EN

חיפוש

הפלגה באנטרטיקה

מאת אסף רייפלד

לפני כ-17 שנים, במהלך טיול תרמילאים בדרום אמריקה, התמזל מזלי והצטרפתי לסקיפר הולנדי בשם הנק בורסמה להפלגה קצרה ונהדרת בתעלת ביגל, אי שם באזור ארץ האש. הנק החל אז להוציא הפלגות הרפתקה מיוחדות במינן אל היבשת הקפואה אנטרקטיקה וסיפר לי סיפורים מופלאים על מסעותיו אל יעד מופלא זה.

ההפלגות הציתו את דמיוני ולאחר שתי הפלגות נוספות אליהן יצאתי באותה שנה, בפטגוניה ובאי האנטרקטי South Georgia היה לי ברור שחיי השתנו ואין עוד דרך חזרה.
מאז ועד היום אני מארגן ומוציא הפלגות ליעדים שונים באזורי הקטבים, הן בצפון הארקטי והן בדרום האנטרקטי ואהבתי ליופי הפראי של מקומות אלה ולעולם החי הייחודי שבהם רק הולכת וגוברת משנה לשנה.
 
בדצמבר האחרון זכיתי לסגור מעגל ולצאת עם הנק, אשר הפך לאחד המומחים הגדולים לדרום הרחוק ובמיוחד לאנטרקטיקה, ועם שבעה ישראלים אמיצים למסע ימי, בן 25 יום מאושוואיה (USHUAIA) אשר בדרום ארגנטינה, דרך מעבר דרייק (DRAKE PASSAGE) אל אנטרקטיקה ובחזרה. מסע הכולל חצייה כפולה של אחד מקטעי הים הסוערים ביותר בעולם, אשר, במידה רבה, בזכות היותו כה קשה ומאיים, נותרה אנטרקטיקה, למרבה המזל, פראית ובתולית לחלוטין, ממש כפי שראו אותה שאקלטון, אמונדסן, סקוט ואחרים לפני מאה שנים ויותר.
היאכטה אשר הייתה לנו לבית ובה שמנו את מבטחנו היא ה- Sarah W. Vorwerk, יאכטת מפרש באורך כ-16.5 מטר, בעלת גוף ברזל, מסיבית וחזקה מאד.
המסע מתחיל בשיט נוח למדי בתעלת ביגל ולשמחתנו גם היציאה אל הים הפתוח אינה מאיימת מדי בתחילה. רוחות צד של 20-30 קשר וגלים ארוכים של 2-3 מטר נחשבים למותרות באזור זה ואנו מנצלים זאת על מנת לשעוט במהירות דרומה.
מה שהעיב על החגיגה הייתה תחזית מזג האוויר אשר מזה כמה ימים הצביעה על סערה דרומית גדולה אשר מתקרבת והולכת. ואכן, לאחר יומיים בים משנים השמיים את פניהם, עוצמת הרוח עולה ומגיעה לעיתים ל-60 קשרים ואף יותר מכך. הים עולה בהתאם והיאכטה האמיצה שלנו נחבטת שוב ושוב בגלים הנשברים בגובה שבעה מטרים ויותר. לאחר כמה שעות של מלחמה אבודה אנו נאלצים להיכנע ולעבור למצב של Heave to. השיפור בתנודות מורגש מיד, אך למרות זאת הולם בנו מדי פעם בפעם גל אדיר. אחד מאותם נחשולים המתנפצים על הסיפון שובר לרסיסים את אחד מהחלונות המשוריינים של ה-dodger שלנו (ספריי הוד קשיח וחזק).רובנו סובלים ממחלת ים בדרגה כזו או אחרת, אם כי, באופן מפתיע, דווקא כמה מחברי הצוות מעוטי הניסיון מחזיקים מעמד יפה.
 
הסערה נמשכת כ-36 שעות בהן אנו נסוגים כ-70 מייל הרחק מהיעד. ביום הרביעי להפלגה הרוח יורדת מעט ואנו חוזרים להפליג. תחילה בים רוגש וקופצני אך לבסוף צונחת הרוח כליל ואנו מטרטרים על מנוע בסוול מתמתן והולך.
לאחר שישה ימים מתישים אנו רואים יבשה! היעד הראשון שלנו הינו איי שטלנד הדרומיים הממוקמים כחמישים מייל צפונית ליבשת עצמה. בתזמון מושלם מתבהרים השמים והנה אנחנו משייטים ברוח קלה ובמים שקטים בין קרחונים בשלל גדלים וצורות. סביבנו מקפצים פינגווינים ומספר מפתיע של לווייתנים גדולי סנפיר העסוקים בבליעת כמויות אדירות של קריל (סרטנונים זעירים המהווים את מקור המזון של מרבית בעלי החיים האנטארקטיים).
הטלנו עוגן באי נלסון ויצאנו לטיול רגלי ראשון. ביקרנו בתחנת מחקר פולנית נטושה, צפינו לראשונה מקרוב בפינגווינים מסוג  Gentoo ,chinstrap ו-Adele, וגלשנו בהנאה אדירה מראשי גבעות מושלגות. לפנות ערב הרמנו עוגן ויצאנו להפלגת לילה אל האי ליווינגסטון ואל חוף שופע חיים בשם.Hanna point  ירדנו לחוף וההתרגשות שאחזה בחברי הקבוצה עם הנחיתה בחוף הייתה עצומה – מהרגע הראשון מצאנו עצמנו מוקפים מכל עבר בבעלי חיים אנטרקטיים. על החוף רובצים להם פילי ים ענקים המבלים את זמנם בעצלתיים בזמן שהם מחדשים את פרוותם החיצונית, על הגבעות מקננים יסעורי ענק וקורמורנים כחולי עין, ובכל המרחב שמסביב, מקננים להם מאות רבות של פינגווינים. אנו זוכים לצפות בהם מקרוב מאד כשהם מנצלים במרץ את עונת הרבייה הקצרה – חלקם עדיין דוגרים על ביצים וחלקם כבר מאכילים גוזלים זעירים שאך בקעו לפני יום יומיים. בן זוג אחד דוגר או שומר על הגוזלים מפני החמסנים ויסעורי הענק אשר ינצלו כל הזדמנות לחטוף את גוזלים ובן הזוג השני יוצא לים להביא מזון. כך מתרחשת על החוף תנועה בלתי פוסקת של פינגווינים היורדים ושוב עולים מן הים, מחליפים משמרות בישיבה על הקן, מאכילים את הגוזלים אל מול עינינו ממש, שוב חוזרים אל הים וחוזר חלילה. בלי לשים לב בילינו בחוף כחמש שעות קסומות שלאחריהן הרמנו שוב עוגן ויצאנו אל עבר  ,Deception Islandאי שהוא למעשה לוע של הר געש פעיל.
הכניסה אל לב האי היא מהדרמטיות שראיתי בחיי – פתח צר דרכו אנו מנווטים פנימה, צוקי ענק מתנשאים מכל עבר, הגוונים והצורות בסלע נראים כלקוחים מכוכב אחר. מזג האוויר גם הוא משתנה מיד עם הכניסה והופך קודר. אנו מחפשים מקום בטוח להטיל עוגן ברוח החזקה ולבסוף נכנסים אל מפרצון מוגן ויפה בשם .Telephone bay

 
מעיינות חמים והפלגת קיאקים
למחרת בבוקר אנו מטפסים על גבעה המשקיפה על הנוף המרהיב מסביב. על החוף למטה מחכים לנו כמה כלבי ים מסוג – בעיני הם היפים מבין כלבי הים באזור. בצהריים אנחנו עוברים אל Whalers bay – מפרץ ובו שרידים של תחנת ציד לווייתנים. התחנה ננטשה בשנות השלושים של המאה ה-20 מסיבות כלכליות ולאחר מכן שימשה כתחנת מחקר בריטית עד אשר מספר התפרצויות של הר הגעש ב-1968 וב-1970 החריבו חלק גדול מהתחנה והיא ננטשה סופית. הבונוס הגדול עבורנו – מעינות חמים על קו המים ממש! אנו פושטים בגדים בקור המקפיא ומתפלשים בעפר השחור בהנאה מרובה. חפירה עמוקה מדי וחום המים הופך לבלתי נסבל ממש. מאידך, גל חצוף החודר לשוחה מזרים מים קפואים מזכיר לנו שזו בכל זאת אנטרקטיקה וסביבנו טמפרטורת המים היא כאפס מעלות. בשלב מסוים אנו מבצעים את הבלתי נמנע – קמים כאיש אחד, רצים אל תוך הים המקפיא ומזנקים פנימה בקפיצת ראש מפוארת. שנייה אחת אחר כך אנו חוזרים בצרחות אל השוחה החמימה שחפרנו לעצמנו.
עם ערב אנו יוצאים להפלגה ארוכה נוספת והפעם אנו חודרים אל לב אנטרקטיקה. כמות הקרחונים גדלה ומדי פעם בפעם אנו עוברים ליד הר קרח אדיר, עשרות מטרים גובהו ורוחבו מגיע לעיתים לכמה מאות מטרים. מזג האוויר מתבהר לחלוטין ואנו נכנסים אל מפרץ יפהפה באי הקטן Enterprize Island  תחת שמים כחולים ושמש נפלאה. המראות מסביבנו בלתי נתפסים. אנו מנצלים את תנאי מזג האוויר המושלמים, משיקים את שני הקיאקים ויוצאים לשיוט חלומי משותף – הדינגי ושני הקיאקים תחת קירות הקרח העצומים. לאחר מכן אנו מחיפים על חוף שקט ויוצאים לטיפוס על קרחון גדול ממנו נשקפים נופים אשר כאמור, אין מילים לתארם.
אנחנו ממשיכים לנווט את היאכטה דרומה. כמות הקרח גדלה בהתאמה והניווט במעברים הצרים הופך מסובך יותר. חברי הקבוצה זוכים להתנסות בתמרון היאכטה במבוכים בלתי נגמרים של פיסות קרח צפות, לומדים לחפש נתיבים פנויים בקרח שמלפנים, לבחור את המהירות הנכונה ביחס לצפיפות הקרח ועוד.
באחד הימים אנו הגענו אל תחנת מחקר ארגנטינית נטושה. הבקתה המרכזית נראתה כל כך מזמינה שהרשינו לעצמנו להציץ פנימה. התרשמנו מאד מהסדר והארגון בו הושאר הכל, אך מעל הכל משכה את תשומת ליבנו מזחלת פלסטיק גדולה למדי, אשר הייתה מונחת לה בנחת בפינה. הסתכלנו אחד על השני והיה לנו ברור שמדובר בהזמנה שאסור לסרב לה. עשרים דקות מאומצות מאוחר יותר ו-150 מטר למעלה משם, ישבנו לנו, חמישה ישראלים מיוזעים משהו, אך זורחים מאושר על אותה המזחלת כשמתחתינו מדרון תלול ומכל עבר נשקפים נופים עוצרי נשימה. את צווחות הפחד שהשמענו כשגלשנו במהירות מטורפת ממרום הגבעה שמעו למרבה המזל רק הפינגווינים. התגלגלנו מצחוק, וכמובן שעשינו זאת שוב, ושוב.
הדיווחים על תנאי הקרח מדרום לנו היו פסימיים למדי. אך החלטנו לנצל את מזג האוויר השקט ולנסות את מזלנו. בתחילה זה היה נראה מבטיח, בהמשך נאבקנו במצבורי קרח בצפיפות גדלה והולכת ולבסוף הגענו לים קרח צפוף כל כך שלא ניתן להעביר בו סיכה. במשך כמה שעות הפלגנו לאורך קו הקרח, מחפשים מעבר, עד שלבסוף נאלצנו להיכנע ולסגת כמה מיילים אל מפרץ מאולתר בקבוצת איים נידחת אשר כל מה שיש עליה במפה זה צמד המילים הנהדרות not surveyed.
 
מופע גדולי הסנפיר
למחרת ביצענו ניסיון נוסף למצוא נתיב דרומה. התקדמנו לא מעט, זכינו למראות מופלאים בהם היאכטה מוקפת קרח צפוף מכל עבר, קרחוני ענק עצומים היתמרו מעלינו, אך לבסוף, על אף כל המאמצים נאלצנו להודות בכישלוננו ולהפנות את חרטום היאכטה הקטנה והאמיצה שלנו צפונה. חשנו מסופקים מאד, הן על המאמץ והן על החוויה האדירה שעברנו. לפנות ערב הטלנו עוגן בפורט לוקרוי, תחנת מחקר בריטית המשמשת כיום יותר כמוזיאון ונקודה נדירה של ציוויליזציה זעירה במרחב הקפוא האינסופי שמסביב.
למחרת נהנינו מיום נפלא במיוחד שאיש מאיתנו לא ישכח לעולם. תחילה הוריד אותנו הנק על חוף שומם והמשיך להפליג אל מפרץ סמוך בשםDorian Bay  אליו הגענו אנחנו תוך טיפוס וירידה מרכס ממנו נשקפים נופים נפלאים. משם המשכנו לשייט בנתיבים זרועי קרח ומוקפים צוקים אדירים ששברו כל שיא של יופי שראינו עד כה. אחר הצהריים, כאשר התקרבנו אלMelchior Islands  הגיע השיא כאשר שלושה לווייתנים גדולי סנפיר(Humpbacks)  הופיעו לפנינו ובמשך כחצי שעה סיפקו לנו את המופע המדהים ביותר שניתן לדמיין כשהם שוחים וצוללים סביבנו, חולפים פעם אחר פעם במרחק של מטר לכל היותר מחרטום היאכטה, מתהפכים להם להנאתם ופשוט נהנים מהחיים כשהתפאורה מסביב היא של מי אגם חלקים כראי תחת שמים כחולים ושמש נפלאה.
בשבועיים אותם העברנו באנטרקטיקה זכינו למזג אוויר משובח במיוחד והשכיחו לחלוטין את תלאות חציית מיצרי דרייק. עם זאת היו לנו כמובן מספר אתגרים אשר כנראה בלתי נמנעים במסע שכזה – ראשית היה זה הדלק אשר הקור יוצא הדופן שאיפיין את דצמבר השנה גרם לו להיהפך לצמיגי ולסתום את הפילטרים שוב ושוב על אף כמויות גדולות של חומר נגד קפאון אשר הוספנו כמעט מדי יום. שנית היה עניין המים – הכוונה שלנו הייתה למלא מים משפכי קרחונים, אך הקור היה בעוכרינו גם כאן ולאט לאט הסתבר לנו שכל נקודות הזרימה המוכרות עדיין קפואות. נאלצנו לפתוח בשגרה חדשה שכללה סיבוב דינגי ואיסוף קרחונים קטנים, שבירתם לחתיכות קטנות בעזרת דוקרן הקרח ולבסוף המסתם על סיר גדול במטבח. רק ביום האחרון לפני יציאתנו לדרך חזרה צפונה, מצאנו זרימה עדינה של מים מאחד הקרחונים הסמוכים. חיש מהר החל סרט נע של מילוי ג'ריקנים מהקרחון וריקונם לתוך מיכל היאכטה אשר התמלא לחלוטין תוך שעה קלה.
למחרת, בסביבות חמש בבוקר הרמנו עוגן ויצאנו לדרך. שעה על מנוע ואחר כך רוח מערבית טובה הרחיקה אותנו מהיבשת במהירות יפה של כשמונה קשרים. כפרידה עוד הספקנו לעבור ליד קרחון צף ענק ולאחר מכן זכינו לשלושה ביקורים בזה אחר זה של לווייתנים גדולי סנפיר. הראות האינסופית המאפיינת את האזור בימים בהירים, איפשרה לנו להמשיך ולצפות בהריה המושלגים של אנטרקטיקה מתרחקים מאיתנו עד לשעות הערב המאוחרות, על אף שהיינו כבר במרחק מכובד של כשבעים מייל ימי מהקרובים שבהם.
 
חזרה לארץ האש
החצייה צפונה הסתמנה כקלה באופן בלתי רגיל, הים היה שקט למדי והרוחות נשבו קלילות ואילצו אותנו להפעיל את המנוע מדי פעם. בשלב זה החלטנו להוסיף צ׳ופר נוסף להרפתקה שלנו – מעבר תחת כף הורן הידוע לשמצה ואולי אף נחיתה בחופיו. הכל נראה מבטיח עד שכיממה לפני ההגעה המתוכננת אל הכף היכתה בנו סערה צפונית אשר התבררה כחזקה בהרבה מהצפוי. במשך כמה שעות התעקשנו לחדד כנגד הגלים האדירים אך הסערה שבשיאה הגיעה לעוצמות של 65 קשרים פשוט לא שיתפה פעולה. גל אדיר פגע בדופן היאכטה, סדק את אחת מחלונות הצד ושטף את פנים היאכטה במי ים מקפיאים. היה לנו ברור שמתחנו את החבל יותר מדי ובאיחור מה ירדנו מהרוח והורדנו משמעותית את העומס על היאכטה. את מסגרת החלון הסדוקה חיזקנו עם קורת עץ הנתמכת בקיר הנגדי ובסה״כ נראה שיצאנו בזול. בשעות הערב נמצאנו כבר בהסתרה חלקית של קו החוף וזכינו לשבת על הסיפון ולהתפעל מצמד קשתות מושלם ובהמשך משקיעה צהובה שנראתה לא אמיתית, אחת היפות שראיתי בחיי. חציית הדרייק הושלמה.
 
נוחה ופשוטה? כנראה שאין דבר כזה באזור הזה. לאחר ערב ולילה פסטורליים החלה לעלות רוח מערבית, ולעלות, ולעלות. נקצר את הסיפור ונאמר רק שאת המסע הארוך שלנו קינחנו בחמש-שש שעות של שיט חופי ברוחות פנים של 50 קשר ומטחי ברד עזים. אל הרציף עצמו הגענו קרוב לשיא השפל ולכן הגישה אליו הייתה קשה, במיוחד ברוח החזקה. הנק ניצל את היות היאכטה "טנק יצוק" ולא יאכטת פיברגלאס והרשה לעצמו לחפור מעט בבוץ עם הקיל, הלוך וחזור עד שלבסוף, לאחר שכבר חשבנו לבלות את הערב על עוגן, הצליח לחרוש את הדרך אל הרציף ולהכריז על חזרתנו הרשמית אל הציוויליזציה.
זה היה מסע ארוך והמחשבה על השיבה הקרובה לחיק המשפחה משמחת במיוחד. עם זאת, עוצמת החוויה, הרשמים, התמונות שבראש ואינספור הזיכרונות שצברנו ילוו אותנו עוד זמן רב. את הסיפורים השונים נספר עוד פעמים רבות להרבה אנשים, אך האמת היא, שאת מה שהרגשנו אז כששלשת הלוויינים חלפו תחת חרטום היאכטה, או כשצפינו בטווח אפס בפינגווין מאכיל גוזל, או כשעמדנו על ראש צוק והשתאינו לאור היופי הבלתי נתפס שסביבנו, לא ניתן באמת להעביר במילים.
דילוג לתוכן