אנו, בעולם המערבי מתעקשים לנווט את הסירה שלנו – בהשאלה כמובן – ועל פי רוב נדמה לנו שיש לנו מושג לא רע באשר ליעד שאליו אנו רוצים להגיע. אך האמת היא שהניווט הזה הוא במידה רבה ניווט שווא, ולא משום שהסירה לא תגיב או מפני שלא נצליח למצוא את יעדנו, אלא מפני שהעתיד שונה במידה ניכרת מכפי שהוא נראה לנו בכל רגע נתון מבעד לעדשות החיזוי. העתיד המדומיין שלנו נראה לעתים קרובות דומה מאוד להווה המוחשי. הדמיון מתקשה לומר לנו מה נחשוב על העתיד כשנגיע אליו. קשה אף יותר לחזות איך ייראו לנו אותם אירועים עתידיים לכשיתרחשו .רובנו מקדישים חלק גדול כל כך מחיינו בסיבוב הגאים ובמתיחת מפרשים, אך בסופו של דבר מגלים שגן העדן אינו מה שחשבנו שיהיה. יתרה מזאת, אין הוא נמצא במקום שבו חשבנו שנמצא אותו. אבל בגן עדן שהוא עולם שכולו טוב, שם החיים קשים ביותר. הרי אין שם שום טעם, שום הנאה, שום התקדמות, שום תכלית ושום מטרה. כאשר יש לאדם כל מה שהוא רוצה, הרי שלא צפויים לו התפתחות או שינוי. הרהור פילוסופי קצר יוביל אותנו למסקנה הפרדוקסלית שגן העדן שתיארנו לעצמנו עלול בעצם להיות גיהינום .אם תכלית האדם ורצונו הם להגיע למצב של גן עדן, שבו הכול יהיה כרצונו, ואם גן העדן המיוחל הוא בכלל הגיהינום, מהי אפוא התכלית האמתית? לְמה באמת צריך לשאוף? מהו הטוב האמתי? נראה שהדבר המתבקש הוא שגם בגן עדן חייב להיות רע כלשהו. כדי להרגיש טוב, צריך שיהיה גם רע. איך נגדיר למשל אור אם לא יהיה לנו גם חושך? אם האדם ירגיש רק טוב תמיד, הרי שהחיים שלו יהיו חסרי משמעות כלשהי. צמיחה אפשרית רק כאשר יש קונפליקט או קושי שאפשר להתמודד עמם. כדי להתקדם האדם צריך התנגדות כלשהי שתרים אותו, שזהו הרע. אבל בעצם איננו רוצים להרגיש רע, אז איך חיים עם הסתירה הזאת? היה זה יום מבעית, רע מכל בחינה שהיא. הרוח הלכה והתגברה, נשפה והכתה בעוז. אזעקת סערת ציקלון קטגוריה חמש, הגבוהה ביותר בעולם, הודיעה לתושבי העיירה הקטנה סאבוסאבו כי הציקלון Winston עומד לתקוף בתוך כמה שעות את האי. סירנות ניסרו את חלל האוויר ונשמעו היטב בכל רחבי העיירה נישאו בעוצמת הרוח ונמוגו במרחקים. בקשר נשמעו צרחות אימים מבועתות מספינות שהתנתקו מהמצופים ועלו על הריפים שסביבנו. אנחנו, בסירת הקטמרן שלנו  ,Amosea Islandמקשיבים בדאגה לרוח המתגברת בעוצמתה. שלושים קשר, ארבעים קשר, חמישים קשר, שישים קשר, שבעים קשר… בשמונים קשר אני שומע את מערכת הרוח הטוענת את הבטריות מתפרקת, ורואה את הפרופלורים מתעופפים לכל עבר. בתשעים קשר מערכת הרוח מפסיקה להראות נתונים. הרוח ממשיכה להתגבר, ואנחנו שומעים כאילו רכבת הרים עולה עלינו, לפתע אנחנו שומעים ומרגישים חבטה אדירה, וחור ענקי נפער בצדה הימני של הספינה.  מתוך החור מגיח חרטום של ספינת אלומיניום. היא התנגשה בנו בעוצמה כה רבה, שחרטומה הגיע עד צדו השני של גוף הספינה שלנו. שמענו את הקול המבעית של החבלים המתנתקים. לא הספקנו לומר מילה או לצאת לראות מה קרה, ובתוך המפרץ הסגור והמוגן לכאורה העיפו אותנו גלים בגובה של שמונה מטר לריף מלא סלעים. הספינה התיישבה לה שם בגובה חמישה מטר, חרטומה במים וירכתיה על האי בזווית של ארבעים וחמש מעלות, וספינת האלומיניום צמודה אליה באותה תנוחה. בדיעבד נודע לנו שהרוח נשבה במהירות של מאה ושמונים קשר ימי. מים רבים חדרו לספינה מחורים שנפערו בתחתית, ויותר מחצי גוף הסירה התמלא בתוך מספר דקות במי ים. המשאבות עבדו במלוא המרץ, ונוסף עליהן הפעלנו מערכת משאבות חירום. כל שתים עשרה המשאבות שהתקנתי בארץ בעוד מועד עבדו במלוא המרץ,  ולכן הספינה לא טבעה מיד. שלוש שעות חלפו לפני שהעזנו לצאת מהספינה, כי בחוץ עדיין השתוללה סופת אימים. צעקות רבות של בקשה לעזרה בקעו ממכשיר הקשר.

הייתה זו הרגשה כאילו יצאנו מתיבת נוח אחרי המבול. כל העצים נעלמו, רוב הספינות שהיו סביבנו טבעו או נזרקו כאילו תפס אותן ענק אימתני בידו והשליך אותן כלאחר יד מרחק מאות מטרים, אל החופים הסמוכים או לתוך המנגרובים שמסביב לאי. היה זה מראה מבעית. המים מסביב היו מלאי בוץ ובצבצו מהם חלקי בתים, סירות, עצים – הכול נראה כמו פח זבל אחד ענק המפוזר בערבוביה. מכל עבר ראינו אנשים מתרוצצים מבוהלים או גוהרים וממררים בבכי. היו שעשו בקרת נזקים ובדקו מה אפשר, אם בכלל, עוד להציל, כמעט כל העצים באי נעקרו או נשברו מעוצמת הסערה, רוב הבתים התפרקו ויותר מעשרים ספינות סביבנו טבעו או היו מונחות על צדן כאבן שאין לה הופכין. התחלנו לאסוף נתונים על היקף הנזקים שנגרמו לספינה שלנו. היא נתקעה בזווית חדה כלפי המים ובמצב שלא אִפשר לנו לגור בה.

שאלנו לעצתו של קרלי, וביקשנו ממנו להיות מנהל הפרויקט. הוא מתגורר כאן זה שנים ומכיר היטב את האי ואת אנשיו, לטוב ולרע. גייסנו כמה מקומיים שיעזרו לנו לסתום זמנית את החורים באמצעות מתקני אטימה מיוחדים שהיו לנו בספינה. זו מערכת אטימה שהכנתי בארץ מלוחות דיקט, ועליהם מודבק ספוג הנכנס לחור ונפתח מתוך הספינה כלפי חוץ וכך הוא מונע את טביעתה.

 בשלב הבא התחלנו לבנות דרך גישה לספינה. בתחילה חתכנו את המנגרובים ואת השיחים מסביב כדי לאפשר גישה לדחפור. הנהר חסם את המעבר, ונאלצנו להביא צינור בטון, להציב אותו בתוך הנהר וליצור גשר מעבר למכונית. בעודנו ממשיכים לחפור התברר לנו כי יש עוד אגם גדול המתנקז בדיוק למקום שעליו עומדת הספינה. אי לכך נאלצנו לבנות גשר נוסף ולפתוח לנהר פתח ליציאת מים מכיוון אחר. העבודה הייתה איטית וקשה. גשמים רבים ירדו, ובהפוגות הקצרות בגשם הקשו את העבודה והעכירו את מצב הרוח. הלחות הגבוהה והבוץ החלקלק האטו את קצב החילוץ. היינו עייפים מאוד, פיזית ומנטלית. כביש הגישה היה מוכן, ומיהרנו למצוא מכולה כדי להעביר אליה את כל תכולת הספינה. איתרנו מכולה מוזנחת באחד הכפרים, ובתוך כמה שעות היא הובאה אחר כבוד לאתר. היא הורדה קרוב לספינה, מרחק מטרים מקו המים, ומולאה בתכולתה הרטובה של הספינה. הזיעה הקרה חמה ,עטפה את כל גופנו, הבנו שאנחנו תקועים בגן עדן.

בעתות משבר חשוב מאוד לא לאבד את העשתונות אלא לקבוע סדרי עדיפויות ולנהוג לפיהם תוך כדי שימת לב למניעת נזקים נוספים. הרשימה הוכנה בזריזות:

1. איסוף נתונים על היקף הנזק
2.  התארגנות בשטח ותיקון זמני
3. חלופות אסטרטגיות לפתרון

לאחר בחירת החלופה הטובה ביותר יהיה עלינו לאתר את האנשים המתאימים, במסגרת המגבלות, להקמת הצוות שיסייע לנו בהצלת הספינה. וכך אכן נהגנו, שלב אחר שלב.

איסוף נתונים על היקף הנזק:

תחילה בדקנו והערכנו את הנזקים שנגרמו לסירה. רוב הנזק התמקד במכה החזקה שהיא קיבלה מהספינה הפוגעת. בחרטום הימני, מעל קו המים, נפרץ חור של מטר בערך ובזווית שבה היא נתקעה חדרו אליה הן מי הגשם והן מי הים בזמן הגאות. בסאבוסאבו הגאות מגיעה עד לשני מטר ויותר, והדבר היה בעוכרינו. שאר החורים היו לא גדולים, והיו פזורים בתחתית הסירה במקומות שבהם היא התיישבה על הריף.

התארגנות בשטח ותיקון זמני

תחילה חיפשנו מכולה כדי להעביר אליה את כל הציוד ולהוריד ממשקל הספינה ככל האפשר. הייתה זו משימה קשה במיוחד, משום שרוב אנשי האי וכל בעלי הסירות שנפגעו חיפשו מכולות לאחסון הציוד שנפגע בסערה. הניסיון להביאן מהאי הסמוך נכשל. בלית ברירה יצאתי במכונית והתחלתי לחרוש את האי לאורכו ולרוחבו. באחד הכפרים הבחנתי במכולה חומה וישנה. נראה היה שהיא נשכחה שם לפני שנים. הקשתי בדלת אחד הבתים המטים לנפול ושאלתי למי שייכת המכולה. אמרו לי כי היא שייכת לצ'יף. ניגשתי לביתו, סיפרתי לו את סיפור חיינו ושיתפתי אותו בבעיה שנוצרה. בלחיצת יד הסכים הצ'יף להשכיר לי את המכולה במחיר של חמישה דולר פיג'יאני ליום, משמע כשניים וחצי דולר אמריקני. המכולה הוצבה על משטח ישר שהכנו לה סמוך לסירה. במשך חודש ימים, בעדינות ובזהירות, עסקנו בפעולות להצפת הספינה ולתיקון זמני של החורים. הזווית החדה שבה נתקעה הספינה, והעובדה ששני שלישים מחלקה הקדמי היו שקועים במים, הציבו בפנינו בעיה קשה לפתרון. היעדר עגורן דרבן אותנו להיות יצירתיים ולהיעזר בכוחות הטבע כדי להציל את הספינה מטביעה. בזמן השפל ניתן היה לעבוד כל יום במשך שש שעות רצופות ולאטום זמנית את החורים ביריעות פיברגלס ובדבק אפוקסי, בתקווה שהחומר יספיק להתייבש עוד לפני הגאות. בגאות הצבנו מתחת לסירה שקים מעורבים בחול ובקופרה )החלק החיצוני של פרי עץ הקוקוס), לתמיכה באזור שלא נפגע. לעיתים השביתה הגאות הגבוהה את העבודה לימים מספר. בחודש הזה הצבנו מאתיים ושמונים שקי חול מעורבים בקופרה מתחת לסירה כדי לבצע את כל התיקונים הזמניים הדרושים להצפת הסירה.

חלופות אסטרטגיות לפתרון

א. להזיז את הסירה ממקומה למספנה קרובה?

לאחר בחינת כל החלופות של מרינות עם מספנות בסביבה, הבנו כי אין באזור מספנה היכולה לשקם את הספינה בבטחה מלבד זו הנמצאת בניו זילנד, מרחק הפלגה של שבוע ימים. חלופה זו נפסלה כיוון שהסירה נפגעה בצורה כזו שכל תזוזה עלולה לגרום לה נזק נוסף. לא יהיה זה אחראי מצדנו לצאת למסע ימי ארוך בספינה במצב עדין כמו שלה. איננו רוצים לסכן את חיינו. יש לנו ילדים, נכדות ועוד תכניות רבות לחיים.

ב. להוציא את הספינה באמצעות החפה על החוף הקרוב?

חלופה זו נפסלה כיוון שהחוף הוא סלעי מאוד. האפשרות היחידה היא בכניסה למפרץ סאבוסאבו, אבל בשל השפל והגאות, וכן הקרבה לעיירה, אין זה פתרון בטוח ויעיל לתקופת הזמן הארוכה הנדרשת לטיפול בספינה.

ג. לגרור את הספינה על עגלת גרירה?

הסכנה רבה בעגלות אלו, משום שהן עלולות להישבר מהעומס או לגרום נזק היקפי, מה גם שלא היינו בטוחים עד כמה נפגעו הקילים.

ד. לבנות מתקן העשוי מפלטת ברזל?

מתקן זה יכול לשמש בסיס למשיכת הספינה מהמים באמצעות טרקטור. חלופה זו נפסלה, מאחר שאין היא מאפשרת שליטה טובה ביכולת המשיכה ובאיזון הכוחות בעת ההוצאה. בדיעבד התברר שנהגנו נכון כשפסלנו חלופה זו. ספינה אחרת שנפגעה עשתה כך, ושברה עוד קיל בעת הגרירה.

ה. לבנות מתקן ייעודי לתיקון הספינה?

מתקן כזה לא יגרום לה נזקים נוספים והוא ישתמש בכוחות הטבע הקיימים בשטח. כלומר, מדובר בבנייה של מספנה אישית לסירה.

זו השיטה שבחרנו. אולם איך בונים מספנה אישית באמצע הפסיפיק, ועוד בפיג'י, כשפשוט אין כלום סביבנו? עברנו על עשרות שיטות, בדקנו איך הפולינזים ותושבי האיים באוקיינוס הרימו את סירותיהם לתיקון ומה עשו שייטים שנפגעו במקומות ללא מספנות או מרינות מסודרות. רצינו למצוא את הפתרון הטוב ביותר בנתונים הקיימים, פתרון שיתאים לצרכים שלנו ולמצב הסירה. בסופו של דבר החלטנו לבנות מתקן הרמה שייעזר בכוחות השפל והגאות. שיא הגאות הוא של שני מטר ועשרה סנטימטר בתקופה זו של השנה. בשלב הראשון החלטנו להקים את המתקן בדיוק באותו מקום שבו עלתה הסירה על הריף, כדי לא להזיז אותה יותר מדי ולגרום לה עוד נזקים. לתחילת הפרויקט נדרש להביא מחפר, כדי לפתוח תעלה ברוחב הספינה ועוד רווח של כשני מטר מכל צד לצורכי העבודה על צדיה. מציאת מחפר לאחר שתקפה סופת הציקלון את האיים הייתה בגדר משימה בלתי אפשרית, שלא לדבר על גנרטור שיספק חשמל לצורך העבודה על הספינה. אנחנו נמצאים על אי בודד, בלא חשמל, בלא מים זורמים, ובעצם בלא כל דבר המזכיר ציביליזציה מודרנית. עברנו בכל החנויות בעיר לחפש גנרטור, ועד מהרה הבנו שפשוט הכול נחטף לצורכי האוכלוסייה שאיבדה את בתיה. לבסוף, בפינה של מחסן חשוך מצאתי גנרטור קטן, ומיד קניתי אותו למרות המחיר המופקע. הוא היה בעל הספק נמוך ויכול היה להציל אותנו רק לתקופה קצרה. שמעתי כי בלמבסה, העיר השנייה בגודלה, מוצע למכירה גנרטור מדהים, כמעט חדש ובעל הספק גבוה. מיד הזמנו אותו, כי היינו חייבים טעינה לבטריות שיפעילו את משאבות הוצאת המים מהסירה. כמו כן הזמנו משאבה עצמאית גדולה שתוכל להתמודד עם טונות המים שחדרו לספינה.

למחרת הגיע הגנרטור. נראה כי הוא עבד כבר לפחות מאה שנה, אל חדש ולא מדהים. הוא נראה כמו סוס עייף ששלחו לנו כדי להפטר ממנו ולא לשלוח אותו אחר כבוד לבית המטבחיים. אבל אין ברירה, צריכים להפעיל אותו מידית כדי להוציא את המים מהספינה. הגנרטור עבד יומיים עד שראיתי ענן לבן יוצא מהסירה. העובדים הפיג'אנים סיפרו לי כי המטען של הסוללות נשרף. כמעט התעלפתי. מדובר במטען חדש ומתוחכם שעלה הון. אבל אצלי בסירה הרי הכול כפול ויש שניים כאלו, כך שהעבודה נמשכה. בדקתי את הסיבה ולתדהמתי התברר לי כי הגנרטור לא מייצר 220 וולט אלא 360 וולט. מסרנו אותו לחשמלאי, הוא החליף לו את המנוע ושתל מנוע חדש מהגנרטור ששימש לאספקת חשמל לביתו. הוא הפעיל אותו אך אחרי יומיים שוב שבת הגנרטור ממלאכתו. המסקנה צריך למצוא כעת, כחודש לאחר שוך הסערה, גנרטור חדש ויציב, שאלמלא כן לא יסתיימו העבודות בסירה גם בעוד שנתיים. הזמן חלף ומשלוחים של גנרטורים חדשים ושל חלקי חילוף הגיעו לחנויות. בחרתי גנרטור חדש ואיכותי במחיר סביר, בערך במחיר של הקטנצ'יק הראשון שקניתי, אבל בהספק כפול. כעת היו לי באתר השיפוצים גנרטור צהוב וזוהר העובד עשרים וארבע שעות ביממה ובעל תצרוכת דלק זולה. זהו הגנרטור השלישי באתר, משמע שניים יותר מדי. את השניים המיותרים מכרתי כדי לצמצם את נזקי העלויות הלא מתוכננות שכפתה עלינו הסופה. לאחר משא ומתן מתיש הגיע מחפר מהאי הסמוך. כל עשרים ושניים בעלי הסירות שספינותיהם ניזוקו, בין שנזרקו על היבשה ובין שטבעו למחצה מעוצמת הגלים הענקיים שיצר ציקלון וינסטון, עטו עליו. כל אחד מהם היה צריך אותו כדי לחפור תעלות יציאה לחילוץ. החלטנו לנסות ולמצוא מחפר לעצמנו, משום שהפרויקט שלנו ידרוש עבודה קבועה וארוכת טווח, וכמובן מפעיל מיומן. לאחר שבועיים של חיפושים מצאנו את המחפר המתאים. התכנית שנרקמה הייתה לבנות ביבשה מעין מספנה קטנה שאליה תוכל הסירה להיכנס, ובתוך המספנה להקים מתקן קובייתי חזק מאד שהסירה תעלה עליו בעת הגאות, כאשר החלק שתחת לגוף הספינה יהיה החלק שעליו תתיישב הספינה. דרך זו שונה מהדרך הרגילה שבה מורמות הסירות בעזרת מנוף וחגורות משני הצדדים דרך הקילים שלהן.