אחרי שסיימתי הפלגה נגד הרוח מרודוס לאתונה, הגיע הזמן להפלגה רגועה יותר. יצאנו שלושה זוגות בטיסה אל האי לסבוס בו פגשנו את היאכטה "נמורה", פירסט 50, יאכטה תחרותית מתוצרת בנטו, במרינה של מיטליני, בירת האי לסבוס. הפעם, תכנית ההפלגה לא הייתה יומרנית, הפלגת "סטלבט" מסביב לאי. התכנון הכללי היה כמה שעות הפלגה בבוקר, רצוי בהפלגת מפרשים שקטה, עצירת צהריים במפרץ (חשוב שיהיה יפה..) והמשך למעגן הראוי לעגינת לילה.

 

כמה מילים על האי השלישי בגודלו ביוון אחרי כרתים ואוויה. שטחו כ- 1,600 קמ"ר (בערך כשטח הגליל שלנו). הוא רב גוני בנופיו: ממישורים מעובדים לאורך החול, דרך הרים (עד 958 מטר גובה), מאזורים ירוקים מכוסים בעצי זית בצפון ומערב האי ועד נוף מדברי של מישורי לבה מוקשה מסביב למפרץ קלוני. חופי האי זרועים במפרצים ומפרצונים, מה שהופך אותו לאטרקטיבי במיוחד לנו כשייטים. 

 

לאחר מסע הצטיידות באוכל, תוך התמקדות באוזו משובח, יוגורט, צזיקי וגבינות פטה מתוצרת האי, דחסנו את כל הטוב שהסופר הקרוב ליאכטה במיטליני יכול היה לספק לנו לתוך מזווה היאכטה. הסופר נמצא במרחק של 5-10 דקות הליכה ומבצע משלוחים ליאכטה.

יצאנו ממיטליני לכיוון דרום, המטרה: סקאלה- לואטרה, כפר קטן השוכן בגדה המערבית של המצר המוליך למפרץ גראס. כאן המקום לציין כי שני מפרצי ענק פורצים אל תוך האי לסבוס מדרום: הראשון, המערבי והקטן יותר, הוא גראס (GRRAS), והשני, שממדיו כמעט כמו ימת הכנרת (12 מייל אורך), הוא מפרץ קאלוניס (KALLONIS), שניהם היו בעבר לועות של הרי געש.

הכניסה למפרץ גראס מרהיבה. בחופי הכפר הקטן סקאלה-לואטרה, המהווה את שלוחת החוף, של הכפר הגדול יותר לוטארה הנמצא בראש ההר המשקיף אל המפרץ, הוקם מזח בטון קטן הכולל ברז מים. שתי טברנות עומדות לשירות הלקוחות שרובם פנסיונרים יווניים מהכפר הקרוב.

לאחר העגינה טיפסנו לכנסייה קטנה המשקיפה על המפרץ והעמק המוריק. נשארנו שם עד שקיעת השמש ששלחה פס זהב שחצתה את המפרץ. לפעמים אני חושב שבשביל שעות קסומות כאלו שווה כל ההפלגה.

למחרת לאחר קפה ושחיית בוקר יצאנו לכוון העיר פלומרי (PLOMARI), עיר הנמל או עיירת הנמל של דרום מערב האי. בדרך, נאמנים לתכנון, נכנסנו לעגינת צהריים במפרץ מרסיניה MERSINIA) ) מפרץ מוגן מאוד ומתאים גם לעגינת לילה. מטעי זיתים מקיפים את המפרץ מכל עבר וכאן גם קיבלנו ד"ש מישראל. בפעם הראשונה ביוון ראינו מטע זיתים ענק מושקה בשיטת הטפטפות מתוצרת נטפים. עוד בנושא הזיתים: 11 מיליון עצי זית נטועים בלסבוס על 40 אחוזים משטחו של האי, מה שהופך את ייצור שמן הזית לגורם החשוב ביותר בכלכלת האי. כששאלתי מלצר נחמד במיטליני מה הוא עושה עם גמר עונת התיירות, התשובה הייתה "אני עולה לכפר שלי למסוק את הזיתים". בעבר ייצרו באי גם סבון (משמן זית כמובן), את שרידי מפעלי הסבון ניתן לראות במפרצים רבים (ארובות המזדקרות לגובה רב). מאחר והפסולת מייצור שמן הזית והעץ המופק בעת גזם העצים מפיקים חומר בעירה רב, התפתחה במקביל תעשיית אוזו הצורכת אנרגיה רבה לצורך הזיקוק. למותר לציין שבתי החרושת באי הם היסטוריה רחוקה.

נכנסנו לנמל של פלומרי בשעת אחר הצהרים מאוחרת, ברוב איי יוון זהו הימור פרוע בחודש אוגוסט, קשה למצוא מקומות עגינה נוחים, בלסבוס אין בעיה כזאת.
הנמל הגדול היה ריק ועגנו בו מספר קטן של יאכטות וכמו בכל עיר יוונית, המון סירות דיג. צריך לזכור שדיג הוא ספורט יווני נפוץ. להפתעתנו בין היאכטות הבודדות בנמל פגשנו את ה"ארגוס" של גדי ממרינה תל אביב. פלומרי היא עיר יוונית טיפוסית וחמודה. רוב התיירים שפגשנו באזור היו יווניים.
העיר המשמשת כמרכז אזורי לכפרים החקלאים שמסביבה עדיין לא איבדה את האוטנטיות שלה.  

מסביב לאי הגבעות מכוסות עצי זית. מעל העיר, במיקום שאפשר לקרוא לו קסום, גבוה מעל הים עם נוף של ים ומטעי זיתים, מיקמו כמה ישראלים בתי קיץ.
נסיעה בדרכי עפר הרריות, רצוי ברכב 4 על 4 הובילה אותנו לביקור בביתם. הנוף הנשקף מהמרפסת רחבת הידיים עוצר נשימה. מאחר וחלק מהמשפחות הן משפחות שייטים ותיקים, מוליך מהבית, בואדי, שביל למפרצון, ובו נוסף לשמשיות וכסאות נוח גם ימיה שלמה הכוללת קיאקים ומפרשיות. כלי השיט הכבד יותר עוגן בנמל של פלומרי.

בערב התקיים בעיר פלומרי פסטיבל אוזו. כל מפעל פתח דוכן והציע אוזו לטעימה. בכוס הרביעית כבר הייתי עליז מאוד, בכוס החמישית כבר רקדתי עם להקת הריקודים היוונית לצלילי הבוזוקי, מה קרה אחרי הכוס השישית – אני כבר לא זוכר.
 

בבוקר הפלגנו לפתחו של מפרץ קלוני שגודלו הוא כגודל הכנרת. התעלה המחברת אותו לים צרה ורדודה. יש צורך בריכוז רב בעת הכניסה המסומנת במצופים. הנוף סביב שונה מאוד מנופו של האי שראינו עד כה. הוא מזכיר קצת את רמת הגולן: משטחי לבה קפואים וצמחיה דלילה.

ניסינו לעגון בקרבת הכפר הזעיר אפוטקיס (APOTHIKES) הנמצא בגדה הימנית של תעלת הכניסה. הרוח הצפונית מחד והקרקעית הרדודה מאידך, גרמו לכך שנעבור לעגינה ים תיכונית עם הירכתיים קשורות לחוף ומופנות לרוח. הכפר הזעיר הוא "שלוחה חופית" של הכפר הגדול יותר הנמצא במעלה ההר. זוהי תופעה מוכרת באיים היווניים, ההתיישבות המאסיבית נמצאת רחוק מהחוף ובמקום גבוה. רק במאה שנים האחרונות החלו התושבים שמחוץ להרים הגדולות לשבת קרוב לים. הסיבה בדרך כלל היו שודדי הים וגם גובי המס של השלטונות. כאשר ספינותיהם של הנ"ל התקרבו לחוף, היו הצופים מזהירים את תושבי הכפר.
הטיפוס המייגע שארך שעות נתן מספיק זמן לאוכלוסייה להסתלק להרים ולהעלם. את התבואה, השמן והתכשיטים הם העלימו מראש כנגד כל צרה שלא תבוא. המפרץ בו עגנו, צפונית מערבית לכפר בשפכו של נחל קטן, נתן הגנה מצוינת. מדוע אני מרחיב בנושא העגינה? בעיקר בשל ההפלגה בעונת המלטמי – אותן סערות קיץ צפוניות חזקות, הפוקדות את הים האגאי בעיקר בחדשים יולי-אוגוסט. (ראה עמוד —) נכון שהיום אנחנו מסוגלים לקבל מידע מוקדם על סערה נכנסת, אך לפעמים פוסידון, אל הים היווני, מפתיע. אם בחרת מקום עגינה ללילה שאינו לוקח בחשבון את המלטמי אתה יכול למצוא את עצמך במצב לא סימפתי. שבוע לפני ההפלגה שלנו שייט ביש מזל הטביע את היאכטה שלו במפרץ בזמן עגינת לילה, בשל עגינה רשלנית שלא עמדה מול רוח חזקה אשר החלה בלילה.

בבוקר, לאחר קפה ושחיית בוקר מרעננת יצאנו לים. הרוח הייתה איתנו ותוך זמן קצר עגנו מול הכפר ארסוס ( ERRASOS ).
ארסוס הוא כפר מפורסם בים האגאי, הסיבה נעוצה בסיפור על סאפפו שסיפרנו בפתיח לרשימתנו. בקיצור הכפר ידוע כמקום נופש החביב על הקהילה הגאה.
היאכטה התחרותית שלנו (2.4 מ' שוקע) לא יכלה להיכנס למעגן הקטן והרדוד ולכן עגנו מול חוף הרחצה. הסיבה לעגינה הייתה הצורך להצטייד במצרכי מכולת. התעצלנו להוריד את סירת הגומי ולכן שחינו לחוף מצוידים בשק אטום עבור המצרכים. שקים כאלו שימושים מאוד בהפלגות, בדרך כלל אתה מודע לצורך בהם לאחר שהסלולרי נופל לים או נירטב יחד עם הדרכון.
בחוף פגשנו זוגות של יוונים רגילים ומעט תיירים. לקהילה הגאה לא היה זכר. כנראה שזה עוד סיפור מהמיתולוגיה היוונית. בשעות הצהרים של אותו יום עגנו בנמל של סיגרי (SIGRI). זהו נמל דייגים קטן וצפוף שלידו רציף מעבורת גדול. מפרץ סיגרי הוא מפרץ גדול מוגן מצפון וממערב ע"י אי. ריתקנו את היאכטה לרציף המעבורת ויצאנו לסיור בכפר. האטרקציה של האזור, שלא הגענו אליה, היא גן העצים המאובן הנמצא בקרבת העיר, שהוא אחד הבודדים בעולם. אלו עצים אשר כתוצאה מפעולה וולקנית התאבנו לפני כ- 20 מיליון שנה ונותרו בתבניתם המקורית.
לאחר הסיור המעייף בעיירה המנומנמת בשעות החמות של היום ישבנו ליד הנמל לארוחת צהרים קלה. למזלנו, לקראת סוף הארוחה נכנסה שוטרת יוונית חמודה ושאלה אם אנחנו הצוות של הנמורה. התשובה החיובית הקפיצה אותנו ליאכטה. הסתבר כי הרציף אליו נקשרנו שייך לצי היווני. דקות לאחר הפלגתנו ניקשר במקומנו סטיל יווני.
בערב הגענו למעגן הדייג של לגאוואולוס (GHAVADHOLOS). לקבוצת הבתים הקטנה הכוללת שתי טברנות קשה לקרוא אפילו כפר, אבל המקום, השוכן בתוך מפרץ גדול, מוקף שדות מעובדים ועצי זית, מעניין. במעגן המאפשר עגינה של שתים עד שלוש יאכטות יש מים על הרציף. המכולת הקרובה נמצאת 7 קילומטר במעלה ההר.
בלילה ראינו מרחוק את אורות היעד הבא שלנו – העיר מיטימנה מוארת באור יקרות. הגענו לעיר כבר בשעות הצהרים. העיר היא הנמל הצפוני ביותר של האי לסבוס. בעבר היא הייתה נמל חשוב בנתיב לים השחור. המבצר הענק השוכן בראש הצוק מעל העיר שלט על המצר שבין לסבוס והחוף הטורקי. מיטימנה היא עיר תיירות שוקקת יפה ומטופחת. היא מיועדת לשייטים מיטבי לכת. כל יציאה מהנמל לעיר מחייבת טיפוס, יש בזה יתרון. עד שאתה מגיע לטברנה בעיר, הוצאת בטיפוס את הקלוריות אותן תאכל.

ביקור במצודה שבראש המצוק מצדיק את המאמץ. במצודה העותומנית נימצא מוזיאון היסטורי קטן המספר את סיפורה וסיפור העיר. המצודה וצריחי המסגדים שהוסבו לכנסיות מזכירים את 400 שנות השלטון העותומני באי, אשר הסתיימו רק ב- 1912. כעשר שנים לאחר מכן גורשה האוכלוסייה הטורקית מהאי, זאת במסגרת הטרנספר שהעביר 2.5 מיליון יוונים מטורקיה ליוון וחצי מיליון טורקים בכוון ההפוך.
בניגוד לביקורנו הקודם במיטימנה שהיה לפני שלוש שנים, הפעם ראינו תיירים טורקים רבים וגם יאכטות טורקיות. חשוב לזכור כי החוף הטורקי מרוחק רק 5 מייל מלסבוס. העיר הטורקית השנייה בגודלה, איזמיר נמצאת 50 מייל מהאי. את הלג האחרון של הפלגתנו עשינו ממיטימנה למיטלני. הרוח הצפונית הייתה איתנו והעניקה מעין דובדבן על הקצפת של שבוע ההפלגה המהנה.