לי הדרך קוסמת, לחרוש את הים בחרטום הספינה, לפלח את הגלים, להיכנס לקצב של משמרות ומנוחה, אכילה ושינה.

כשהים מכסה לי את האופק, ונמוגים להם סימני היבשה או אז אני מתעורר, או אז ליבי מתרונן. הרוח נעשית חברתי הטובה, הגלים מנענעים אותי כבעריסה, עיניי צופות אל האופק לבלוש אחר כלי שיט המסכן את נתיבי ומקווה שמה, אולי, בכל זאת אתפוס כנף דולפין מפזז מול חרטום.

ההכנות והבדיקות הן חלק מהחוויה: מים ודלק, צידה לדרך, קמח ושמרים ואוכל מוכן ליומיים הראשונים, שיהיה קפה לבוקר ותה ללילות, מתוקים להפגת משמרות בודדות, ומלוחים להיטיב עם הבירה בהפוגות.

והרוח, הרוח היא הקובעת בעצם לאן נכוון את אף הספינה בזוית הקרובה ביותר למחוז חפצינו. אז נדומם את המנוע וניתן לרוח לעשות את העבודה, בערנות למתוח בחילוף לעליה ולהרפות בחילוף לירידה, להכין צמצומים ולצמצם בזמן כשרק עולה המחשבה.

התלות הבלתי נסבלת להגיע למשמרת בקרת הגבולות בזמן ליציאה מהארץ, ואז לנתק חבלים בפעם האחרונה ולצאת, לצאת לדרך ארוכה. לא עוד הפלגת שישי קצרה, לא עוד בשבת בבוקר עם משפחה וחברים עמוסים לעייפה. שרגע לאחר מעבר שובר הגלים כבר הוא מרגיש כך והיא מרגישה אחרת וחייבים לחזור לרציף. אלא לנתק על באמת ולנפנף לשלום לנשארים ולצאת אל הים הכחול הרחב, המקבל אותך בזרועותיו הפתוחות, אל חיקו יאמץ את קליפת האגוז הקטנה, ועל גבו נטלטל עד שנגיע לאן שנגיע.

ועם שוך התרגשות הפרידה נכנסים לעבודה, נכנסים לקצב חיים אחר, קצב מוסדר, ברור ונהדר, והספרים נשלפים מתרמילים עמוסים. אצים רצים להם הדפים ונשזפים בעין הקורא, זה החופש המוחלט, זה השינוי הדרמטי והקיצוני שחיפשתי, כה רחוק מהמשרד הבוהק באורות הניאון, כה רחוק מהמולת הטלפונים והמיית הלקוחות והספקים. נדמו להם המיילים העוברים בשטף מתחת לגחון, ולא מפסיקים אף לרגע את מרוצתם לא ביום ולא בלילה. אט, אט הקליטה משתבשת ואנו לבד. לבד בעולם הכחול, מים למטה שמיים מעל. זו התחושה של הנסיעה בחללית, לא שהייתה לי הזכות להיות אסטרונאוט המשייט לו בין הכוכבים אבל נדמה לי שזו התחושה, להיות תלושים מיבשה מוצקה לעבור לתווך אחר.

מיטיבי הלסת כבר יתחילו לתכנן את הארוחה הבאה, כל עוד התנאים מאפשרים להכין ארוחה, החכות מושלכות לאחור לנסות מזלנו אצל דג טיפש שלא יודע להבחין בין חלבונים לפלסטיק בוהק.

את הלילה אנחנו מקדמים בברכה והדמדומים זורעים את צבעי הפסטל על פני הים הנצבע כולו בצבעי סגול ותכלת, כשפס זהב השמש חורץ לו נתיב מערבה, ואנו בעקבותיו. עוד רגע תשמע התסיסה במפגש השמש במי האופק, ונוגה ירקרק, כך אומרים, יבליח לרגע להגשים חלומות כמוסים. התפאורה לובשת את גלימתה האפלה, ואורות הספינה מבשרים לעולם את כיוונינו ומיקומינו.

מהרגע בו נדם האור ופינה מקומו לזוהר הירח והכוכבים, מתהדרים אנשי הצוות בחגורות ההצלה ויהיו קשורים בזמן המשמרת. כך אדע וכך אוכל לישון בשקט עד למשמרת שלי. אנשי הצוות אמרתי, אה שכחתי רק בתיה זוגתי ואני היינו הדיירים היחידים בקוקפיט. החוק שלנו אומר שמי שלא במשמרת ראוי לו לישון כהלכה ולמטה, והשני למענו יחגור חגורה וייקשר לספינה.

חולפות להן המשמרות עד להנץ השחר. שוב ייצבע לו האופק המזרחי בצבעי ורוד רכים ויניס את התכלת פלדה לתכלת כחולה. כוס קפה מהביל אגיש למתעוררת, להחליפני במשמרת, עוד קצת דיבורים ואני צולל למנוחה. לא הרבה זמן נמשכה הרוח החלשה, היא התחילה לאמר את דברה, החלה להצליף בעוז. ומייד, מייד כמו טיל שנורה אל הסיפון אני קופץ למעלה להוריד, לצמצמם ולהתאים מפרשים אל הבאות. והבאות מה שיכול לקרות קורה וקורה מהר, אל תחכה. אל תחשוב אולי עוד רגע. אלא עכשיו ומיד, הותאמו המפרשים למצב, אפשר לתפוש תנומה קלה, וכך הלאה והלאה במחזוריות מדהימה המוחקת כל שריד של בורגנות ונחת, ההופכת לימאות נוקבת הדורשת את מלוא תשומת הלב.

על כך רציתי לספר, משום שחופים ואיים אקזוטיים לא חסר ומפרצים נהדרים יש לרוב, אבל אליהם צריך להגיע איך שהוא, ובעצם זה כל העניין, הדרך!

 

גיל תגר – שייט ותיק ובעל יאכטה במרינה הרצליה