EN

חיפוש

הפלגה בפולינזיה הצרפתית

מירי שפירא

הפלגה באזורים טרופיים ונידחים היא חוויה שמעטים חווים. איים עם שמות כמו: "מרקזות" "פולינזיה" ו"סוסייטי" הם איים שקראנו עליהם בספרי פיראטים או הפלגות קפטיין קוק ושאר מגלי העולם. למשפחת שפירא השמות הללו כבר שגורים היטב בלקסיקון. הם מבלים בין האיים כבר לא מעט זמן. על חלק מחוויותיהם קראנו בגיליונות האחרונים, ועל ההפלגה בפולינזיה הצרפתית נספר בגליונות כחול 48 + 49.

המשך הפלגות משפחת שפירא על גבי ה"שפירית" ברחבי העולם. והפעם – הפלגה בפולינזיה הצרפתית והאיים הסמוכים.
בפולינזיה הצרפתית, אשר באוקיאנוס השקט, חמש קבוצות איים (ארכיפלגים), בשלוש מתוכן הפלגנו, עגנו וטיילנו: המרקזות, הטואמוטו וסוסייטי.
על סיפון ה"שפירית" זולו, אריק ואני.
הגענו לאי היבה אואה, בארכיפלג המרקיז. שלשת רבעי דרך בהקפת העולם, שלוש פעמים חציית קו המשווה- פעם צפונה ופעמיים דרומה. אחרי שמסיימים את כל פרשת הצ'ק אין בתחנת המשטרה המקומית, מתפנים לשוטט באי שבו חיו ויצרו הצייר גוגן והזמר ז'אק ברל. לשניהם מוקדשים מוזיאונים שמוקמו בבתיהם הפרטיים (ביתו של גוגן שוחזר לאחר שהבית המקורי נשרף כדרך לטיהור המקום ממחלת המין ממנה סבל).
יש לציין שגוגן עשה חסד גדול עם בנות האי בציוריו. במציאות, למרות הפרח בשיער (לנשואה בצד שמאל ולרווקה בצד ימין), קשה למצוא יופי במראה החיצוני של המקומיים כאן. יש בהן יופי פנימי שמתבטא בשלווה וסבר פנים. חיוך וחמימות בהם פגשנו בכל אי שהגענו אליו ברחבי פולינזיה כולה. יכול להיות שזה מה שראה גוגן בעיני האמן שלו.
עוגנים במפרץ קטן ליד האי. המעגן לא שקט ויש צורך בעוגן קדמי ועוגן ירכתיים כדי להתמודד עם ה"סוול" שנכנס כל הזמן וגלים שחוזרים מדפנות המפרץ.
ערב אחד, בעוד אנו סועדים ארוחת ערב נשמע צופר ערפל עקשני. התברר שכך מנסה השכן הגרמני להסב את תשומת ליבנו לכך שעוגן הירכתיים נותק והיאכטה מסתובבת סביב עוגן החרטום ב"סוול" החזק. אריק וזולו עולים על בגדי ים ויוצאים בדינגי עם פנסים ו"עוגן חתול", לחרוש את קרקעית המפרץ, בתקווה למצוא את העוגן האבוד. אריק עושה חלק מהדרך בשחייה, (כאן המקום להזכיר שלפנות ערב "פיטרל" כריש סביב היאכטה), בפוקס/במזל ובאינטואיציה בריאה של שני ימאים מהוללים נמצא העוגן האבוד ואחרי עוד כשעה נקשר והושלך מחדש בירכתים. ניצלנו! זאת מילת הקוד שהכניס גיורא לאוצר המילים של ה"שפירית", בכל פעם שהושלמה משימה.
הגענו לאי פאטו היווה, אחרי יום הפלגה רצופת סקוולים: גשם ומשבי רוח מתעתעים, פותחים, סוגרים ומצמצמים מפרשים (לזולו ואריק זה אתגר , לי הזדמנות לתפילה). השיט בין האיים מאתגר בגלל התנהגויות שונות של רוחות וגלים, כתוצאה מגושי היבשה שיוצרים תנאים שונים.
כשמגיעים שוכחים הכל ונרגעים. אריק אופה עוגה ואני מכינה תבשיל פסטה פטריות ודג (שניצוד אתמול) ברוטב שמנת.
פאטו היה שווה את הקריאה "וואו!" מפרצון קטן בין צוקים נישאים, מכוסים פלומה ירוקה ועצי קוקוס. עיזים על הסלעים (עיזים, חזירים, תרנגולות וסוסים חיים על האיים כיצורי בר, עוד מימי עגינת ציי מגלי העולם למיניהם שעצרו כאן).
כדרכנו בכל מקום שמגיעים אליו אנחנו יוצאים ל"אקספדיציה" (עוד מילה נפוצה בז'רגון ה"שפירית") חוצים כפר קטן ומטפסים במעלה ההר התלול, בחיפושינו אחרי שביל המוביל למפל מים. למפל המים לא הגענו אבל מראש ההר המראה מפצה על מאמץ הטיפוס והאכזבה מהמפל האבוד (שמצאנו אותו ביום המחרת אחרי הליכה ממושכת ביער הגשם). המפרץ נראה נפלא והסירות העוגנות בו כמו צעצועים קטנים.
ממשיכים בהפלגה לאי טאואטה, מפרץ קטן, חוף חולי, מטעים של לימונים וקוקוס. גם בדרך לטאואטה הגלים גבוהים, הרוח חזקה – משבים של למעלה מ30 קשר. זולו מודיע שביום כזה צריכים להיות טפשים או אמיצים כשיוצאים לים. מעודד מאוד ומלווה בהטיות חזקות של היאכטה. ה"שפירית" כדרכה מתמודדת וממשיכה באומץ.
ממשיכים בהפלגה למפרץ אנהמנו ומשם למפרץ אנייאפה. מלבדנו עוגנת במפרץ יאכטה קנדית של זוג מבוגר ש"ירד מהעולם" וכבר 20 שנה מפליגים בימים, כשחיי פשטות והסתפקות במועט הם ערך לאורו הם חיים.
על החוף שאמור להיות שומם ונטוש אנחנו מבחינים בתכונה רבה. יורדים עם הקייאק לחקור את התופעה ומגלים קהילה מאתיאונה (העיר הגדולה בהיבה אואה), שהגיעה לכאן לכבוד יום הבסטיליה, ומתארגנת לשהייה בתנאי מחנה לשלשה שבועות.
יש כאן בריכה קטנה עם נחל זורם ומפל מים קטן. פינת חמד קטנה. המקום היה ישוב פולינזי עתיק, שכמוהו פגשנו גם באיים אחרים. שרידי מבנים מסלעי בזלת, במות ומקדשים, פסלי טיקי שהיו מרכזי תרבות ועבודת אלילים. בין השאר התקיימה כאן עד ראשית המאה ה-20 מסורת של קניבליזם. על חלק מהמבנים כיסה יער דקלי הקוקוס, מנגו ועוד מיני עצים עבותים בעלי גזעים עבים ומסוקסים ושורשים מפותלים ועיקשים.
הפולינזים אמנים בנשמתם, החל בקעקועים המכסים את גופם, ציורי הטפה המיוחדים להם, עיצוב תכשיטים מחמרי טבע כמו עלי דקלים ועצים אחרים, זרעים שונים, פנינים, צדפים, גילופי עץ מרהיבים, קליעה ושזירת פרחים שכל אחד מהם מעשה אמנות. הגברים והנשים אוהבים להתקשט בעדיים, בזרי פרחים, כובעים עטורי פרחים ומעטפות בד פריאו מצוייר בשלל צבעים.
מגיעים למפרץ אנייאפה עם אור אחרון, בדרך נראים מפלי מים, ירח עולה אחרי שקיעה מרהיבה, והטונה שזה עתה עלתה בחכה הופכת לארוחת ערב טעימה ולקינוח גלידה ומאפינס. מה רע?
מאחת הבקתות קורא לנו איש קשיש שמתגלה כוויליאם שהפך את בקתתו הדלה למועדון יאכטות ומארח את היאכטונרים שעוגנים במפרץ. יש לו ספרים ובהם הקדשות, תמונות וכרטיסי ביקור של כל מי שביקר כאן.
מצאנו כמה מילים כתובות בעברית (ישראלית שהפליגה ביאכטה גרמנית). הוספנו הקדשה בעברית ואנגלית. וויליאם כיבד אותנו במים צוננים ופירות. אחר הצהריים מגיע וויליאם לביקור על ה"שפירית" כשבידיו מתנה- שוק של עז שצד על האי ובשר אגוז קוקוס מגורר. וויליאם מלמד אותי לבשל את העז בחלב הקוקוס שנסחט מהאגוז המגורר. ככה מבשלים המקומיים בשר ודגים.
אנחנו מארחים את וויליאם שומעים את סיפור חייו. הוא בעל השכלה של שנה אחת וכל חייו הוא עובד במטעי הקוקוס- קוטף, מפצח, מנקה, מיבש ומוכר. הקוקוס משמש לתעשיית שמן- קוקוס והוא מקור הפרנסה העיקרי של המקומיים. וויליאם מעשיר אותנו בידע על איי פולינזיה. האי נחשב למתקדם אם יש עליו תחנת משטרה ורופא. וויליאם עצמו ביקר בחלק מהאיים כשהצטרף לספינה שמובילה את הקופרה- הקוקוס.
אנחנו מעניקים לוויליאם צנצנות ריקות, שקית פופקורן ובקבוק וויסקי סקוטי. וויליאם חוזר לבקתה שלו שמח וטוב לב וממתין לצוות היאכטה הבאה שתעגון במפרץ שלו.
 
מפגש עם הוגו ומתאו
חוזרים למפרץ הלא שקט של היבה אואה, לצידנו עוגנת יאכטה נורווגית, על סיפונה נראים גבר צעיר ותינוק קטן. לא נראית אשה או דמות נוספת על היאכטה. זה כמובן מעורר סקרנות והשערות רבות.
רצה "המזל" והרוח, כדרכה, "חטפה" פריטי כביסה מהחבלים שלנו ושל היאכטה הנורווגית. נוצרת הזדמנות ליצור קשר. על הים נוצרות הזדמנויות מיוחדות ליצירת קשרים: עוגן שניתק, כביסה שמתעופפת למים, לימון חסר ועוד. עם החזרת המכנסיים שנפלו לים מהיאכטה הנורווגית יכולנו להכיר את הוגו הנורווגי שחי על היאכטה עם מתיאו הקטן, בן השנתיים.
הסיפור מתחיל בקרטחנה, קולומביה, שם הכיר הוגו מקומית ("לא משכונה כל כך טובה", לדבריו). יום אחד הגיעה הצעירה כשבזרועותיה תינוק קטן, השאירה אותו בידיו של הוגו והסתלקה.
הוגו ומתיאו, בנו הקטו, מפליגים מאז באוקיאנוס ביחד, הם אוהבים אחד את השני מאוד ומסורים כמו שרק צוות על הים יכול להיות מסור זה לזה.
מתיאו, שכל עולמו הוא הים היאכטה והוגו, מתפקד ביאכטה כאילו שכך אמורים להיות החיים בגיל שנתיים: מגיש חבלים, מוריד צידה לדינגי, יורד לדינגי במיומנות מעוררת קנאה ועוד מלאכות קטנות שיכול לעשות "נער סיפון" בגודל הזה.
הוגו מלמד את מתיאו נורווגית וספרדית, במקרה וימצא דרכו למחוזות הולדתו או ימשיך עם הוגו לנורווגיה. אחרי כמה שיחות הבין הוגו את צרכיו הנוספים של מתיאו, הרים עוגן ויצא לעבר טהיטי (מהלך שישה ימים), כדי שיפגוש ילדים בני גילו ו"אולי" מוסיף הוגו "תמצא לו גם אמא". כעבור חודשים מספר, כשהגענו אנו לטהיטי פגשנו את הוגו ומתיאו שהולך לגן הילדים, לומד שפה שלישית- פולינזית ופניהם של השניים לפיג'י.
בדרך לפיג'י הם יעצרו בסמואה וטונגה ומתיאו הקטן יהפוך למומחה לניבים השונים באיי דרום הפסיפיק ויתנסה במערכות החינוך השונות של האיים. יהיה אשר יהיה המעגן הבא, הים קורא להם שוב ושוב.
אריק נפרד מהיאכטה ולצוות השפירית נוספו עכשיו מוטי ואלכס. זולו משתף אותם בחוויות ההפלגה. אני ממהרת הביתה לקבל את פני נכדנו החדש אלון. אנחנו ממשיכים לאי או-א-אוקה, בו כפר אמנים המתמחים בגילוף בעץ מכאן לאי או-א-פו, אי יפה המזמן טיולים ברכב וברגל. באי שני כפרים גדולים. פגשנו כאן את מנפרד, אזרח גרמני (מזרח גרמניה). בעברו שירת בשטאזי ואחרי נפילת החומה היגר לפולינזיה הצרפתית ונשא אישה מקומית. בעזרת כישורי הלמידה והיצירתיות שלו לימד את עצמו לטוס בהליקופטר ויצר לעצמו משק אוטרקי עצמאי לחלוטין המייצר לעצמו הכל, כולל חשמל מנחל שזורם בקרבתו, גידול עצי קפה וקקאו ובנייה של רכב חשמלי שנטען מהחשמל מהיצור העצמי.
קינחנו את השהייה באיי המרקזות באי נוקו היווה, אי גדול המהווה גם את בירת המרקזות. התיירות מפותחת, יש מסלולי טיול ברכב וברגל, כולל מפל מים, השלישי בגובהו בעולם שמגיעים אליו בתום מסע של כשלש שעות ביער גשם.
המשך בגיליון הבא…
 
  
מכאן המשכנו לארכיפלג הטואמוטוס. לטואמוטוס הגענו, כשעל הסיפון זולו, יובל ודרור.
ריף האלמוגים תמיד בגובה פני הים ומדי פעם על הריף מתרוממים איים נמוכים, מכוסי צמחיה ובחלקם מאוכלסים. לחלק מהאטולים מעבר אחד או יותר מהים הפתוח לתוך הלגונה, מה שמאפשר כניסה של כלי שייט בגדלים שונים. לעיתים המעברים מאוד צרים ורדודים ולעיתים רחבי ידיים ועמוקים. לרוב מאופיינים המעברים בזרמי מים מאוד חזקים, פנימה או החוצה, כתוצאה ממצב הגאות או הגלים בים הפתוח.
כלי שיט החפץ לעבור פנימה או החוצה מהלגונה, חייב להתחשב במצב הזרם במעבר, עוצמתו יכולה להגיע עד ששה-שבעה קשר. תכנון זמן מעבר מוטעה יכול להוביל לשורה של בעיות ואף סיכון היאכטה. במשך מסענו בפולינזיה התמודדנו עם מספר כניסות כאלה. הזרמים החזקים, המים הרדודים, הקרבה לריף האלמוגים והשיט בין גושי האלמוגים בכניסה מלווים תמיד במתח ואתגר ניווט. הכניסה ללגונות בצבע הטורקיז, השקט והריפים העשירים הם פיצוי מלא לכניסות הדרמטיות האלה.
איי הטואמוטו נחשבים לפרובינציה נידחת, וכמו איים מרוחקים רבים שביקרנו בהם, רמת האספקה והשירותים מאוד בסיסית ושיגרת האי וכלכלתו מוכתבות במידה רבה על ידי ביקור אחת לחודש (בחלק מהאיים אחת למספר חודשים) של אוניית אספקה/נוסעים המקשרת בין איי הפרובינציה לאי הבירה טהיטי. האנייה מביאה אספקה ומעמיסה את הקופרה- תוצרת הקוקוס. לאטול הראשון קווההי הגענו אחרי שלשה ימי הפלגה מהו-א-פו במרקזות, לאטול מעבר אחד צר שחייבים לעבור דרכו כדי להגיע לכפר טיהרוורו המונה כחמישים תושבים. למעט מעגן שקט ובטוח וחנות מכולת עם מוצרים בסיסיים (אפילו הלחם מגיע בטיסה) לא נרשמו חוויות מיוחדות באי. החידוש המרענן היה עגינה בים שקט, ללא גלים, כשהיאכטה מאוזנת להפליא, אחרי שבועות וחודשים במעגנים לא נוחים, כשהמעגן השקט האחרון היה למעשה בפנמה.
מכאן המשכנו לאטול פקהרווה, לאטול זה יש שני מעברים צפוני ודרומי. אנחנו נכנסנו במעבר הצפוני, הדרומי מרוחק כשלושים מייל מהצפוני. המעברים גדולים ונוחים לשיט ואפילו אוניות נוסעים גדולות ועליהן תיירים, מגיעות ועוגנות בתוך הלגונה. סביב האטול מספר אתרי צלילה. זולו צלל בשניים מהם והתרשם מאוד מריף האלמוגים והחי התת מימי. צלילה מאוד מרשימה במעבר הדרומי, שם מתקהלים מדי יום כמאתיים כרישים מסוגים שונים, כאשר הצוללים נצמדים לקרקעית בעומק כשלושים מטר וצופים מקרוב בלהקת הכרישים הסובבת אותם. מכאן המשכנו לאטול טו-א-או לעגינה בחלקו הצפוני הנקרא אנסאמיו. האטול בקוטר של כ-12 מייל ובו שני כפרים: באחד כחמישים תושבים ובשני משפחה אחת בודדת, המגדלת פנינים לפרנסתה, (גידול הפנינה השחורה הינו ענף כלכלי ותיירותי משגשג בפולינזיה). חווית האירוח של המשפחה הייתה נעימה ופתחה חלון לסגנון ואופי החיים של הילידים. באיים רבים אנחנו זוכים לאירוח של מקומיים, אנחנו אצלם והם אצלנו ב"שפירית". המפגשים האלה מרגשים ותמיד נכון לנו סיפור מרתק ופולקלור מקומי שאין אפשרות לפגוש בו בדרך אחרת.
 
פולינזיה לטהיטי
מקבוצת הטואמוטו המשכנו (אחרי הפסקה למשך עונת ההוריקנים) לראיתיאה שבקבוצת סוסייטי. האי טהיטי בקבוצה זו הוא בירת פולינזיה הצרפתית כולה והאי בורה בורה הוא הידוע והמתוייר ביותר.

על הסיפון זולו ואני. מתרגלים לשגרת השקט והשלווה, הלגונות בצבע הטורקיז והגבעות המיוערות בירוק עד, החום והלחות, היכרויות אין סופיות עם שייטים מכל רחבי העולם ומקומיים ידידותיים וחייכניים. אין יום שלא פוגשים ומתיידדים עם אדם חדש אחד, לפחות. בטיולינו הרגליים באי אנחנו נהנים מהפריחה המרהיבה, נועם הליכותיהם של המקומיים, ושירותיה הטובים של נילה, נהגת המונית החביבה שבכל נסיעה נפרדת מאיתנו בנשיקה. החברה הפולינזית היא חברה מטריארכאלית, הנשים הן בעלות הנכסים, שולטות בעניינים והגברים עושי דברן הנאמנים. ולכן, במסעדה יגישו את החשבון לאישה שבחבורה.
אנחנו מצטיידים לקראת היציאה לכיוון טהיטי, סועדים ארוחת ערב אחרונה בחברתו של פיטר האוסטרלי החביב, רופא שיניים שמחפש חופש ומשמעות אמיתית למושג דמוקרטיה. פיטר התארח על ה"שפירית" ערב ערב לארוחת הערב ובבקר השכם היה מניח בגטים טריים על הסיפון, ריחניים וטעימים, שחיכו לנו לארוחת הבקר.
יצאנו לטהא, אי קטן ליד ראיתיאה, נקשרנו למורינג שליד מועדון היאכטות ובערב, יחד עם צוותי יאכטות נוספים התארחנו במועדון לערב פולינזי. השולחנות מקושטים בפרחים נהדרים ועלי פוטוס ענקיים משמשים כמפות שולחן. המוטות התומכים את רחבת האירוע מלופפים בסחלב הוניל. האי טהא הוא אחד מספקי הוניל העיקריים בפולינזיה. אחרי פונצ' פירות משכר נהנינו מארוחה פולינזית הכוללת שורשים שונים (מניוק ואחרים), עלי תארו ממולאים בשר ומבושלים בחלב קוקוס, סשימי, עוף ברוטב קוקוס ומעדנים מקומיים נוספים. כל זה נשטף ביין לבן צונן וברקע משמיעה משפחה מקומית מנגינות ושירים מלווים בהלמות תופים. הצטרפנו לריקודים הפולינזיים ולמדנו את התנועות המיוחדות. המקצבים משתנים והתנועות דומות. לסיום זכינו למופע אש מרהיב.
התעוררנו לבוקר כחול ושקט ויצאנו למפרץ "היביסקוס". שם התוודענו לליאון שמנהל תחנה לשיקום צבי ים, ולבריאן ואשתו בעלי חוה לגידול ווניל, ביקרנו גם בחוות גידול פנינה שחורה, שהיא גאוות האיים ומקור הכנסה משמעותי. אימצנו צב ושמו נקרא נחום, הוא מצטרף לצוות ה"שפירית", ובטקס מצולם ורב רושם משתחרר למימי הלגונה הצוננים. אנחנו מאחלים לנחום כל טוב וממשיכים לטהיטי. הרוח חלשה ולעיתים אנחנו נזקקים למנוע כדי להתקדם קצת. משמרות לילה: חמש שעות זולו וחמש שעות אני. ספינות חולפות לצידנו. יש לשמור על עירנות ולהיזהר בהפלגה בלילה כי האזור עתיר כלי שיט.
זריחה ורודה רכה ומלטפת והגענו לטהיטי.
נקשרנו לרציף במרינה הציבורית, ערב פסטיבל מים שמתרחש כאן במשך כל סוף השבוע. כל מי שיודע לשוט, לגלוש, לחתור ואשר עניינו מים וספורט מים משתתף בפסטיבל הקולני והרב גוני הזה. מתארחת כאן גם טרימרן ענקית, חשמלית, המופעלת כולה על ידי אנרגיה סולרית (500 מ"ר של תאים סולריים). היאכטה המעניינת הזאת תפליג ב- 320 ארצות בעולם והמסר שהיא נושאת הוא: אנרגיה סולרית זה לא עתיד זה ההווה. ביקרנו על הכלי הזה והתרשמנו מאוד.
אנחנו עוברים לטאינה מרינה, מרינה יפה, מאובזרת ושוקקת חיים. כאן תקבל ה"שפירית" טיפול מסור מידיו של פטריק שמתגלה כמוכשר, אמין וחביב. להבדיל מהגישה הפולינזית, פטריק יסודי ומקצועי, מילה היא מילה וזמן הוא זמן. מקרה חד פעמי ובלתי חוזר בכל רחבי פולינזיה. בזכות פטריק המיומן וזולו המנוסה תמשיך ה"שפירית" במסעה עם 0 תקלות (!)
בפפיאטה שבטהיטי אנחנו פוגשים את ג'ים גוקובה התורכי, הזכור לנו ממשטי הכריסמס רגטה. מכאן ואילך אנחנו מפליגים זה לצד זה, משט-שלום ישראלי טורקי בפולינזיה הצרפתית.
בפפיאטה התוודענו והתידדנו עם נציגי הקהילה היהודית הקטנה והמשפחתית שמנהלים כאן חיי קהילה למופת בבית הכנסת שלהם ובבתיהם. אנחנו מוזמנים לארוחות שבת ותפילה בבית הכנסת ומתרגשים מאוד לראות דגל ישראל ענק מפאר את המרפסת של ג'ו סבאג.
 
משט ישראלי – טורקי
מ- הו-א-הינה אנחנו מפליגים לבורה בורה. יש כאן לגונות נסתרות שמעט יאכטות מגיעות אליהן. הגישה ללגונות מאתגרת, רדודה ומלאה גושי אלמוגים. אני מתצפתת מהחרטום ומכוונת את זולו שעל ההגה. המפות במקומות האלה לא מדייקות ולעיתים, על פי המפה, אנחנו מפליגים ביבשה. השהייה בלגונות השקטות מהנה ואין חשק לעזוב, אבל חייבים להמשיך הלאה, לא לפני שביקרנו במסעדה המפורסמת שעל האי, "בלאדי מריס", כל המי ומי של העולם ביקרו ואכלו כאן, כולל המלך חוסיין, ידוענים רבים ושחקני קולנוע מפורסמים. כולם מצולמים ומונצחים על שני לוחות ענקיים בכניסה למסעדה. זה לא האוכל, זאת האווירה, התפאורה והשירות הנהדר.
עוד שני איים מצפים לנו בפולינזיה הצרפתית. לראשון מאופיטי, אי קטנטן, אנחנו נכנסים כשזרם חזק ומעבר צר מקבלים את פנינו. "גוקובה" של ג'ים שהיא יאכטה תחרותית עדינה ושברירית מגרדת את הריף, את המשך הדרך עד ללגונה הכחולה הוא עושה צעד בצעד בעקבותינו כשפרנק הגרמני מוביל את השיירה בדינגי שלו. אנחנו מקיפים את האי בהליכה (13 ק"מ), נהנים מהאווירה ה"קיבוצית" ומצטיידים קצת במכולת הקטנה.
מכאן למאופיליה. אי עם סיפור. בכניסה לאי שברי אוניה גרמנית "זי אדלר" שטבעה כאן בשנת 1917 (מלחמת העולם הראשונה).
ה"זי אדלר" היא אניית קרב ששייטה באוקיאנוסים כשהיא מחופשת לאניית סוחר. היא הצליחה לשבות 16 ספינות אויב באוקיאנוס האטלנטי והטביעה 3 ספינות באוקיאנוס השקט. ב2.8.1917, בשעה 15.00 אחה"צ הסתיים מסע ההצלחות שלה, בכניסה לאי מאופיליה. הקפטן פליקס וון לוקנר (ב), מוכר בגרמניה עד היום כגבור מלחמה.(כדאי לגלוש באינטרנט ולחפש עוד פרטים נוספים).
לפני כעשר שנים הוכה האי מאופיליה בסופת ציקלון וכל תושביו נטשו. נשאר רק זוג אחד לבדו על האי, היום גם הם אינם נראים. כעת מהווה האי גן עדן לציפורים שהפכו אותו למושבות קינון. אנחנו משוטטים בין הקינים ונזהרים לא לדרוך על ביצים, אפרוחים וגוזלים של פריגטות, בוביס ועוד עופות רבים ובחלקם נדירים ביותר.
ג'ים התורכי לא העיז להכנס לאטול הזה, אחרי הניסיון הכואב במאופיטי, והוא ממשיך לכיוון פיג'י. אנחנו "לבד בעולם" עם כל הציפורים האלה והריפים העשירים ומלאי החיים. לא יכולה להיות פרידה יפה, ציורית וסמלית יותר מפולינזיה הצרפתית.
 
דילוג לתוכן