חולת ים #2 – עם מתבגרים זועמים באוסטרליה
חוותה ושרדה כדי לספר: יעל גל
תמיד ידעתי, אני חולה כרונית. זה גנטי. זו מחלה שלא הורגת, חשוכת-מרפא, הסימפטומים שלה מחמירים על היבשה, ומסתבר שהיא לא מדלגת דור. מודה, אני חולת ים.
פה אספר מנקודת מבטי, כחולת-ים אנושה, ימאית, לא - מאוד מנוסה (אבל ממש מלידה), כאמא אובדת עצות ל-3 מתבגרים - ירדן, מאיה ואיתן וכרעייה לעמי - שממש, אבל ממש מעדיף קרקע מוצקה, בהסתכלות משועשעת וכנה על החוויות שלי במקום הזה, שבו אני הכי מרגישה בבית.
זה לא יומן מסע בהמשכים, אלה הסיפורים שלי. אולי תמצאו בהם תובנות כלשהן, טיפים לחיים… אולי תרוויחו מתכון לקוקטייל ממש מגניב, או המלצה לטברנה שווה, או שפשוט תהנו לקרוא.
אז מה קורה כשיוצאים להפלגה עם חבורת מתבגרים?
יוצאים לדרך
הפעם יצאנו להפלגה על קטמראן 45 פיט עם דודי וצביה, חברים ממש טובים (ספויילר, אנחנו עדיין חברים ממש טובים), סה"כ נהיה ארבעה מבוגרים ושישה מתבגרים – זועמים בגילאי 7-17.
באזור השיט – איי וויטסאנדייז שבחוף המזרחי של אוסטרליה, בשונית הגדולה, כמעט שאין תחנות להצטיידות, לתדלוק ולמים, היות ומדובר בשמורה של 74 איים לא מיושבים. למרינה היחידה על האי המילטון לא תכננו להיכנס, והשהות בלילה הייתה בעגינה או ברתיקה לצד מזח באי לא מיושב.
תוך כדי התמרון החוצה מהמרינה של איירלי-ביץ', החבר'ה כבר פותחים בופה של חמש אחה"צ. תוך כדי לעיסה מחליטים, שהלילה נעגון במפרץ מוגן על האי Hook Island במרחק שעתיים הפלגה.
הדברים החשובים בחיים
נתחיל עם התובנה שלעולם אינה מוערכת מספיק- רק אוכל, והרבה, ישאיר את מפלצות ההורמונים רגועות ומבסוטות.
זה נכון תמיד, אבל בהפלגה זה קריטי, בעיקר אם הצרכנים שלכם הם זועמים בשיא התפתחותם הנוירו-פיזיולוגית. כהכנה להפלגה הם בנו את התפריט, ולקחו את המשימה ברצינות תהומית, כשזה מגיע למזון, ברגע הם הופכים למנהלי פרוייקטים.
אבל, מנהלי פרוייקטים עם מוח חצי-אפוי. כשהזועמים טענו שחטיף ציפס זה כן ירק, ולחם עם נוטלה כן תורם להתפתחות, התערבנו, וכמבוגרים אחראים דחפנו פריטים חיוניים, כגון ירקות – שלא מגיעים מטוגנים בשקית, ואלכוהול.
באלכוהול התפרענו, בכל זאת, אנחנו במיעוט פה, וגם אנחנו צריכים לשרוד…
ביום היציאה, אני ודודי, איש הצוות מס' 2, עוברים תדריך על הקטמראן, שלעיתים נראה כאילו נלקח מסיטקום אוסטרלי (המבטא הזה, אני חייבת כתוביות…), בעוד צביה ועמי יוצאים עם הזועמים לקניות בעיירת החוף איירלי-ביץ'.
אד, הסקיפר המדריך, נתקל בישראלים לראשונה, ואף אחד לא הכין אותו להיתקלות. אחרי שעתיים של הדרכה, שבהן חפרתי לו עם שאלות שהכנתי בבית, הוא תוהה באוזני דודי האם כל הישראלים הם כאלה- בעוד אני מדברת עם עצמי בתוך תא המנוע.
בשלב הזה, הוא כבר לא ממצמץ למראה שתי עגלות הסופר העמוסות המתגלגלות על הרציף עם כנופייה של זועמים צוהלים, ומבקש שנעמיס מהר כדי שנוכל לצאת לים. שם הוא ימשיך לבחון את יכולות השיט שלי, בזמן שאני אבחן את הסבלנות שלו. כשאני דורשת לתרגל הרמת ראשי, הוא מזועזע עמוקות מכוונותיי להפליג בלי מנוע.
אם אין מסכים, שיאכלו ספרים
אד ואנחנו נפרדים באנחת רווחה (מצידו), ותוך כדי התמרון החוצה מהמרינה של איירלי-ביץ', החבר'ה כבר פותחים בופה של חמש אחה"צ. תוך כדי לעיסה מחליטים, שהלילה נעגון במפרץ מוגן על האי Hook Island במרחק שעתיים הפלגה.
אפשר להירגע, הם כנראה לא יאכלו אחד את השני על הקטמרן..
מאידך, יש מצב שהם יאכלו אותנו, כי, כמו ברוב אוסטרליה, מתברר שגם פה אין קליטה סלולרית, בכלל.
ואני בדיוק רציתי להמליץ לרכוש סים מקומי כשיוצאים להפליג עם מתבגרים…
מתברר שדווקא אובדן התקשורת עם העולם מחולל את המהפך:
הזועמים שלנו אולי מיוחדים, אבל לא שונים בהרבה מהממוצע. אז מה משנה את המשחק? היציאה לים, לטריטוריה לא-מוכרת, וההתמודדות עם מציאות לא-וירטואלית בכלל, וזה לוקח כל מסך ב-6 מימדים.
אז אין להם ברירה- יש ים בלתי – נודע עם "מלא" הרפתקאות מעבר לריילינג, והזועמים מדלגים לשלב ההשלמה – שבו המסכים נשכחים לטובת – שימו לב- ספרים מנייר אמיתי. הפיילוט בוק מככב בראש הרשימה, יחד עם ספר הדרכה לאתרי צלילה ושנירקול בשמורה, והם מתחילים לתכנן את המסלול לימים הבאים.
בקצב הזה הם ידרדרו לספרי קריאה ממש.
כל קפטן צריכה צוות
אנחנו נכנסים אל המפרץ הצר Nara Inlet, עולים צפונה, וערפל טרופי יורד על המים.
זו למעשה הפעם הראשונה שאני עוגנת לבד, בלי עוד סקיפר לידי. הייתי שמחה להיקשר לאחד מהמצופים המסומנים במפה, אבל בשעה 6 בערב כולם כבר תפוסים.
זה אחד מאותם רגעים, שאני מרגישה את הדופק, ואז אני מגלה שאני לא לבד, יש צוות לצידי. ירדן ואמיר – שני הבכורים – עומדים קדימה וצופים אל המים, מוכנים להוראות להורדת העוגן, דודי לידי, משגיח על מד-העומק, כל השאר מתרכזים בלא-לנשום.
עולה לרוח, ובעומק של 7 מטרים (שמשאיר מרווח ביטחון לשעת השפל), נותנת הוראה לבנים לשפוך את כל השרשרת- כל 70 המטרים- אל הקרקעית החולית. עוד דקות ארוכות אני מתזזת בין החרטום לפלוטר- לוודא שאנחנו עגונים, עד שחוזרת לנשימה עצמונית, ומכבה מנועים- בעוד כולם מרימים גבה: קיצר, הורדת עוגן, בואי תגזימי.
יש פריבילגיה בלהיות קפטן: עד שסיימנו עם פרוייקט העגינה הדרמטי, ארוחת הערב כבר מוכנה על-ידי צוות המטבח בראשות צביה. גם תורנות שטיפת כלים נכנסת לנוהל. ובסוף הארוחה ירדן ואייל מפילים אותנו מצחוק במופע סטנדאפ.
אנחנו מוקפים בערפל סמיך ושקט שמופר רק על-ידי נקישות המעלן הראשי על התורן. בדיוק בשביל זה יוצאים. הכל נרגע.
ובכל זאת, לצפות שאצליח לישון הלילה – טוב, לא יקרה.
מלקחי היום הראשון: לילה על עוגן מסתיים בבוקר עם קפטן עצבנית מחוסר שינה (כל שעתיים קמתי לבדוק שלא עלינו על איזו שונית), וחצי צוות בחצי - כוח אחרי שהקיאו במהלך הלילה.
קחו חכה וסכין, ורדו לאי להביא אוכל
מנותקים מהציוויליזציה, לבד במפרץ, ציורי סלע אבוריג'ינים על הגדה ממול, ותוכי, ארה לבן ענקי עם כרבולת צהובה, שמתיישב על הוונטה – כך מתחיל הבוקר.
הים גורם ליקיצה טבעית גם בקרב גדולי הזועמים, והם לוקחים את הדינגי לסיבוב בחוף הקרוב וחוזרים עם שלל צדפות שקילפו בסכין מהסלעים, ואגוזי קוקוס שהורידו מהעצים.
איתן בן ה-10 מתחיל בנסיונות דיג. אני אומרת לעצמי שגם אם לא ייצא אפילו דג אחד, עדיין נחזור עם חווייה. ומהרגע שאני אומרת את זה, הוא לא מפסיק להוציא דגים, שעוד הערב ייאכלו. בהמשך המסע הוא יעלה בחכה כריש – חול קטן ולוחמני, יחזיר אותו למים אחרי מופע אימים, וייקח הביתה חוייה לכל החיים.
שודדי המורינג
מלקחי היום הראשון: לילה על עוגן מסתיים בבוקר עם קפטן עצבנית מחוסר שינה (כל שעתיים קמתי לבדוק שלא עלינו על איזו שונית), וחצי צוות בחצי – כוח אחרי שהקיאו במהלך הלילה.
די, הלילה אני רוצה לישון בשקט. הולכים על מצוף עגינה (הקשור לעוגן מת מביטון. מצופי העגינה מעטים ומבוקשים, אבל הזועמים לא מתרגשים והמטרה מכניסה אותם לכוננות מבצעית: כל פרט מתוכנן להיום- שעת יציאה, מסלול הפלגה עם עצירת שנירקול וארוחת עשר בצפון האי, ולאחריה – הפלגת מפרשים של כ-3 שעות למפרץ במזרח האי וויטסאנדיי, בו צולם הסרט "שודדי הקאריביים".
כל זה אמור לקרות עד 14:00, כי החל משעה זו, לפי חוקי העגינה בשמורה, מותר לתפוס את המצוף עד לבוקר הבא. התכנון שלהם מפורט עד לדרגת המפה הרלוונטית בפיילוט בוק, וכולל כיווני רוח ואזהרות ניווט. ועוד באנגלית של אוסטרלים!
פייר התרשמנו.
כנראה שאפשר להתרגל לזה
כל שנשאר לי לעשות, זה להפליג! בפחות מ-24 שעות נוצרה שגרת הפלגה, ותחושה שאפשר להמשיך ככה עוד ימים רבים.
13:45 אנחנו נכנסים למפרץ "שודדי הקאריביים" היפהפה, ומוצאים יאכטות קשורות לשלושת המצופים היחידים במפרץ. ברור שלפחות אחת מהן תצא בקרוב. אבל יש יאכטה נוספת שבונה על המצוף הזה. במקום להמתין בעגינה, אנחנו נשארים בסחיפה (דריפט) עם מנועים משולבים, ומחכים. החבר'ה בחרטום עם גאנץ', וברגע שאחת היאכטות משתחררת, אנחנו שועטים במהירות מטורללת של 9 קשרים לכיוון המצוף הכחול. ליאכטה השניה אין סיכוי. הצוות מתנפל על חבל העגינה, ואנחנו קשורים. אין לתאר את גאוות היחידה של הזועמים.
שקיעה מרהיבה, ושוב ארוחת ערב, והופעה של צוות הוויי ובידור על הסיפון.
אפשר להתרגל לזה, דודי אומר.
הלילה נישן טוב. או שלא…
