ואני – מה לי ולים? טוב לא אכחיש, יש ביננו אהבה רבת שנים, וחלום נושן שעוד מרטיט לממש את אהבה זו, אך מעבר לכך תמיד שמרנו על יחסי ידידות ותו לא. בתקופת מגוריי על קו החוף, הייתי משכימה מידיי בוקר כדי לרוץ לצדו ועד היום אני מבקרת אותו תכופות לטבילה, ריצה או סתם בכדי להשקיט נפש סוערת.

ההצעה הוטלה לה כמו עוגן אל קו החוף ונשכחה לה במעמקי מוחי. כעבור כחודש עם פרוץ החגים הזכירה לי חברתי, בת הים, את מילתי והבטחתי ואני בראש מורכן ובלב מתרגש הזמנתי את הכרטיס המיועד! 

יום רביעי לפנות בוקר, אני ובת הים מגיעות לשדה, תיקינו עמוסים לעייפה בחליפות הסערה שרב-החובל ציווה שנביא עבורו-עבורנו. "סוער וקר שם בחוץ ", הוא התריע, "אך אל דאגה, תגיעו ואני אתכן אדאג להפתיע". למודות קרבות –  בת הים ואנכי וקצת נתזים ורוחות הם לא מה שישבית את שימחתנו. משקה מהביל ושחור והופ  אנחנו ממריאות בלב קל אל היעד הנכסף – האי מיקונוס. בשדה התעופה מחכה לנו רב החובל, כהרגלו הוא מקמץ במילים וממטיר עלינו את הלו"ז לשעות הקרובות: עצירה להצטיידות ב"סופר" המקומי, הגעה למעגן היאכטות, תדריך קצר, יציאה לטברנה, חזרה לשינה. יציאה להפלגה ביום המחרת עם אור ראשון.

בראש מורכן אנו מצדיעות לרב החובל ומתחילות בביצוע המשימות.

לאחר ההגעה למרינה מתקיים שיעור קצר על תפעול ושמירה על היגיינה ביאכטה; "נעליים מורידים בכניסה לסיפון ומניחים בארגז ייעודי, היאכטה צריכה להבריק , שירותים – תלחצו למעלה, למטה, בסוף זה ירד.. והכי חשוב ליאכטה הזאת יש סקיפר אחד!!

תודרכנו ויצאנו כל אחד לעיסוקיו.

אני, לריצה ראשונה באיי יוון. זה המקום לציין, שריצה היא עבורי אוויר לנשימה. הבטחתי לבת הים ולרב החובל שלא אחבל במסע ושרק אם יתאפשר אצא ל"נשום אוויר".  הם מצדם, הבטיחו שהדבר תלוי בי ושמבחינתם אני יכולה לרוץ מאתונה למרתון ובחזרה ובלבד שלא אטריד את מנוחתם ואת שנתם.

אין כמו ריצה ראשונה במקום זר וחדש. כל צעד יש בו משום גילוי. וכך היה גם הפעם רק שבפעם הזו כל צעד קטן שלי הורגש כמו צעד גדול לאנושות…לראשונה בחיי הרגשתי מה זה באמת לרוץ נגד הרוח ואת מה שיש ל"שרקייה" של טבריה עוד ללמוד..

אז למרות וכנגד הרוח זו הייתה יופי של ריצה. שמתי פעמיי מהמרינה דרומה לכיוון העיר, רצתי בין סמטאותיה הקטנות והציוריות שהיו עמוסות בחנויות של מזכרות ובתיירים שתקתקו במצלמותיהם. ביציאה מהעיר, לאורך קו החוף, נגלה לעיניי חוף מנוקד בגולשי "קייט – סרפינג" שריחפו מעל המים. לאחר שעה קלה שבתי על עקבותיי כשבדרכי חזרה אני חולפת על פני מבני תחנות רוח עצומות ומרשימות.

לילה ראשון של שינה ביאכטה – הסירה מתנודדת מצד אל צד , אני עייפה עד מאד ולמרות הטלטלות נרדמת במהירות ובקלות, חולמת על רחם חמימה וחשוכה של אם תזזיתית במיוחד.. 

כמו שרב החובל הבטיח – הוא ובת הים משכימים עם אור ראשון, מרימים עוגן ויוצאים אל הים הגדול. רב החובל הבטיח יום ארוך ומפרך שבסופו דובדבן. לאחר שאני מתעוררת אני עולה מתנודדת אל הסיפון נאחזת כשיכורה בקירות, מנסה לשמור על יציבות כראוי לספורטאית שכמוני (רק שלא אעשה פדיחות כבר ביום ההפלגה הראשון!), אני מתיישבת, מתנשפת וחוטפת כעבור שניה וחצי שפריץ של מים מלוחים לפנים… זהו, אני ערה לגמרי. רב החובל מרוכז בים הגועש, בת הים מסייעת לו ורק אני מנסה לשוות ארשת פנים קשוחה וקרת רוח כשבפנים, הכול מתהפך, גועש וסוער. אנחנו מנשנשים קרקרים יבשים, ורב החובל אף מצליח להרתיח את המים בסירה המיטלטלת כדי להכין קפה ראשון של בוקר.  כעבור שעתיים וחצי של על הסיפון  אני  מרגישה כמו בטרימסטר הראשון בהריון, בחילה וחולשה. אמנם, הריון וים זה לא בדיוק מחלה אך בכל זאת  אני לא מצליחה לשמור על פאסון, יורדת לקבינה ונופלת לשינה מנחמת. רב החובל הקשוח קוטע את חלומותיי בפתיחת חלונות ומאיץ בי לשוב ולעלות אל הסיפון.  אני שבה ועולה ממעבה היאכטה אל הסיפון שעדיין גועש. עוד שעה חולפת והרוח כבמטה קסם הולכת ונרגעת. שמש חמימה במרכז השמים. בת הים מתנמנמת לה על הירכתיים ורב החובל מביט אל האופק בשלווה.

זהו, הוא אומר לי בקול שקט ובוטח, עכשיו מתחיל הדבר האמתי.

כעבור שעה קלה, נדמה כי סערות וסופות מעולם לא היו כאן. על השולחת בסיפון נפרשת מפה לבנה, האוזו זורם כמים, והלב מרנין עד לב השמים.

עוד שעתיים שלוש של הפלגה נעימה והנה כבר קו החוף המקסים נשקף לעיננו – פאטמוס. רב החובל אומר שינסה להביאנו למפרץ קטן בתקווה שנמצא מקום עגינה ואכן, עומד בדבריו. אנחנו מגיעים למפרץ  grikosהעיר ומקסים. עוגנים ויורדים אל המזח. בת הים החכמה בפרץ לא נדיר של אמפטיה מציעה לרב החובל ולי לצאת לריצת חילוץ עצמות. אנחנו עושים כדבריה ויוצאים לסיבוב קצר בכפר הקטן.

בערב אנחנו לוקחים מונית אל העיר skala לארוחת ערב בטברנה מקומית. 

היום מוכרז מבעוד מועד כיום רגוע. היעד הנו האי ארקי שנמצא מרחק של 3-4 שעות הפלגה מפאטמוס. אני מבקשת את רשותם של ידידיי להשכים ולרוץ ריצה של 32 ק"מ, הם מסתכלים עליי במבט חלול ואומרים שמבחינתם אין בעיה ובלבד שלא אצפה שישכימו עמי ושאדאג להביא כיכר לחם טרייה בשובי.

אני מתעוררת מאוחר באופן  יחסי, מתארגנת ומחכה לאור ראשון על מנת לצאת ולרוץ. כיוון שגם ביוון אנחנו עוד ב"שעון קיץ", האור מאחר לעלות ורק ב 7:00  בבוקר ישנו אור מלא. אני יוצאת אל הדרך. 20 הק"מ הראשונים עוברים עליי בקושי רב. אני רצה בין גבעות תלולות, עליות ומורדות ובנוסף לכך הריצה בכבישים שוממים, בינות הכפרים שעדיין לא הקיצו קצת מרתיעה אותי, אני נהנית מהדרך אך שמחה לשוב אל הכפר המרכזי (skalaשבינתיים הספיק להקיץ . את 12 הקילומטרים האחרונים אני "תופרת" על המזח בכפר. אני מסיימת את הריצה עייפה ומרוצה. אני פונה אל המאפייה המקומית שמדיפה ניחוחות משכרים  וב-3 היורו שהבאתי למקרה חירום, קונה כיכר לחם טרי ובקבוק קטן של מים.

השעה כבר 9:30 ואני מתחילה לצעוד לכיוון המעגן שלנו, מרחק של 4 ק"מ.

רגליי הלאות והדרך המתפתלת מכניעות אותי ואני מושיטה את ידי ומקווה שאיזה פאטמוסי נחמד יעצור וייקח אותי לחוף מבטחים. לא עוברת דקה והאיש, השפם והטרנטה אוספים אותי ומביאים אותי הישר אל המעגן הקטן. רב החובל ובת הים יושבים להם טרוטי עיניים חובקים כוס ראשונה של קפה מביטים בי שוב באותו מבט מזוגג ומעורפל. כעבור חצי שעה אנחנו ממריאים בדרכנו אל ארקי. הפלגה שאמורה להימשך כ-4  שעות. לאחר שעה קלה של הפלגה אנחנו עוצרים ומורידים עוגן בליבה של לשון ים תורכיזית מהממת (makronisi בת הים היפה עולה על הסאפ וחותרת לאופק, אני ממהרת לקפוץ אל המים הצלולים הקרירים.

מחזירים דופק וממשיכים אל ארקי . ארקי הנו אי קטן, המונה בקושי 40 איש (!). גם שם מצפה לנו מזח קטן וכיאה למזלנו הטוב עד כה, גם עתה אנו מוצאים מקום בצמוד למזח  הקצר שמאפשר מקום ל-10 יאכטות , מומלץ להגיע מוקדם אחרת לא יהיה מקום עגינה לרציף , מה שמאפשר לנו ירידה קלה ונוחה . בקרבת המעגן פזורות טברנות קטנות אשר מקיפות כיכר קטנה. ביוון כמו ביוון הכל נראה כמו בציור. הכיסאות צבועים בצבעים משמחים, וכל חצר עדויה בשלל פרחים וצמחי תבלין שמשווים לה קסם ורעננות פשוטים ונעימים.  אחר הצהריים אנו יוצאים לסיבוב קצר בשבילי האי הטרשיים בהן רועות  עיזים המדנדנות בפעמוניהן הגדולים. המראה מזכיר לנו מעט את נופי השומרון. בערב אנו סועדים את ליבנו באחת משתי הטברנות הפתוחות כשמסבבנו בעיקר פועלים מקומיים ומיעוט תיירים. 

שבת – היום הרביעי –  מארקי  לליפסוי – "שבת בבוקר יום יפה.."

אחרי קפה של בוקר ושיטוט בכפר בחיפוש אחר לחם טרי, אנחנו מרימים עוגן ושמים פעמינו אל האי ליפסוי מרחק של  כ 3.5 שעות הפלגה בים נוח רוח צפונית של כ-15 קשר  ובמזג אויר נעים ושמשי.

ליפסוי הוא אי קטן גם כן, אך גדול ביחס לארקי הזעיר.

אנחנו עוגנים בדיוק לקפה של אחר צהריים ורב החובל מכריז שכאן יש מאפיה מקומית וגלידריה. טוב, אם אין ברירה אז אין ברירה.  אנחנו יוצאים לסיבוב טעימות וקפה. נו, איך לומר, זה לא הסטנדרטים של "הארץ" או פריז, אבל  במסגרת הקיים – זה בהחלט מספק.

אנחנו ממשיכים לסיור בסמטאות הכפר הציורי ומקבלים הזמנה לארוחת ערב משף מקומי. לעת ערב אנו מחליטים לכבד את השף ומגיעים לטברנה של manolis  הומת אדם. רב החובל הולך לראות מה מתבשל במטבח וחוזר עם דיווח "חם" מהשטח. בת הים הלא צמחונית בעליל חושקת בצלעות כבש ומחליטה ללכת על אלו המקומיות . אנחנו יוצאים מהארוחה שבעים ומרוצים וחוזרים אל היאכטה לערב מוזיקלי (די ג'יי אור על האייפד) מלווה באוזו ופיצוחים לקינוח.

יום ראשון – היום החמישי – מליפסוי למפרץ ואטי באי קלימנוס

אחרי ריצת בוקר קצרה והצטיידות במאפי בוקר יוצאים לדרך. מצפה לנו היום הפלגה מעט יותר ארוכה של 5 שעות. מזג האוויר ממשיך להסביר לנו פנים, אנחנו מרימים מפרשים וממשיכים לנוע אל עבר היעד. אנחנו מגיעים לואטי בשעות אחה"צ ויוצאים לסיבוב היכרות קצר. הפלגה באוקטובר נהדרת רוח צפונית של 15 קשר ולא המלטמי של עונת הקיץ מאפשרים הפלגה נהדרת

ואטי פירושו פיורד ביוונית והפיורד הזה הוא מקום יפיפה. אורכו כ-400 מטר ורוחבו כ- 70 מטר ומצוקים זקופים מתנשאים מעליו לגובה רב.

בחופו של הפיורד בנוי כפר וכמה מסעדות שוכנות למרגלותיו. העמק בהמשכו של הכפר ירוק, פורה ומזמין טיול רגלי. מספר מקומות העגינה מוגבל ושוב למרות זאת, אנו מוצאים מקום עגינה מושלם. סיבוב קצר  חושף לנו שכאן עדיין מדובר באורח חיים אוטרקי. מאחורי כל בית נמצאת לה חלקת אדמה אשר בה מיני ירקות ופירות לתצרוכת עצמית.

בטברנה המקומית רב החובל מזמין מוסקה מקומית אשר מוגשת במעין קדירת "פויקה" קטנה עשויה חרס. גם הפעם אנחנו חוזרים אל היאכטה מרוצים.

רב החובל מתעורר עם שחר קופצני וחסר מנוחה. הוא מכין אותנו מבעוד מועד שיום זה יוקדש לסידורים וניקיונות. אנחנו לא מבזבזים זמן ויוצאים לדרך.

 כעבור שעות ספורות של הפלגה אנחנו מגיעים למרינה בקוס. . קוס  הוא אי גדול, מאוכלס ומאוד תיירותי והמרינה בו גדולה ומסודרת. רב החובל יורה הוראות. סמרטוט ביד אחת, מטאטא  ביד שניה ותוך שעה וחצי היאכטה מבריקה ללא רבב. זה הזמן לצאת לסיבוב בעיר ההומה. אנחנו יוצאים אל סמטאותיה של העיר. דוכנים וחנויות פזורים בכל מקום ורוכלים שמציעים מרכולתם לתיירים הרבים שפוסעים סביב. אנחנו פוסעים בעיר העתיקה ומבקשים למצוא מקום לסעודה יוונית אחרונה, אך דווקא מסעדה איטלקית בסמטה קטנה בעיר העתיקה צדה את עיננו. מלצר אלבני נותן לנו שירות מוקפד ומספר לנו על צרות הכלכלה באי היווני והאלבני. אנחנו עוזבים אותו ואת העיר בתוגה קלה על כל הטוב הזה שהולך להסתיים.  מקלחת אחרונה במרינה המטופחת והנקייה בקוס והנה אנחנו כבר בדרכינו אל עבר שדה התעופה…