טיול של אחרי צבא: משולשים בים הקריבי
נמרוד אור
זה לא שלא אהבתי את הטיול במרכז אמריקה, זה פשוט שלהפליג ביאכטה באיים הקריביים נשמע בדיוק כמו שזה נשמע – חלום.
אחרי הצבא גם אני לקחתי תרמיל ונסעתי לטייל. לא בשביל לחפש את עצמי, כי אף פעם לא איבדתי. אלא פשוט כדי לטייל, כי זה מה שאני אוהב לעשות. וכמו כולם, מאד לא רציתי לטייל כמו כולם. אבל הבנתי שאם כולם מטיילים לא כמו כולם, אז כולם מטיילים כמו כולם! ובסופו של דבר אם מקום מסוים או מסלול מסוים הם מאד אטרקטיביים, אז כנראה שיש סיבה טובה להיותם כאלה. גם אני מאד נהיתי מהג'ונגלים הלחים בקוסטה ריקה, מהרי הגעש הפעילים ושרידי המאייה בגואטמלה ומצלילות עם כרישים בבליז. אבל לכל אורך הטיול קרץ לי מצפון וממזרח הים הקאריבי כאילו מזמין ומבקש שאני אבוא ואראה מה קורה בין גליו. בדיוק כשבחנתי את המפה וניסתי להבין איך החלום הופך למציאות, בוב מארלי החל לשיר לי בקצב האיטי של הרגאיי
“don’t worry about a thing, every little thing gonna’ be alright”
כשהגעתי לאיסלה מוחרס במקסיקו שוטטתי באי במחשבות והרהורים על איך המשך המסע מתפתח מכאן, כשהציפייה האמיתית הייתה שתיפול עליי הרפתקת חיי מהשמיים ואולי עדיף, מהים. באחד הסיבובים ברציפי היאכטות באי, בזמן שאני פוזל בצורה מופגנת מדיי לאחת היאכטות, ריי, בעל יאכטה, פנה אליי והתחלנו לדבר. אחרי שהפרזתי קלות בניסיוני הרב מחיל הים הצעתי לו הצעה שלא יוכל לסרב לה – שאני אצטרף אליו ואל אשתו להמשך המסע שלהם על סיפונה של "מחוץ להודו" (בתרגום חופשי). ריי, שכנראה לא היה מורגל לישירות כזאת או לחוצפה כזאת, החליט להזמין אותי לארוחת ערב איתו ועם אישתו הנורווגית בריגיטה (שצעירה ממנו בעשרים שנה). אחרי ערב של ויכוחים פוליטיים, למחרת בבוקר בישר לי ריי שעוד יד יכולה להיות להם לעזר ושאני יכול להצטרף אליהם להפלגה עד לאיי הבתולה. קשה לתאר את התחושה העילאית שהרגשתי כשהבנתי איזה בר מזל אני.
בימים הראשונים, בעיקר כדי להצדיק את קיומי, הייתי חרוץ וניסיתי לעזור בעבודות ותיקונים בספינה ובעצם קלקלתי את מה שהיה תקין ולא כל כך תיקנתי את מה שכבר היה מקולקל. אחרי כמה ימי התארגנות, קניות ובירוקרטיה שגרתית הגיע הזמן לצאת לים. יצאנו מאיסלה מוחרס כשפנינו מועדות לחוף הדרומי של קובה, אני שמחתי על ההזדמנות לטייל בקובה אך הבנתי שיחד עם הרוח שהשתנתה כך גם היעד השתנה לאיי קיימן, וגם זה טוב לי. הים הקריבי לא סלחן כמו הים התיכון. ובינתיים הרוח שוב משתנה וגם היעד ועכשיו ההבנה היא שיעדים זה דבר גמיש וצריך ליהנות מעצם ההפלגה כי זה הדבר היחיד שנשאר קבוע, אם אפשר לקרוא להיטלטלות הזאת דבר קבוע. חמישה ימים רצופים היינו בים, שלושתנו במשמרות נינוחות ועד מהרה נכנסתי למשטר "סיני" קפדני שכלל זריחה, ספרים , שש-בש, שקיעה, אוכל, שינה וחוזר חלילה. אם נראה לכם שזה יכול לשעמם אחרי שבוע, אז ממש לא! עמדתי בזה בגבורה. המשמעת המחמירה מחייבת אותי לעמוד בסדר יום של פת שחרית, ארוחת בוקר, בוהוריים, צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב, ארוחת לילה ומההתחלה, גם בזה עמדתי בגבורה.
סוף סוף הגענו לקיי לארגו, אי קטן לחופה הדרומי של קובה. מהר מאד הבנתי שאת התרבות הקובנית אני אכיר בהזדמנות אחרת, כי מחר אנחנו כבר ממשיכים והאי הקטן נטול כל קשר ליבשת הן בתחבורה והן במנהגים.
באחת ממשמרות הלילה, בהפלגה במעבר חשוך בין קובה להאיטי ראיתי נצנוץ בודד באופק חשוך שמעיד שאנחנו לא לבד בכל הים הזה, ונזכרתי בסרטים ובסיפורים על שודדי הים המודרניים שלא היו מביישים גם את קפטן הוק המיתולוגי של פיטר פן. ניסיתי להיזכר איפה בעולם כל זה קורה, וברגע של הדחקה אמרתי לעצמי "בטח לא כאן".
הרוח מתחזקת, הגלים עולים ואני מרגיש שהסערה הטרופית שקיבלנו עליה אזהרות "באה לי בטוב", כי אנחנו בדרך לעגינה במפרץ "לופרון" ברפובליקה הדומיניקאנית. בשבוע שהיינו "תקועים" ברפובליקה הדומיניקאנית תפסתי מיני טוסטוס ונסעתי לטייל ולקפץ בין 27 המפלים של ריו דמחאגוואה. הספקתי גם לטייל בעיר הקולוניאלית של סנטו דומינגו בחגיגות חג המולד ולחגוג בפאב עם נבחרת הכדורעף של דנמרק בערב ללא תחתית וללא תחתון. סנטו דומינגו היא עיר עם אווירה קריבית אירופאית. זה אומנם לא שילוב מוצלח אבל הספרדים היו צריכים לחשוב על זה כשהם ניסו לכבוש את העולם ולפרוס את תרבותם. עיירת החוף "קברטה" נקראת ע"י המקומיים ה"מכה של גולשי הרוח". אני הייתי משתמש בירושלים כדוגמה למוקד עלייה לרגל, אבל היא לא ידועה בספורט הימי שלה, לא שמכה כן. עיירות הגלישה הן תופעה מיוחדת כי ביום בו הרוח מתאימה לגלישה אין עם מי לדבר בעיירה, הבנקים, החנויות והמסעדות כולם סגורים וכל תושבי העיירה בים גולשים. תמצא שם את כולם, מילדים בני ארבע ועד סבתות בנות שמונים. בחוף קאריבי כל מסעדת חוף שמכבדת את עצמה תנגן כל יום כל היום את בוב מארלי ברצף. אם זה לא ככה, לא כדאי לשבת במסעדה.
בעודי עושה פוליש לסיפון שירו של שמוליק קראוס מתנגן לי ושואל איך גלגל מסתובב? איך הפכתי ממפקד ספינה בחיל הים לאיש צוות. ממכתיב הטון, הפוסק, החותך, לנחנך הננזף הנמצא האחרון ברשימה, זה שדעתו חשובה אך לא רלוונטית. אז זהו, שאני לא משלים עם רוע הגזרה ואצלי הנורווגית עושה כלים והבריטי מושך בחבלים – שלא יתבלבלו עם מי יש להם עסק.
נמרוד אור – קצין (מיל.) בחיל הים. שייט יאכטות ומפרשיות.
