הגענו אליו לאחר נחיתה בשדה התעופה הקטן של העיר טרבזה הנמצאת לחוף הים האיוני במערב יוון. בטיסה בת השעה מאתונה לכיוון מערב, עברנו בעצם את רוב נתיב ההפלגה אותו נעשה במשך השבוע הבא בכיוון מזרח. אזור החוף המערבי של יוון שונה מיתר אזורי המדינה בעיקר בשפע המים שבו. אגמים ענקיים חלקם טבעיים וחלקם מעשי ידי אדם משתרעים בין הרכסים הגבוהים המאפיינים חבל ארץ זה העשיר במשקעים. כמובן שגם בתקופה מאוחרת של הקיץ הצבע השולט הוא ירוק. נהג המונית אשר תמרן בכבישים הצרים בנסיעה בת השעה מטרבזה לפאלאירוס הציע לנו לשתות ממימי המקום (הנמכרים גם בבקבוקים) אשר להם מייחסים סגולות מרפא. ליד מפעל מילוי המים המינרלים ממוקם מנזר גדול אליו מגיעים עולי הרגל הסובלים, בתקווה שלאחר שתיית המים עתידם יהיה טוב יותר. מה שמבטיח שגם הנזירים באזור לא עני זה של יוון יקיימו רמת חיים טובה.

המרינה אליה הגענו קיבלה אותנו באנגלית על הרציפים. זאת השפה אותה שמענו והסתבר שהגענו לאחר מבסיסי ההפעלה של חברת SUNSAIL האנגלית. זוהי חברה בינלאומית המתמחה בצ’רטרים של יאכטות וחופשות שייט וגלישה. ואכן, למחרת בבוקר התגלה לנו בצמוד למרינה מועדון גלישה ושייט מצויד היטב, ומעל המרינה מלון לא גדול המיועד לשייטים. במועדון מבחר של מפרשיות בגדלים שונים. ממפרשית "טופר" מקבילתה של הגלית הישראלית הותיקה בת ה- 3.3 מטר עם מפרש אחד ועד לייזרים וקטמרנים. אם אין רוח אפשר לבחור קיאקים מסוגים שונים, ואם רוצים משהוא יותר ספורטיבי אז אפשר לגלוש במבחר גלשני רוח ברמות שונות. כמובן שלא יכולנו להתאפק, דחינו את היציאה בחצי יום ובילינו את הבוקר על הטרפז בקטמרן מול הנוף היפה של המפרץ. בצהרים אמרנו לחברים ב- SUNSAIL תודה ובקורס דרומי מערבי יצאנו מוונקי לכיוון האי נידרי אשר בלפקס. לפקס (LEVKAS ) הוא בעצם חצי אי, אשר מופרד מהיבשת בתעלה לא ארוכה המקצרת את השייט מצפון יוון לקורינטוס. העירה נידרי (NIDRY ) אליה שמנו פעמינו שוכנת על מפרץ גדול עמוק ומוגן היטב. במפרץ עגנו עשרות יאכטות. נקשרנו למזח מוזנח (טוב ממנו בהרבה אין בעיר) ויצאנו להצטייד במזון ומשקה, שכן בכפר ממנו יצאנו המבחר לא רב. עם סיום ההצטיידות עזבנו את האי ולאחר שעתיים, בעזרת רוח צפונית ערה נכנסנו לתעלת מגניסו הנמצאת בין לפקס לאי סקורפיוס השייך למשפחת אונסיס, זהו אי פרטי שהכניסה אליו אסורה. באחת ההפלגות הקודמות שלי באזור לא ידענו שאין כניסה לאי וניסינו להקשר למזח הקטן הנמצא בצפון האי. שני שומרים חמושים ברובי צייד ופנים מאיימות "הסבירו" לנו שכדאי להתחפף במהירות. הפעם בכל אופן לא ניסינו. היעד שלנו הוא הכפר סיבוטה (SIVOTA ) הנמצא בדרום מזרח האי לפקס.

המעגן הוא מסוג המקומות שיאה להם התואר "מקסים" במיוחד בליל ירח מלא. למעגן נכנסנו בדקות האור האחרונות. ככלל לא רצוי להיכנס לעגינה במקומות כאלה בחושך. אין במעגנים האלו "הנהלה" ואף אחד לא מבטיח שאחד הדייגים המקומיים לא ישאיר "שרק" כלומר סל חכות או רשת בדיוק בנתיב ההפלגה שלך לתוך המעגן. גם חבלים, סירות טבועות וסתם מצופים השקועים מתחת למים הם לא תופעות יוצאות דופן במקומות כאלו. המים צלולים להפליא כך שבשעות היום הצופה בחרטום יכול לזהות מכשולים בקלות. בלילה זה הופך לבעיה הרבה יותר רצינית. אם כבר מוכרחים להיכנס בלילה, כדאי להציב את כל הצוות בתצפית על החרטום ולאורך הדפנות כאשר איש החרטום מצויד בפנס רב עצמה והסקיפר מצויד בהרבה סבלנות. בכניסה כזאת נכונה האמרה: "החיפזון מן השטן".

אכלנו את ארוחת הערב במסעדה הצופה על המעגן מהקומה השניה ואת הקינוח, תאנים נהדרות, קטפנו ישר מהעץ ליד היאכטה. בבוקר התעוררנו עם רוח צפונית מערבית ערה. ההפלגה לוסילקי (VASILIKI ) הנמצא רק 6 מיל מסיבוטה הפכה להיות הפלגה מעניינת. בקידמית חדה של 25 קשר, עם מפרשים מצומצמים בגודל של מטפחות אף הפלגנו בהטיה של 25 מעלות מנסים לזהות את חילופי הרוח המשוגעים שלפעמים הגיעו ל- 60 מעלות. ככל שהתקרבנו לוסילקי הבנו מדוע תור הירדל מחבר GREECE WATER PAILOT מציין שוסילקי הוא אחד מעשרת האתרים המועדפים לגלשני רוח באירופה. ההפלגה מוסילקי אשר בלפקס למעגן של (VATHI ) באי איטקה (ITHAKI ) היא הפלגה קצרה. רוח צפונית ערה עזרה לנו לעבור את המרחק הקצר (כ- 10 מיל) בהפלגת מפרשים נוחה עד שנכנסנו לתוך המבוך שבסופו בקצה הרחוק נמצא הכפר ואטי. ואטי היא מילה יונית שמשמעותה דומה לפיורד כלומר מעגן צד ועמוק המוגן היטב מהרוח. בתוך המפרץ העמוק נתקלנו בתופעה המוכרת של "נפילת רוח" כלומר: הרוח אשר מחוץ למפרץ נשבה במהירות של 15 קשר הפכה כתוצאה "מנפילה" מההרים המקיפים את המפרץ (כ 200-300 מ’ גובה) לרוח של 25 עד 30 קשר. כמובן שגם כוון הרוח השתנה במהירות כתוצאה מכיוון פתח הואדיות הפונים למפרץ.

קיצורו של דבר: הפלגה אתגרית לחובבי מפרשנות . ולאלה מאתנו שאינם מפרשנים מנוסים עצה קטנה: התקרבות ליבשה גבוהה אשר הרוח נושבת מכיוונה מחייבת הערכות מתאימה ביאכטה ובעיקר צמצום מפרשים והצבת ההגאי במקום ההגה האוטומטי. מכל מקום, לאחר אימוני כושר בהפלגה ברוח חזקה תוך ביצוע סיבובים נכנסנו לואטי. העדפנו לעגון בפתח המפרץ כמיל מהעיר ואטי שהיא יותר כפר מעיר למרות שהיא משמשת כנמל המרכזי של האי השקט והפסטורלי הזה. כאשר עגנו במקום בשעות אחרי הצהרים המאוחרות וצפינו בהרים התלולים היורדים למפרץ נזכרנו בתיאורו של הומרוס ביצירתו העתיקה אודיסאה: "אין באי שדות רחבי ידיים או כרי מרעה זוהי ארץ הרועים והעזים".
באיטקה סיפר לנו שכן למקום העגינה שלנו, יאכטונר גרמני מבוגר שהיה בניו יורק איזה אירוע "התנגשות מטוסים בבניין" . המשמעות האמיתית התבררה לזוגתי מאוחר יותר כאשר ראתה במסעדה מקומית את התמונות הידועות של קריסת מגדלי התאומים. לאחר שהבחינה בספקנות שלי הבטיחה להראות לי את הטלוויזיה המקומית מאוחר יותר, בדרכנו חזרה. כשלוש שעות מאוחר יותר היו כל יושבי בתי הקפה באיטקה מרותקים למסכי הטלוויזיה. לא, הם לא ראו את מגדלי התאומים קורסים. פאנטניקוס שיחקה כדורגל נגד באיירן לבקוזן מגרמניה וזה כמובן הרבה יותר חשוב ……
תרשמו את ואטי באי איטקה כמקום שכדאי לבקר בו. למרות שהעיר נחרבה ברעש האדמה שהיה ב- 1953 ונבנתה מחדש, היא בהחלט מקום חדש ושקט עם נוף בלתי רגיל. האירוע היחידי שמפר את השקט היא כניסת המעבורת הענקית שמפליגה בקו ברידיזי (איטליה) לפטרס (יוון). כל העיר יוצאת לצפות באירוע, מי אמר שמשעמם באיטקה.
 

מבוא לקורינטוס
עם אור ראשון יצאנו מואטי. הפלגנו בקורס מזרחי בים שקט של טרם זריחה. משטר הרוחות האופייני בקיץ בים האגאי ובים האיוני דומה לחופי ישראל. לקראת ערב יורדת הרוח עד ל"שטיל" שקט מוחלט ועם בוקר מתחילה הרוח לעלות עד לשיאה בשעות הצהרים. מאחר ותכננו הפלגה ארוכה, לא יכולנו לחכות לעליית הרוח והפלגנו מנועית בים החלק כראי. אבל הרוח לא אכזבה, וטיפסה מ- 5 קשר ל- 10. באמצע היום כבר דהרנו ב-מהירות של כ – 9 קשר ומעלה עם רוח בעצמה של 25 קשר ברוח גבית. ההפלגה לאורך "הגדה" הצפונית של מפרץ קורינטוס היא מעניינת. שפכי הנהרות הגדולים, חלקם נהרות אכזב הזורמים רק בחורף, יוצרים דלתות ענקיות של חול. חלקן מעל המים וחלקן מתחת למים בעומק רדוד ביותר. הניווט חייב להיות מדויק שכן לפתע במרחק גדול מאוד מהחוף העומק יכול להשתנות ולהפוך לרדוד עד מטר אחד ופחות. במקומות מסוימים האזור הרדוד נמצא במרחק של 10 מיל (!) מהחוף.
מיסולונגי (MISSALONGHI ) היא עיירת נמל הנמצאת בעומק האזור הרדוד. כדי להגיע אליה יש להפליג בתעלה מסומנת היטב הנמשכת מתעלת קורינטוס צפונה אל תוך היבשת. התעלה ברוחב של כ- 100 מטר מתוחמת ע"י עמודים התקועים בקרקע. ליד העמודים במרחק רב מהגדה ניתן לראות דייגים העומדים במים שעומקם לא עולה על חצי מטר. לא הייתי ממליץ להפליג בתעלה זאת בלילה. בתי קיץ הניצבים על כלונסאות והמאוכלסים בעיקר ע"י נופשים חובבי דיג, בנויים לאורך התעלה. על מיסולונגי , העיר עצמה אין מה להרחיב מילים, פרט למיקום היוצא דופן והתעלה המעניינת. כמובן שלא נשארנו שם, אלא שינינו קורס ב- 180 מעלות וחזרנו למפרץ קורינטוס. בהפלגת מפרשים מהירה הגענו לקראת אחרי הצהרים למיצר של ראיון (RHION ) . זהו המקום הצר ביותר במפרץ קורינטוס (מפרץ, לא התעלה אליה עוד נגיע). במקום פועלות עשרות אניות מעבורת המעבירות רכב, רכבות ונוסעים מצפון יוון לדרומה ולהפך. המעבורות מקצרות את הדרך לדרום בכ- 300 ק"מ, ומכאן שהן עמוסות עבודה, אבל כנראה שזמנן תם. באמצע המיצר נבנה אי מלאכותי ענק בצורת גליל שעליו עומד להיות מונח גשר עצום ממדים שיחליף את המעבורות. המבצר הוונציאני אשר שלט על המיצר מתגמד נוכח הקונסטרוקציות העצומות הנבנות לידו. עד שיושלם הגשר כדאי מאוד להיות ערניים בעת ההפלגה באזור זה שבו משייטים במקביל עשרות כלי שייט החוצים את המיצר לרוח בנוסף לעשרות כלי שייט המפליגים ממערב למזרח וההיפך לאורך המיצר הצר שעכשיו בשל העבודות הוצר עוד יותר.
הנמל העתיק של נבפקטוס (NAVPAKTOS ) קיבל אותנו כמכרים ותיקים. זוהי הפעם השישית שאני מבקר בעיירה מקסימה זאת. הנמל הוא הנמל הונציאני המושלם האחרון שנשאר ביוון ללא שינוי. הנמלים של תקופה זאת הצטיינו בשוברי גלים גבוהים אשר שימשו גם כחומות. רוחב שובר הגלים איפשר הצבת ביצורים על החומות. זהו למעשה המבצר העיקרי אשר הגן על המבוא לקורינטוס. הוא לא נבנה במקום הצר ביותר אלא שלושה מיל מזרחה ממנו בשל התנאים הטופוגרפים אשר אפשרו בניית מבצר אימתני מוגן היטב. אכן קרבות רבים התנהלו במהלך ההיסטוריה סביב אזור זה. המפורסם ביניהם הוא הקרב הימי בין הונציאנים לבין העותומנים אשר התנהל במאה החמש עשרה. זה היה הקרב האחרון שבו השתמשו בכלי- שייט המונעים גם במשוטים. הונציאנים ניצחו בקרב זה והבטיחו לעצמם את השליטה בדרך הים המובילה מונציה לקפריסין.

הכניסה והעגינה בנבפקטוס היא בעייתית בכלל ובמצב של רוח ערה במיוחד המעגן זעיר ממדים ואין חבלי התקשרות לא כל שכן עזרה מקומית. לאחר עגינה יצא הצוות לטיפוס למבצר (המעניין ביותר) דרך סמטאות העירה המקסימות כשלעצמן.
כותב שורות אלה נשאר ביאכטה כ"משמרת עוגן" ואכן תוך זמן קצר מלאו ידיו עבודה. המסקנה שלי לגבי המקום הנהדר הזה היא: המקום שווה ביקור. הדרך הטובה ביותר היא עגינה מחוץ למעגן וכניסה למעגן עם דינגי. לא כדאי לעבור לילה במקום שכן כניסה או יציאה של יאכטה נוספת עלולה לגרום לבעיות עגינה רציניות (כפי שחוויתי במקום בביקורים קודמים) על כניסה בלילה אין מה לדבר. יצאנו מנבפקטוס בקורס מזרחי ולאחר הפלגת מפרשים של כשעתיים ברוח ההולכת ומאבדת מעצמתה נכנסנו עם אור אחרון למעגן באי טריזוניה (TRIZONIA ).
וכאן וידוי קטן. עברתי באזור זה פעמים רבות. ידעתי על קיום האי, אך תמיד פסחנו עליו. לעתים בשל קוצר הזמן ולעתים בשל העדפת יעד אחר, הסתבר כי זו הייתה טעות.
 

האי טריזוניה
מהיום כל פעם שאגיע לאזור לא אחמיץ ביקור באי הנהדר הזה. הכניסה למעגן שבתוכו נבנתה מרינה היא מבטיחה כשלעצמה. האי הוא אי אופייני לים האגאי, קטן מאוד בממדיו ונמצא במרחק של ½ מיל מהחוף. באי כ- 50 בתים, רובם בתי קיט. במפרץ הפנימי נבנתה מרינה יונית טיפוסית.
מהי מרינה יונית טיפוסית? מרינה בלתי גמורה. כמו המרינות של פוליס בדרום יון, לוטרה באי קיטונוס או המרינה של מיקונוס גם במרינה של טריזוניה נעצרו מטר לפני הסוף. יש מזחים, אבל אין: מים, חשמל, פנדרים, מערכת עגינה, שירותים, כמובן כוח אדם. עד כאן החלק הפחות טוב. החלק הטוב: לא גובים דמי עגינה. לנו, שהגענו (לצערנו) ללילה אחד, זה ממש לא הפריע.
לאחר ארוחת ערב יונית על הרציף בכפר הזעיר המשכנו את הערב ב- "LIZZIE’S YACHT CLUB " הממוקם על צלע הגבעה המשקיפה אל המעגן. ההליכה מהכפר אל הקלאב היא טיול נחמד בפני עצמו של כק"מ וחצי בשביל הנמשך על שפת המפרץ. למי שלא שירת בחי"ר ונקלע למקום בליל חסר ירח כדאי להצטייד בפנס. הקלאב עצמו אינו YACHT CLUB של מרינה באופן האירופאי המקובל. זוהי מסעדה/קפה המופעלת ע"י אישה נמרצת העונה לשם אליסון. לא, היא לא יונית אלא סקוטית-בריטית אשר מתגוררת עשרים שנה ביוון ודוברת יוונית שוטפת. היא קנתה את המקום לפני כ- 6 שנים והפכה אותו למוסד שאפילו תום הירדול מחבר ה- "GRECCE WATER PILOT " מתייחס אליו. וכה כותב תום: “זהו לא בדיוק יאכט קלאב במובן המקובל אבל זאת מסעדה/בר/ספריה/מכבסה/תיבת דואר".

ובכן, שמנו פעמינו לבדוק האם אמת כתב תום. ואכן גם הפעם לא אכזב מחבר המדריכים הנודע. זהו מקום חמוד עם נוף משגע. בהחלט לא בית אוכל יווני טיפוסי. רואים וחשים שבעלת הבית השקיעה במקום את "הנשמה היקרה" שלה. ואגב, היא גם הטבחית והמלצרית. ואם לא תזמינו מקום מראש, יתכן ותצטרכו לחכות זמן רב לשולחן. האווירה במקום היא של שייט בינלאומי ופגשנו שייטים מדרום אפריקה, ארה"ב ואנגליה. דגל המרינה של אשקלון ואיגוד השייטים סימנו שכוחותינו כבר ביקרו במקום. מאוחר בלילה גששנו באפלה את הדרך ליאכטה.
את ההפלגה מטריזוניה למרינה של העיר קורינטוס החלטנו לאחר כדי לקבל את הרוח הצפונית הצפויה בעצמתה המירבית נוכח הקורס הדרומי מזרחי הצפוי לנו. אבל גם כאן למדנו את השיעור המקובל במימי יוון לאמור: רוח זה לא ערבות בנקאית. במקום הרוח הנהדרת שנשבה יום קודם קבלנו נפיחה דלה שלא הספיקה אפילו לניפוח המפרשים. אז אם אין הפלגת מפרשים והים שקט כראי חוגגים באופן קולינארי. ארוחת הבוקר המתפרעת וארוחת הצהרים האנינה חיפו במקצת על האכזבה מעצמת הרוח.

חלק ניכר מזמן ההפלגה עבר כאשר אנחנו "מגרדים" את חופו הדרומי של מפרץ קורינטוס. זהו אזור מאוכלס ביותר יחסית לצד הצפוני התלול. לאורך חופי רחצה רבים וכן מספר מזחים המאפשרים עגינה. לקראת אחר הצהרים נכנסנו למרינה של קורינטוס הנמצאת בצמוד לנמל הקטן של העיר. העיר קורינטוס היא עיר גדולה בראש ובראשונה בשל הנמל המשמש כנמל מרכזי למעבורות המגיעות מאיטליה. זוהי הנקודה המזרחית ביותר אליה יכולות להגיע המעבורות הגדולות (הן אינן יכולות לעבור בתעלת קורינטוס) רוב המעבורות מביאות משאיות ענק ומיעוטן רכב פרטי. המרינה מופרדת לחלוטין מהנמל ונמצאת כמה מאות מטרים מזרחית לו. העיר עצמה הינה סואנת ומודרנית ונבנתה לאחר שרוב שטח העיר העתיקה נחרבה ברעידת האדמה. את שרידי העיר ההלנסטית העתיקה ניתן לראות במרחק קצר מהעיר (ראה מסגרת). ככלל לא הייתי ממליץ לעגון בעיר. המעגן של גלסידי הנמצא בצדו הצפוני של המפרץ הינו מקום מועדף. היתרון הגדול של קורינטוס הוא הקרבה לפתח התעלה הנפתחת כל יום בשעה 6 בבוקר, והביקור בחורבות העיר הקדומה.
 

תעלת קורינטוס
השכם בבוקר נפתחת התעלה וכלי שייט מכל הגדלים מתקבצים כדי לעבור בה. אניית משא, ספינות דייג, מכליות ויאכטות מכל גודל וכל סוג. הכניסה ממערב נראית מוזנחת. על מרפסת הבניין המרופט עומד הבקר היווני ומודיע לנו: "עוד שעה למעבר". בינתיים אנחנו צופים בשיירה הבאה ממזרח. המאפיין את אניות המשא הוא הגודל. התעלה אשר נחפרה בשנת 1893 מסוגלת לשרת אוניות עד רוחב של 18 מטר ושוקע של 6 מטר. בעולם הספנות של המאה ה- 19 זאת הייתה אוניה רצינית. היום מכלית רצינית היא בת 300,000 טון, פי 100 מהאניות של אז. תעלת קורינטוס היא בעיקר תעלה של אניית חופים ויאכטות. אל תזלזלו באניות החופים. רוב המטענים ביוון, מדינת האיים מועברים בדרך הים באוניות חופים קטנות. לאניות אסור להפעיל את המנועים בתוך התעלה בשל סכנת פגיעה בגדות התעלה. ולכן הן נגררות בתוך התעלה, לאורך הגדות שרידי דרך צרה. בזמנו היו גוררים את כלי השייט בעזרת בהמות. קצת מפחיד לראות אנייה שממש "ממלאת" את התעלה נגררת בתוכה. כאשר אתה מפליג בתוך התעלה רואים את סימני שפשוף הצבע לאורך התעלה ואז אתה מבין שלא תמיד הגרירה הולכת "חלק".
בכל אופן, עם סיום ארוחת הבוקר נכנסנו לתעלה. הפלגה בתעלה בת שלושת המילים היא חוויה מעניינת. הגדות הגבוהות (80 מטר) סוגרות אותך משני הצדדים. אתה מביט כלפי מעלה מעל לקניון האדיר והצר ופס השמיים הכחולים חצוי בגשרי רכב ורכבת הרחק גבוה בשמיים. היציאה המזרחית של התעלה נראית מטופחת הרבה יותר מרעותה המערבית. אולי מפני שהיא קרובה יותר לאתונה או מכיוון שבכניסה המזרחית משלמים את דמי המעבר. מול המשרדים נקשרים לונג – סייד למזח הבטון (אין פנדרים) ומשאירים במקום כ- 150 דולר ליאכטה בת 40 פיט. דרך אגב, שמתי לב שקשה לנחש את דמי המעבר. עברתי בקורינטוס עם יאכטות זהות ושילמתי סכומים שונים. מנתקים את החבלים והחרטום מופנה לתחנה האחרונה לפני אתונה, האי אגינה. באגינה אנחנו כבר ממש מקומיים. אבל הפעם בניגוד לביקורים רבים שלנו בעבר החלטנו לשכור רכב ולטייל באי. האי שלמעשה משמש כפרבר יוקרתי של אתונה שווה טיול. כל פעם שאני מבקר באיים הקרובים לאתונה אני לא מצליח להבין איך במרחק גיאוגרפי כל כך קרוב 15, 20 או 30 מיל נמצא עולם שונה לגמרי. זה כמובן מה שמביא אלפי אתונאים לחצות כל יום במעבורת את המפרץ, כדי להגיע למקום עבודתם בעיר, הידועה כאחת משיאניות העולם בזיהום אויר, ולעת ערב לשוב לכפר הדייגים הפסטורלי באי.

כמובן שכאתר תיירות מורגשת קרבתה של אתונה והמסחור הגיע גם לכאן במסות רציניות. אגינה היא לא אי נידח, ולא תמצא כאן כפרי דייגים עניים. אבל עדיין אסור להחמיץ את הטיפוס למרומי ההרים, שם ממוקם המקדש של האלה APHAIA . פעם אחרי פעם אני מגיע למסקנה שכוהני הדת ההלניסטים הקדומים בחרו את מקום בניית המקדשים קודם כל משיקולי יפי הנוף. כנראה שע"פ השקפתם הדתית נוף יפה מקרב את האדם לאלוהיו. לעת ערב חזרנו ליאכטה במרינה של אגינה. המרינה מופרדת מהנמל המרכזי כי נבנתה מאוחר יותר. למצוא שם מקום עגינה פנוי זה פשוט מזל טהור. מי שמצפה לקבל במרינה של אגינה שירותים עלול להתאכזב. במידה מסוימת גם העבודה לא הסתיימה למרות שהמרינה עומדת על תילה כבר שנים אחדות. אגב תופעה זאת משותפת להרבה מרינות יווניות. בערב כמובן ביקרנו במסעדת "סוס- הים" IPPOCAPOS עליה כתבנו בכחול 6. מסתבר שמסעדות ביוון שומרות על מסורת. טוב נשאר טוב. למחרת בבוקר כבר עגנו במרינה אלימוס הידועה בשם קלמקי. הלכנו לאכול סופלקי במסעדת פאסט- פוד. אולי זה מסמל את ההבדל בין אתונה ליוון של הים והאיים שאנחנו כל כך אוהבים.
 

קורינטוס הקדומה
קורינטוס הקדומה יושבת על רמה מעל העיר החדישה. חורבות העיר שוות ביקור. קורינטוס הייתה אחת הערים החשובות בעולם ההלניסטי- רומי. היא שלטה על צומת דרכים יבשתי- ימי בעל חשיבות רבה. העיר שלטה על המעבר היבשתי מיוון לחצי האי של הפלפונסוס ומעל המעבר היבשתי שבין נתיב המים המערבי (מפרץ קורינטוס) לנתיב המזרחי (המפרץ הסארוני בואכה אתונה). הקורניטים הקדומים היו ימאים מעולים והקימו צי גדול. הם יסדו מושבות בקורפו וסיציליה וסחרו בכל הים התיכון. כלי חרס קורינטים אשר נמצאו סביב הים התיכון מאשרים עובדה זאת. את הארכיטקטורה הקורינטית המאופיינת בעמודים מעוטרים אימצו בכל רחבי העולם העתיק והיא הייתה מאד פופולרית גם לאחר התקופה הביזנטית (המאה 6).

גן עדן לגולשי רוח