחרת) בכל bucket list של כל ימאי, חובב ככל שיהיה.
