אז הגענו מוקדם בבוקר, לקיבוץ שדות ים. את המכונית החנינו בחניון כיף-ים. צעדים ספורים מהחניון מערבה, נחשף בפנינו חוף ציורי ומדהים, חלקו חולי וחלקו סלעים בגובה המים הצלולים. שובר גלים קטן משמש כמעגן המאכלס מספר סירות קטנות. במעגן כבר חיכה לנו אלי צוקרמן, איש מועדון הפועל שדות ים, שייט בינלאומי ואלוף ישראל לשעבר בדגם 470. רוח בוקר צפונית-מזרחית השאירה את הים שטוח והבטיחה לנו יום מהנה, ולאוהד ציוד צילום יבש. אלי התיר את הסירה וחיש מהר יצאנו אל הים הפתוח ופנינו דרומה לכיוון קצה המזח של תחנת הכוח בחדרה. צוות כחול מנה את: אלי המשיט, גיורא מכוון ומודד פיקסים בג'י.פי.אס, אהוד מצלם וכתבכם המתעד את הכל.

 בכניסה לקיסריה, אני מפסיק וחוזר אחורה, אל אותו יום יפה בו תכננו, אשתי ואני וזוג חברים לממש את החלום הזה ולשוט לקיסריה. יום קודם, אחרי שווידאנו שכל התחזיות מדברות על רוח צפונית קלה וים שקט, התחלנו להתארגן. תרמוס קפה, בקבוקי מים מינרלים, בגטים טריים וסוגי גבינות שונות הוכנסו לצידנית והועמסו על הסירה. יום קודם בדקנו את תקינות המנוע הראשי ומנוע החירום, שמנים, עוגן, כמובן בדקנו שמכלי הדלק מלאים ואף העלנו לסירה שני ג'ריקנים לתדלוק בקיסריה. נכון שאין צורך בכך, אבל תמיד כדאי לשוט על מיכל דלק מלא ולא להפך. ההכנות הסתיימו ובבוקר המיוחל העפנו מבט אחרון על כל המכלולים, הנענו את הסירה וכיוונו את החרטום אל היציאה מהמרינה בהרצליה, צפונה לכיוון חדרה. שטנו במהירות של 15 קשרים, לא שוכחים להאט מפעם לפעם וליהנות מהנופים שבדרך. ארובות תחנת הכוח בחדרה סימנו לנו את היעד המתקרב, ולאחר שעה קלה כבר עברנו את הדולפין ושמרנו על מרחק של כמייל מהחוף. מאמץ רב ומשמעת עצמית גבוהה נדרשה ממני כדי שלא להפנות את חרטום הסירה אל המעגן היפיפה של קיבוץ שדות ים. צפונית למגדל המים של הקיבוץ נמצא האמפי-תיאטרון הידוע לכל חובבי משינה/שלמה ארצי ושות'. עכשיו, מהים, אני שם לב שמושבי הקהל פונים אל הים. כמה חבל שההופעות מתקיימות בלילה…

קצת צפונה נגלה לעינינו המזח של מעגן קיסריה. על חלקו הפנימי של המזח ישנו מבנה קטן המשמש את מועדון הדייג, ומבנה גדול ועתיק שנחשב ל'ארמון השונית', שריד לארמון שהורדוס בנה על בליטת סלע בים. לפני הכניסה למעגן אני ממשיך להצפין, רק כדי להעיף מבט בחוף הקשתות היפה, וחוזר דרומה אל מול הכניסה למעגן, מרחק מייל מהחוף. חשוב להיכנס למעגן ברוחבית כדי להימנע מעלייה על שרטון הנמצא מימין ומשמאל לכניסה. מהירות הסירה מואטת לכ-4 קשרים, והמבטים מתרכזים בנעשה במים. שרידי הנמל הישן ומזחיו נראים מעל פני המים כצללים כהים בתוך המים. אנו מתרחקים משני מצופים המסמנים צוללנים, אך במקביל כל יושבי הסירה מקבלים הוראה להביט במים הכחולים-ירוקים ולהתריע על צוללנים העולים על פני המים. כמי שהגיעו פעם ראשונה לקיסריה מכיוון הים, הם קצת מתקשים למלא את המשימה… אבל החשיבות ברורה לכולם.

זהו. אנחנו בתוך המעגן המדהים ביופיו, וזו לא מליצה. המים צלולים ונקים. אני מתקרב אל המזח ולולאה של חבל ארוך נכרכת סביב הזקף שעל המזח. הציוד מורד אל המזח והסירה מתרחקת ממנו מספר מטרים. לאחר שאנו מוודאים שהעוגן אוחז היטב בקרקע החולית, אנו קושרים את החבל שנכרך סביב הזקף לאחד האחזים שבסירה, רק ליתר ביטחון, כגיבוי נוסף. השלב הבא הוא קפיצה למים הצלולים והשקטים, ושחייה אל המזח לאסוף את הציוד, שחיכה לנו שם לא מעט זמן.

חיש מהר גילינו את הטעות הראשונה שעשינו. לקיסריה אין צורך להביא אוכל וקפה בתרמוס. בתי הקפה הקסומים הצופים אל המעגן מספקים בהחלט את הסחורה, והמחירים לא בשמיים. לאחר ארוחת בוקר קלה, פנינו למילוי ה'חובות' הנעימות של כל מי שמגיע למקום. הראשונה שבהן, היא לעלות למעלה אל הגבעה, בה נמצאים שרידי המקדש שהקדיש הורדוס לקיסר אוגוסטוס ולאלת העיר רומא. ממקום זה ניתן להשקיף אל החוף והחופים ליד, אל המסגד, המבנים העתיקים והים שמאחוריהם, ופשוט לנשום את האוויר הנקי וליהנות מכל רגע. הרגשתי שם קצת כמו ההוא שטייל בעולם ואמרו לו, בקיסריה כבר היית? אז טיילות וטיילים יקרים, בקיסריה כבר הייתם?

אפשר למלא גיליון שלם של "כחול" רק על ההיסטוריה המדהימה של המקום, החל מעיר הנמל הפיניקית שהוקמה כאן במאה שלישית לפני הספירה, כיבושה על ידי אלכסנדר ינאי, ועיר הנמל הרומית שנבנתה על ידי המלך הורדוס, אבל את כל זה אפשר לקרוא בכל מקום, גם כאן במהלך הביקור בעתיקות. בנוסף, מומלץ לבקר בחנויות האומנים במקום, לטייל רגלית בין העתיקות וגם לצאת מהמתחם אל חוף הקשתות היפה שליד, שם תוכלו לראות את אמת המים, צדפים, חלזונות ים, חרסים ואם יתמזל מזלכם, גם קונכיות של חילזון הארגמון ממנו הפיקו הפיניקים צבע לצביעת בדים ששימש רק מלכים ורמי מעלה. מי שיגיע בתחילת הקיץ, אולי יוכל לראות צבות ים עולות לחוף להטיל את ביציהן. אגב, רוב בעלי החיים הללו הנם בעלי חיים מוגנים ולקיחתם מהחוף אסורה.

אומרים שאחד הדברים היפים במקום הוא לראות את השקיעה ממרומי שרידי המקדש, על רקע המבנים העתיקים, או לחילופין מבין הקשתות בחוף. למרות הפיתוי הענק, העדפנו לשוט ולהגיע למרינה בהרצליה עוד באור יום. את השקיעה ראינו כבר מול חוף הצוק.

האמת, אני הרגשתי ממש כמו מי שחזר מחו"ל, מחופשה של יום אחד במקום אחר, רחוק  ושונה כל כך מחיי היום-יום שלנו. במובן מסוים גם נסעתי במנהרת הזמן, אל הנמל המודרני של קיסריה הרומית. אז לסיכום לא רק שנסעתי לחו"ל, גם בעצם הפלגתי לחו"ל, ואפילו בסירה שלי. מומלץ מכל הלב.