שבוע לפני ההפלגה, כאשר כבר ניתן לראות תחזיות מזג אוויר, ראינו שכמעט כל השבוע הראשון סוער למדי באזור האיים הקיקלדים, המלטמית בהתגלמותה.

החלטנו לעבור לתוכנית ב' ההפוכה, שבוע בסרונים ואחר כך שבועיים בקיקלדים, התחלנו בסרונים כמפורט בהמשך, אולם להפתעתנו גילינו שגם בשבוע השני סוער בקיקלדים וגם בחלק מהסרוניים ועברנו לתוכנית ג', שבוע ראשון סרוניים שבוע שני אוויה ומפרץ וולוס ושבוע שלישי חזרה לאתונה לאורך החוף המזרחי של האי אוויה וכמובן שבוצעה תוכנית ד' או ה' כמפורט בהמשך.

הפלגנו בשיטת "לרוץ לפני" כלומר כל פעם מפליגים למקום הבא לפני שהסערה מגיעה אלינו.

 

 

התחלנו את מסענו בשבת בצהריים, עם קבלת היאכטה, בוורייה 37 פייט שנת ייצור 2017 ממרינה אלימוס Alimos באתונה שביוון.
אחרי תיקון המקרר שלא עבד והחלפת מיכל גז שהיה ריק וכהנה וכהנה היינו מוכנים ליציאה בשעה 16:30.

גשם גשם מיטפטף עלינו והשמים שחורים.

הנציג המקומי אומר: הגשם יחלוף במהרה. כנראה נביא הוא לא.

מיקי מציין שלא נעים להישאר במרינה והחלטנו לצאת לדרך.

היעד הראשוני היה האי אגינה (Aegina) , אולם הבנו שכנראה המרינה הראשית באי מלאה בכל השיטים שיצאו היום מאתונה והסביבה, המקומי המליץ לעגון על עוגן במפרץ " אייה מרינה "Agia Marina שבו יש בו מקום לכ  100-יאכטות.

יצאנו לדרך טובים ושמחים, בדרך הגשם מיטפטף, אך לא נורא.

לאט לאט הרוח עולה מגיעה עד ל-25 קשרים והגענו למהירות של 7.5 קשרים על מפרשים. הגלים עולים למטר וחצי, אך אנחנו ממשיכים בנחישות, מרחוק רואים ברקים ושומעים רעמים, אך אנחנו חדורי מוטיבציה ממשיכים בדרכנו. היינו בלחץ זמן להגיע למפרץ לפני רדת החשכה.

באמצע ההפלגה מיקי ירד למטה ואני רואה פתאום על המכשירים עומק של 6 מטר, אני צועקת למיקי שיבוא, במקביל שומעים רעשים וצפצופים לא מוכרים, קצת נלחצים ומיקי מגלה כי כלי שייט בסביבה לחץ על כפתור המצוקה" יאכטה בוערת" לא ראינו את היאכטה הבוערת באזור. נטרלנו את קריאת המצוקה, העומק חזר למצב רגיל וחזרנו לדרכנו.

הגענו בשעה 19:15 למפרץ והורדנו עוגן, הדלקנו אור ראש תורן שכמובן לא עבד, החלפנו אותו באור מנוע עם פנס בקוקפיט.

בכך אנחנו נושמים לרווחה, נהנים, מסביבנו כ-40 יאכטות ומהחוף מרחוק שומעים טברנות מקומיות.

כמה דקות לאחר מכן, הראה לנו נפטון מי השולט בים.

תחזית מזג האוויר הפכה לבדיחה כאשר התחיל גשם זלעפות ורוח של 25 קשרים מצפון למשך כשעה וחצי, הפסקה של חצי שעה ואז רוח דרומית של 20 קשר למשך שעה.

מיקי הביא יין אדום ועוגיות, שמנו מוסיקת רקע שהכיננו מראש וכך העברנו ערב ראשון.

 

 

קמנו בבוקר שמחים ועליזים, כי לא זזנו ממקומנו ולא התנגשנו באף יאכטה בסביבה תוך כדי הלילה.

אחרי קפה ראשון ושני וסיום העוגיות יצאנו בדרכנו לאי פורוס Poros, בדרך עצרנו במפרץ קלימה Klima שבדרום האי אגינה Aegina, נזכרתי שזה היה המקום בו עגנו בלילה האחרון בפלוטיילת התלמידים שהייתי בשנת 2011 .

הורדנו עוגן, מיקי השחיין המהולל קפץ למים עם מסכה ושנורקל לבדיקת תחתית היאכטה, לשמחתנו לא מצא בעיות מיוחדות.

לאחר ארוחת בוקר ביתית ישראלית, כלומר סלט קטן וחביתה, המשכנו בדרכנו לאי פורוס Poros.

מקום העגינה שהעדפנו היה מול מסעדת פוסידון המומלצת.

בקיצור, פורוס ניראת כמו עיירת חוף שחיה מתיירים ויאכטות, ראינו יאכטה של ישראלים ופגשנו ישראלים נוספים, מיקי עזר למספר יאכטות להיקשר.

היינו כמו כל התיירים – טיילנו באי, אכלנו גלידה וארוחת ערב חג במסעדת פוסידון, טעים ביותר, עלות עגינה 4.5 יורו.

 

 

איזה כיף ישנו כמו שצריך, בשקט ללא תנודות ומבלי לחשוש מביקור שכנים ללא הזמנה.

קיבלנו את הצעתו של הנציג המקומי והמשכנו לעיירת החוף הרמיוני .Ermioni עיירה שקטה ונחמדה בצד היבשת, פחות מוכרת לתייר היאכטות הישראלי, לנו לפחות, הנמצאת מול האי הידרה.

הפלגנו על מנוע כארבע שעות (אין רוח), מיקי מידי פעם מנסה לפתוח מפרשים מתייאש במהרה וסוגר בחזרה.

הגענו להרמיוני (כן, שם הדומה לשם החברה של הרי פוטר).

אכן מצאנו שם מקום עגינה, איש חביב שהסתובב על המזח עזר לנו להקשר עם החבלים.

עגינה ים תיכונית לתפארת.

לא עבר זמן רב, ובאה ליידנו יאכטה עם סקיפר מקומי שהביא תיירים.

הסקיפר הזה בחולצה לבנה, נראה כמו ארס מקומי אך התגלה כבעל ידע רב למקומות שניתן להמשיך אליהם למחרת ומהמשך השבוע.

גם כאן כמובן פגשנו ישראלים.

אחרי מנוחה קלה יצאנו לטיול בסביבה, בכניסה ליישוב יש מספר תחנות רוח עתיקות, אחת מהן ממוקמת בקצה לשון יבשה המכוסה בחורשת אורנים מדהימה.

הגענו לחורשת האורנים, יש בה שביל הסובב אותה, ספסלי ישיבה הצופים לים כל כ-20 מטר. ראינו רקפות וחצבים, פשוט מקום שכיף לטייל בו. משם המשכנו לטייל בשאר הישוב. כשחזרנו ליאכטה ביקר אותנו נציג הרשות חמור סבר שנתן למיקי דף עם הסבר על מדיניות המשטרה המקומית לגבי העגינה.

מיקי קרא בעיון רב את המסמך, התברר כי יש לגשת למחרת בבוקר לבניין ממשלתי בעיר (קיבלנו מפה לא מובנת ביוונית איך להגיע לשם) בין השעות 07:30 ל- 10:00 עם מסמכי היאכטה.

למחרת התברר כי המסמכים הם עבור נתוני היאכטה, אורך, רוחב ובעלות על מנת לחשב את מיסי הנמל, שילמנו 4.5 יורו.

קינחנו את הערב בארוחת ערב מקומית, משחק קלפים וכמובן אוזו ולימונצ'לו.

 

 

 

בהמלצת הסקיפר השכן יצאנו לכיוון מפרץ Argolikos Kolpos לשחייה וארוחת בוקר.

אם בימים הקודמים ראינו יאכטות וכלי שייט סביבנו, היום רוב היום לא היו כלי שייט סביבנו, פרט לקטע הצר שבין האי ספאצ'ה Spetses ליבשה, ששם הרגשתי כמו בצומת סואנת ביום קיץ חם.

מוניות ימיות מימין ומשמאל, רחפות, אוניות נוסעים ויאכטות, כולם על אותם 2-3 מייל מסכנים. כנראה שזו תחנת מוניות ראשית מול האיים ספאצ'ה והידרה Idra.

אפילו היה צורך לצאת מההגה האוטומטי כדי לא להתנגש בהם.

מיקי כהרגלו אדיש ואומר כי הם יחצו אותנו במהירות לפני המפגש, לשמחתי הוא צדק.

הגענו למפרץ, מקום נחמד לעצירת ביניים . ממול היה חוף נחמד עם ספסלים וטברנה אחת בודדה. אבל מיקי רצה לעגון ממול במקום שהמים יותר צלולים ויש קצת יותר סלעים. לצורך חיזוק העגינה מיקי שחה לחוף וקשר את היאכטה מהירכתיים לסלע מקומי השורץ קיפודי ים שאמרו לו שלום וברוך הבא לעולמנו.שחיה קצרה ארוחת בוקר וממשיכים ליישוב קילאדה Kilada אשר על היבשת לחניית לילה. במקום מזח עם מקום לחמש יאכטות, הרבה סירות דייגים ובהמשך הרבה יאכטות על עוגן ומורינג שנראה שלא זזו כבר הרבה זמן.

מרחוק נראתה מספנה עם הרבה יאכטות, יאכטונר שכן סיפר שזה המקום שבו הוא מאכסן את היאכטה שלו בחורף, יום קודם הוא הוריד את היאכטה שלו למים. הוא יעץ לא למלא במקום מים מהצנרת כי הם לא טובים.

תוך כדי ישיבה להנאתנו עם כוס בירה, הגיע גבר למזח עם מתקן מעניין הכולל כיסא, שמשיה, צידנית וכמובן חכה, התפלאנו ממעשיו ואז התברר כי הוא דייג, שישב על הכיסא עם השמישה והמתקן שימש לאחזקת החכה כך הידיים היו פנויית על מנת לעשן.

לאחר מנוחה קלה יצאנו לסיור ביישוב. כפר קטן, כ-1000 תושבים, רובם כנראה דייגים או מטפלים באחסנת הסירות, מסעדות מקומיות וזהו זה. 

תוך כדי סיור בכפר הרחנו ריח של קפה טוב, נכנסנו למקום שנראה כמו גן עדן. מסעדה הנמצאת בתוך גינה עם עצים (המלצרית כל הזמן טאטאה את העלים) עם נוף לים, ישבנו שם וכל כך נהנו באווירה הקסומה. 
ומה עושים בנופש? חוזרים ליאכטה, מתקלחים והולכים לאכול ארוחת ערב טעימה במסעדה מומלצת עם מזטים מצוינים.

חזרנו עליזים וטובי לבב.

אך האם בזה הסתיים היום? שאלה טובה היא מתי מסתיים היום ומתחיל יום המחרת. כי המעשה שהיה כך היה.

הלכנו לישון, לפני כן בדקנו שהכל סגור וכל החבלים מתוחים והעוגן יציב.

בחצות התעוררנו כששמענו רוחות חזקות וגשם יורד.

אחת הפתחים לא היה סגור עד הסוף וגשם נכנס פנימה – טופל.

התחלנו להרגיש שסירה זזה ממקומה לכיוון המזח, כלומר העוגן השתחרר, מיקי הניע את המנוע ושילב קדימה על מנת להרחיק את הסירה מהמזח. מיותר לציין שרוח חזקה הגיע מכיוון החרטום ודחפה אותנו כל הזמן חזרה לכיוון המזח. כך עשינו משמרות כל הלילה ברוח חזקה ובגשם שוטף חיכינו לאור ראשון של הבוקר על מנת לצאת לנקודה הבאה.

אז מתי נגמר היום ומתחיל היום הבא? שהלכנו לישון או שיצאנו מקילאדה? ההחלטה שלנו היא, שכאשר עולה אור ראשון מתחיל היום החדש ונגמר הקודם.

שש בבוקר אנחנו ערים, אני עם בגדי סערה מלאיים, מיקי עם בגד ים ומעיל סערה, השמש מתחילה לעלות.

התחזית אתמול בלילה הייתה 5 קשרים, בדיעבד לאחר פתיחת המכשירים ראינו שבשעת מרגוע היו 15 קשרים, כלומר בזמן הסערה הגדולה מהירות הרוח הגיע ל-40-50 קשרים, לפי התחזית הרוח מחר אמורה לעלות.

לא שילמנו על עגינה בקילאדה, קנינו כרטיסיה לחשמל ב-5 יורו.

 מבצע חורף בכחול – 10 גליונות ב-40 שקלים

 

עם אור ראשון התחלנו להתארגן ליציאה מקילאדה. התנתקנו מהחשמל, ניתקנו חבלים והתחלנו להעלות עוגן וראו פלא, הרמנו גם את העוגן של השכן הנחמד, כלומר הוא הניח את העוגן שלו על שלנו וכנראה הוציא אותו ממקומו.

אחרי עזרה משותפת ממנו, ניתקנו ויצאנו לדרכנו לכיוון נאפפליון (Nafpilion ). הפלגה שקטה על מנוע (הרוח על החרטום) מיקי ניסה להעלות מפרשים ודי מהר התייאש.

הגענו לנאפפליון, מיקי ראה יאכטה ענקית עוגנת על המזח, זפירה שמה, באורך של כ-50 מטר והחליט שנתפוס מחסה מאחוריה מהרוח הצפונית הצפויה להגיע.

הורדנו עוגן, נקשרנו ליד היאכטה, ואיזה פלא כל מי שעבר באזור התחיל לצלם אותנו.
ארוחת ערב אכלנו במסעדה מומלצת מול הרציף, התברר שהמסעדה מתמחה במאכלים מקומיים וגם עושה משלוחים ובקופסאות לקחת הביתה, כלומר לסירה.

 

 

בבוקר בסביבות 08:30 הגיעה גברת נציגת המרינה וגבתה 2 יורו עבור יום עגינה. משרדי המרינה ממוקמים בצריף בקצה הרציף. ביקשנו ממנה שיביאו לנו מים אחרי הצהריים, ניתן גם לבקש דלק.

אחר כך יצאנו באוטובוס אדום של תיירים לסיור בעיר, האוטובוס מגיע גם למצודה הממקמות מעל לעיר (לחילופין ניתן להעלות ברגל 999 מדרגות).

קצת על העיר: נאפפליון היא עיר של מעל 20,000 תושבים, כוללת עיר עתיקה שמאוד נעים להסתובב בה, הממוקמת מול הרציף (מזכירה את לפקדה), מעל העיר ניצב מבצר שהוקם לפני מאות שנים , בתחילה על ידי ונציינים אולם החליף הרבה ידיים לאורך השנים. מול העיר נמצא אי אשר שימש בעבר כבית כלא. לאנשי העיר יש מנהג לטייל לאורך הרציף הלוך וחזור. בכלל הרציף גדול ויש מקום בשפע (כאשר אנו היינו שם).
המקומיים הולכים לארוחת ערב עם הילדים (גם כאן וגם במקומות אחרים שהיינו) אחרי 21:00. לפני זה המסעדות כמעט ריקות פרט לכמה תיירים כמונו שרוצים לאכול ב-19:30.

עלינו למצודה עם האוטובוס והסתובבנו בה, המלצה – לבוא עם נעליים נוחות להליכה, קשה ללכת עם סנדלים על האבנים החלקות המשמשות כשבילים, וכמובן כובע. אין במצודה מזנון לקפה וכו.. כך שצריך לבוא מצוידים.
המבצר מצד אחד צופה לעיר ומצד שני על כל המפרץ המגיע לנאפפליון.

נהנינו מהסיור וירדנו חזרה עם האוטובוס האדום, אשר עושה סיבוב למבצר כל שעה.

עשינו קניות בסופרמרקט סביר ליד המזח (ליד הבית ספר) ואחר כך הלכנו לקנות תבשילים מקומיים מהמסעדה של אתמול לימים הבאים.

בכל לילה שמענו רעשים וחריכות הנובעים מחבלים הנמתחים ברוח, מצאנו אותם וסידרנו שלא ירעישו לנו, אולם נשאר צליל פעמונים שלא איתרנו את מקורו, היום בצהריים נפתרה התעלומה, הקולבים בארון בחדר השינה יצרו את צליל הפעמונים, הללויה.

אחר הצהריים הגיע איש המים, המחיר 12 יורו שזה מחיר המינימום. מילאנו קצת מעל ל-100 ליטר.

פתאום התחילה מהומה על היאכטה הגדולה לידנו והבנו כי הבעלים מגיעים. הצוות עבר לדום מתוח לבוש בבגדי א ' והינה הגיע הנסיכה. כנראה הבת של בעלי היאכטה וכל הצוות עזר לה לעלות ליאכטה. אך מה שווה כל הכסף? שבערב אכלה לבד ארוחת ערב על הסיפון. לא יכלה להזמין אותנו למינימום כוס קפה? אנחנו מאוד חברותיים.

 

 

קמנו מוקדם לשים פעמינו להידרה, ניתקנו חבלים, אני מושכת עוגן, ופתאום העוגן מפסיק לעלות.

נו טוב, מה הפעם?

הפעם זה בקטנה, התברר שבזמן עליית העוגן הוא עושה ערמה של השרשרת עד שאין לה מקום להיערם והעוגן נעצר, הרעיון הוא להפיל את הערמה כל כמה זמן, סודר והמשכנו בדרכנו.

ההפלגה להידרה ערכה כ-7 שעות (סל"ד מנוע 1900 שזה הכי חסכוני לדברי אמיר שור) אך רוח כמעט ולא הייתה, הגענו בשעה 15:00 להידרה ולשמחתנו הרבה בדיוק התפנה לנו מקום. נקשרנו מרוצים וטובי לבב.

היכאטה שיצאה הייתה גדולה משלנו, כך שנשאר מרווח של כמטר מכל צד. שמנו פנדרים מהצדדים על מנת שלא נפגע ביאכטות מסביבנו. אבל אהה... תמיד יש הפתעות. יאכטה שהגיע ולא מצאה מקום ביקשו רשות להקשר לברווז הקדמי שלנו וכמובן הסכמנו, בעל היאכטה בצד השני שלהם אמר להם: למה לא תנסו להיכנס ברווח ביננו?

ואז לאט לאט כמו מרבה רגליים שעושה סקס, פנדר לצד פנדר הם נדחסו פנימה, כך שרק פנדר לחוץ מימין ומשמאל מגן עלינו. כנראה ככה נהוג כאן. מיקי טוב הלב עזר להם עם הפנדרים. כנראה שיש אלוהים, אחרת לא ברור איך במרווח של מטר מימין ומטר משמאל נכנסת יאכטה ברוחב ארבע מטר?

לאחר חוויית סקס מרבה הרגליים יצאנו לטייל בכפר.
בהידרה אין מכוניות (רק חמורים על ארבע ועל שתיים( הכפר ממוקם על צלע ההר, הסמטאות צרות, נקיות ויפות, על החוף מסעדות וחניות לתיירים, אווירה מאוד נעימה.

מאחר ומזג האוויר בקיקלדים לא השתפר התייעצנו עם הפרלמנט של יום שישי ולורנס ידידנו המקומי לגבי המשך מסענו.

החלטנו שלא נלך לעין הסערה – כלומר הקיקלדים כמו שתוכנן במקור, אלא נשים פנינו למפרץ וולוס, הנמצא צפונה לאי אוויה ולשהות שם מספר ימים. לצורך כך יש לעבור לאורך התעלה בין אוויה ליבשת, מעבר לא פשוט, יש זרמים ורוחות חזקות שנצטרך להתמודד איתם.

החלטנו שתחנתנו הבאה תהיה לבריון (Lavrion ).

בהידרה לא באו לבקש תשלום על עגינה.

 

 

בוקר חדש מפציע, החלטנו לשים פעמנו ללבריון ומשם להמשיך בתעלה עד וולוס, ההפלגה הייתה אמורה להיות שקטה.

הרוח עלתה ל- 15 קשרים, כך שאפשר היה לכבות מנוע ולהפליג על מפרשים. בדרך חצינו נתיב של אוניות סוחר. הפעלנו את תוכנת AIS ובדקנו כל כלי שייט מיהו ולאן הוא מפליג.

מכלית אחת באורך 250 מטר שעטה לכיוונו. מיקי הראה ימאות טובה ובמרחק סביר, עשינו סיבוב ונתנו לה כבוד ופיננו לה את הדרך. אחר כך סיבוב וחזרה למסלול.

בדרך ללווריון עצרנו בכיף סוניו ((Sounio. מפרץ אשר בראשו יש שרידי מקדש לאל פוסידון כמו כן ישוב קטן. ניתן לעצור במפרץ ללינת לילה, אך צריך לבדוק טוב את משטר הרוחות. לא בטוח שהמקום באמת נותן מסתור לרוחות בלילה.
בכל אופן, צלצלנו לטאקיס, הנציג המקומי של חברת ההשכרה אשר מצא לנו מקום לעגון במרינה בשטח חברת ההשכרה. כך קיבלנו שירותי חשמל, מים ועגינה ללא תמורה. הדבר החשוב – טאקיס נתן לנו עצות מעשיות לגבי המשך המסלול – שיהיה ברוך.

כמובן גם כאן, הספורט הלאומי של המקומיים הוא טיול על המזח והצצה לתוך היאכטות.העיר עצמה נראתה קצת עלובה, שידעה ימים טובים יותר. ליד המזח יש מספר מסעדות סופרמרקט אחריהם בתים מוזנחים, חלקת סגורים. הרחוב הראשי קצת יותר נעים

 

 

 

כהרגלנו בימים האחרונים – שעת יציאה 07:44, החלטנו להצפין לכיוון הגשרים, הגשרים הכוונה לגשרים בישוב חלקידה ((Chalcis. תחת הראשון עוברים ללא בעיה, לגשר השני יש שעות פתיחה בלילה בלבד למעבר ספינות.

מאחר וידענו שמחר מתחילה סופה באזורנו, רצינו להתקדם צפונה מהר ככל האפשר.

השמש זרחה, ללא ענן, התחזיות היו רוח של 7-9 קשר וים שקט. אמרנו לעצמנו, יופי 8 שעות הפלגה ואולי פחות.

כמו שאמרנו, האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק.

בפועל הרוח הייתה מולנו בחמש השעות הראשונות 23 קשרים על החרטום, כך שאי אפשר להעלות מפרשים, גובה הגלים עלה למטר וחצי, ניסנו לגלסס אך ללא הואיל. אחרי חמש שעות הייתה רגיעה של כחצי שעה, שמחנו. ופתאום שוב עלתה הרוח ל- 18 קשרים על החרטום.

ברור שרוח על החרטום וגלים מאיטים את קצב ההתקדמות של הסירה. 
הדרך עד הגשרים ערכה 12 שעות ללא הפסקה (טוב, ניצלתי את הזמן לכביסה, הבגדים מתייבשים מהר ברוח ובשמש). הגענו לחלקידה (Chalcis) בשעה20:00 . עברנו מתחת לגשר הראשון, מיקי הציעה שנישאר במרינה המקומית עד למחרת בערב, חלקידה זו עיר גדולה וניתן לטייל ולשכור רכב לטייל באזור.

ברם אולם – לא מצאנו מקום במרינה ויצאנו לחפש מקום עגינה.

הגענו למזח שבתחילתו עומדות אוניות גדולות (מסומן ע"י צבע צהוב על הרציף), קדימה עומדת יאכטה (על סימון כתום) התברר, שבאזור הצהוב שמור לאוניות והסימון הכתום שמור ליאכטות הבאות לשלם ולחכות למעבר לגשר הנפתח.

נציג החוף בא והסביר היכן לשלם. אחרי התשלום של 28 יורו יש לגשת לנציג המשטרה שיושב במבנה אחר בעיר, הוא מסביר את נוהלי המעבר.

יש להיות בכוננות החל משעה 22:00 ולהקשיב לרשת הקשר בערוץ 12 . קריאה ראשונה על מנת לוודא שאנו מוכנים וקריאה שניה הינה לתזוזה.

תחנת הרישום והתשלום פתוחה עד לשעה 22:00 .

בחצות קראו לנו ונתנו לנו אישור מעבר . בשעה 00:30 ולאחר מספר דקות היינו קשורים לבטחה בצד השני של הגשר על סימון כתום. על הרציף היה איש חביב שעזר לנו להקשר, הוא ציין כי באזור זה יש גאות של עד 50 ס"מ ויש לקשור את הפנדרים בהתאם (נמוך, כך שעם עליית גובה המים לא יקרה מצב שהפנדרים יהיו מעל למזח).
זה היה יום ארוך ומתיש של כ-18 שעות אך הכל היה שווה, דרינק קטן כמיטב המסורת ולילה טוב.

 

 

אחרי קפה של הבוקר החלטנו לצאת לסיור בעיר, הגענו לבית הכנסת המקומי שהיה סגור (יוספוס פלביוס הזכיר את היהודים בעיר זו), קניות המכולת מקומית בסמטה מול הרציף אוכל ולדרך.

כרגיל התחלנו עם תחזית האומרת 7 קשר רוח צפונית, בפועל התחלנו עם 18 קשר בחרטום ורוח קדמית, שאפשרה לפתוח מפרשים ולהיות בהטיה כמו שצריך. אולם הרוח עולה ל-23 קשרים ואנחנו בהטיה גדולה יותר, בלית ברירה הורדנו מפרשים והגענו בשלום ללימני.(Limni)  

בלימני יש רציף המסומן בכתום שנקשרים אליו לאורך הספינה, יש מספר מקומות מצומצם בתוך המעגן ו-2 מקומות מחוץ למזח. הכניסה למעגן מטעה ומאוד צרה, יש להקיף את המזח מדרום ואז רואים כניסה צרה, כאילו מתוך החוף, רוחב של כ- 10 מטר.

בדוחק מצאנו מקום בכניסה למעגן ובעזרת דייגים "מקומיים" (דוברי ערבית) נקשרנו למזח. תוך כדי העגינה פגע קצה החבל שזרק הדייג במשקפיים של מיקי והם צללו בים.

לימני עיירה נחמדה, חוף הרחצה הינו בכניסה למעגן אנשים באים להתרחץ כל היום. אחרי הצהריים מועדון הקייקים המקומי יוצא לשוט. טיילנו בסמטאות העיר שלווה ונעימה, אף אחד לא ביקש תשלום על עגינה, ניתן לקנות כרטיס לשימוש בחשמל ומים.

 

 

המשכנו בדרכנו ללוטרה אדיפוס ( (Lutra Edipsou, עיר אשר יש בה כ- 80 מעינות בריאות, חלק מהמעיינות מגיעים לחוף הים , ואנשים רובצים על החוף בתוך המים החמימים.

בלוטרה מרינה קטנה עם מספר מקומות ליאכטות, המסומנים בכתום, בעגינת דופן.

כשהולכים דרומה מהמעגן , מגיעים לאזור מעינות ראשון, אשר מסריח מגופרית, אחריו אזור מעינות ללא סירחון ובהמשך הדרך מלאה במסעדות.

אחרי כרבע שעה הליכה מגיעים לאזור נחמד יותר, שבו האנשים רובצים בים לאורך המעיינות הזורמים כמו כלבי ים שעלו ליבשה להתחמם בשמש.

לאורך הרציף, חלק מהמסעדות מוכרות טייק האאוי, כמובן שלקחנו אוכל מקומי לימים הבאים.

כאשר מגיעים למרינה, יש לגשת עם ניירת היאכטה לעמדת הביקורת, שילמנו 3 יורו ללילה. כרטיסי חשמל ומים יש לרכוש בקיוסק המקומי, אך הם נגמרו. כרטיס החשמל והמים תקף לכל המעגנות באי אוויה כך שניתן לשמור אותו.

לוטרה איננה עיר גדולה, אך רואים שידעה ימים טובים יותר. אחרי השעה 21:00 המונים גודשים את הרחוב הראשי לאורך החוף , שנסגר לתנועה עם דוכנים ושמח.

 

 

שמננו פעמינו לכפר אצ'ילו Achillio (כפר על היבשת בכניסה למפרץ וולוס). בכפר יש מרינה גדולה עם חשמל, מים ודלק. העגינה היא ים תיכונית על מורינג. הגענו בצהריים ובחור צעיר עזר לנו להקשר ואחר כך סידר לנו חשמל, מים ודלק. ההרגשה הייתה שהגענו לעיירת מדבר מסרט של קליינט איסטווד, הכל שקט ושומם, אף אחד לא זז, רק רוח וענפים נעים ברוח.

קבענו להיפגש במקום עם חברים ממודיעין אשר שהו באזור.

מיקי פגש במקום מכר מההיסטוריה מישראל עם אורחים שלו, כך שהיינו חבורת ישראלים במסעדה היחידה שהייתה פתוחה בשעה 16:00, עם גבר שהיה המלצר, הטבח ורוחץ הכלים, שלא ידע מילה אנגלית, אך עם אוכל, שנאמר עליו שהוא הכי טוב בכפר.

בערב חזרנו למסעדה רק מיקי ואני, ואכן היו שם הרבה לקוחות. המלצר/טבח התחלף לצוות מלא של המסעדה.

תוך כדי טיול בכפר, פגשנו מקומי שסיפר שהכפר מונה כ-600 תושבים. יש בו רק דייג אחד (בניגוד לרוב המקומות בהם עגנו לאורך החופים) רוב הכפר מתפרנס ממפעל לשמן זית.

אני לא מבינה, כפר כזה קטן, לא נראה עשיר, מי השקיע בבניית רציף להרבה יאכטות? לא נראה שמקומיים עשו זאת. בשעה 18:00 הכפר מתחיל להתעורר, החנויות נפתחות, מסעדות נוספות נפתחות ואנשים יצאים לרחובות. סך הכל המקום הינו בסיס טוב לעגינה עם הרבה מקום עגינה ושירותים נלווים.

המכר של מיקי שגר באזור יעץ לנו היכן להפליג בימים הבאים, בצד הצפוני של האי אוויה תוך כדי מעבר בחצי האי פיליון האיים הספורדים על לחזרה ללווריו.

 

 

התוכנית הייתה טובה, אך החום שלי וכאב הגרון היו בעלייה מתמדת. מיקי קיבל החלטה שצריך למצוא רופא, זאת אומרת לחזור לחלקידה, העיר הגדולה באזור. זוהי הפלגה של 12 שעות רצופות עד לגשר שנפתח בלילה. כל הדרך הרוח שיחקה איתנו, כלומר ירדה עלתה ושינתה כיוון ואנחנו מעלים ומורידים מפרשים, כך שלא היה משעמם בדרך. הגענו לגשר ב-20:00, מיקי הלך להירשם ולשלם (הרי הוא כבר מכיר את הנהלים).
אנחנו בהיכון משעה 22:00 לקריאת נציג המשטרה המקומית לפתיחת הגשר. לפנינו 3 יאכטות, לא נורא. מחכים ומחכים ורק בשעה 02:30 קראו לנו להתכונן לפתיחת הגשר, ב- 02:45 נפתח הגשר. בתחילה עוברים כלי שייט גדולים וסוף סוף בשעה 03:15 אנו עגונים וקשורים בצד השני של הגשר, 03:16 מיקי כבר נוחר חחח.

 

שוטרת המעבר ביום הקודם נתנה למיקי מפה עם ציון מיקום הבית חולים המקומי (כ-800 מטר מהמרינה, רבע שעה הליכה). הגענו לבית החולים, כמובן אין מילה באנגלית, הכל ביוונית. חדר המיון נמצא בקומה -1. בחדר המיון קיבלה את פנינו רופאה אשר להפתעתנו דיברה אנגלית. הסברנו לה את הבעיה. הושיבה אותי על כסא ובדקה אותי (בלי ניירת, ביטוח, בלי כלום). הציעה לתת לי טיפול במקום של קורטיזון ואנטביוטיקה באינפוזיה, ותרופות להמשך המסע, הסכמנו. הציעה לעשות בדיקות דם שעלו כסף 22 יורו. בינתיים קיבלתי תרופות באינפוזיה. אחרי כשעה חזרו הבדיקות דם אשר הניחו את דעתה של הרופאה והיא שחררה אותנו עם מרשם לתרופות המשך.

תוך כשעה וחצי הינו מחוץ לבית החולים במסעדה עם קפה ועוגה. לא להאמין. שעה אחרי ששוחררתי מבית החולים הייתי כחדשה, החום עבר, הגרון, הסינוסים והליכה הכל נעלם. יש!!!!!!!!!!!!

היום קצר – השעה רק 12:00 , מה נשאר במקום? החלטנו להתקדם לכיוון לבריון. מיקי איתר מקום שנראה טוב לעגינה על עוגן במפרץ מרתון ((Marathone. רצינו לעגון בסביבות השעה 18:00 על מנת לא להיכנס ללילה. בדרך מיקי ראה בנוויוניקס מקום יותר טוב לעגינה בתוך מרינה בצד של האי אוויה, במקום שנקראה ניו סטירה (Nea Stira). התכנון היה להגיע ב-18:30. כשהגענו לניו סטירה, המקום נראה נטוש, המזח היה ריק ושום, אבל שום כלי שיט היה קשור למזח. אמרנו שלא יכול להיות שאנחנו החכמים היחידים שרוצים לעגון כאן, אם זה היה מקום טוב אז גם המקומיים היו עוגנים כאן. החלטנו לחזור לכיוון היבשת לעיר מרתון ולעמוד שם על עוגן.

זו הייתה הטעות שלנו, היינו צריכים להמשיך למרמרי ((Marmari – בהמשך אוויה, או לחזור למפרץ גדול באי אוויה שעברנו בדרך. אך לפעמים עושים טעויות.

בדרך למרתון אנו שמים לב שהשמש מתחילה לשקוע וכך התחלנו לחפש מקום עגינה בחושך. מה נגיד – מצב לא כל כך נעים. רואים אורות, מפליגים לאורך החוף, אך שום מקום לא נראה מתאים לעגינה, יש מקום אחד בכניסה שנראה מתאים, אולם בנוויוניקס כתוב שאסור לעגון שם (שטח אש של חיל הים היווני).

יוצאים משטח העיר וממשיכים דרומה , בחושך מרחוק רואים שורת אורות לבנים של דייגים, הרוח ממשיכה לשחק בנו והגלים מתגברים אנחנו מטלטלים כקליפה בחושך, מבלי לדעת היכן לעגון.

מיקי רואה בנוויוניקס מרינה בעיר רפינה, אך בפיילוט בוק כתוב שלא לעגון שם, אנחנו ממשיכים. בהמשך מיקי רואה בנוויוניקס מפרץ גדול ומומלץ לעגינה – מרקופולו, ליד הישוב פורטו ראפטי Porto Rafti. החלטנו להפליג לשם.

האמת, אחרי שהיה ברור שיש מטרה, הלחץ ירד ואפילו התחלנו ליהנות מהפלגת הלילה. הרוח ירדה, אך הגלים עקשנים ולא מפסיקים לטלטל אותנו.

סוף סוף הגענו למפרץ המיוחל. בכניסה למפרץ יש מספר סלעים גדולים, שבאור יום אין בעיה לנווט ביניהם. אולם בלילה מנווטים רק על פי מכשירים (מאוד מאתגר).

עברנו את הסלעים ולא רואים שוב יאכטה. מה קורה כאן?

בסוף ראינו מנועית אחת בודדה עומדת על עוגן, כנראה הגענו למקום. מתקדמים הלאה ורואים עוד יאכטה ועוד יאכטה בלי אורות ועוד יאכטה עם אור נמוך, בסוף עגנו, יש! השעה 23:00 .

עברנו חווית הפלגה וניווט לילי, לא היה מתוכנן כמו שום דבר אחר בטיול שלנו, אך זרמנו וקיבלנו הכל ברוח טובה.

 

 

 

קמנו אחרי שינה נפלאה .לא שמענו רחש גלים ודפיקת תרנים. מקום מאוד מומלץ לעגינה. מוציאים את הראש ורואים עשרות יאכטות מסביבנו, המפרץ נמצא כ-15 מייל צפונה מלבריון.

הבנו, שהמרחק ממקום העגינה לאי קיה Kea שבקיקלדים הינו רק 20 מייל, וזה היה יעדנו המקורי ליום הראשון של הטיול . כך הוחלט בבוקר על הפלגה לאי קיה. הגענו לשם בצהריים, במפרץ שתי מעגנות, הימנים קטנה עם מעבורות והשנייה גדולה יותר עם מקום להרבה יאכטות בעגינה ים תיכונית (על עוגן). מצאנו מקום במרינה הגדולה יותר. העומק במרינה הינו כ-10 מטר ולכן יש לשים לב להוריד הרבה עוגן (אחרת הוא לא ייתפס).

באחד המקומות הפנויים היו מדרגות ניידות, חשבנו שהם שייכות ליאכטה שתכף תחזור – טעינו. התברר כי הרבה בעלי מנועיות קטנות וגדולות באות לאכול צהריים במסעדות על הרציף והמדרגות משמשות אותן. ניתן לנייד אותן מסירה לסירה, כלומר, אין להתייחס אליהם בחיפוש מקום עגינה.

אחר הצהריים המנועיות מפליגות לדרכן. שילמנו 5 יורו על עגינה לגברת חביבה שעוזרת להיקשר לרציף. שתינו קפה והזמנו מונית לעיר הבירה של האי, המונית מגיעה עד הכניסה לעיר. בתוך העיר העתיקה אין מכוניות, הרחובות צרים בין 0.5 מטר ל 2 מטר, מרצפות ישנות צבועות בלבן. העיר נמצאת על צלע ההר והליכה בה היא רק עליה או ירידה ברחובות הצרים, בעיר כמובן חנויות ומסעדות לתיירים ובתי מגורים. נחמד מאוד לטייל בעיר. חזרה למרינה במונית.

 

 

 

לאור הסערה שהתקרבה לאזור (רוחות של 35 קשר על פי התחזית) כנראה ההתחלה של ההוריקן הים תיכוני שעליו דובר בחדשות, החלטנו לחזור לבסיס באתונה, להחזיר את היאכטה ולהמשיך את טיולנו באתונה.

 

 

 

ההפלגה הייתה חוויה מאתגרת שבדקה את הגבולות שלנו מבחינת שייטות והיכולת לקבל שינויים של המציאות המשתנה ולא להתייאש מכל שינויי מזג אוויר.

לעמוד ברוחות חזקות והפלגות ארוכות שלא הורגלנו אליהם.