עיר החוף הפטימית ארסוף נכבשה בשנת 1101 על ידי המלך באלדווין הראשון, מלך ירושלים, ולימים הפכה לעיר מרכזית בשליטה צלבנית ושמה שונה לארסור. בשנת 1187 נכבשה העיר חזרה על ידי המוסלמים בראשותו של סלאח-א-דין וחומותיה פורקו, היא חזרה ונפלה לידי הצלבנים, בראשותו של ריצ'רד לב הארי, לאחר קרב ארסוף המפורסם (1191) שבו הצליח השליט האנגלי להביס את כוחותיו של סלאח-א-דין.

שליטים נוצרים שונים שלטו בעיר עד שנת 1265, שנה בה חרבה העיר. המבצר והעיר הוחרבו ונותרו בשיממונם עד לאחרונה ואיש לא התגורר במקום זולתי עוברי אורח או מתיישבים מכוח עצמם.

חשיבותו הרבה של מבצר ארסוף נבעה, בין היתר, מן העובדה כי הוא נמצא במרחק כשני ימי הפלגה מקפריסין, הוא היה מבוצר היטב ויכול היה לשמש בסיס צבאי. יתכן כי המיתקן הימי שלרגליו איפשר ליושבי המבצר לתקשר עם כלי שיט ואניות, בין אם מסחריות ובין אם צבאיות.

ידוע כי כאשר ריצ'רד לב הארי וחילותיו התקדמו מעכו דרומה, הובלה חלק מהאספקה שלו בים, יש הסבורים כי קצינים בצבאו היו זוכים לחופשת רענון על ספינות בים. יתכן שאותו מיתקן ימי הווה נקודת מוצא לסירות אשר שימשו לקשר עם האניות שלא יכלו להיכנס למעגנה מפני ממדיה ומפני הכניסה הקשה. חשיבותו של המקום נובעת גם מכך כי לרגלי הצוק נמצאו שני מעיינות מים מתוקים, כפי שמצוין בתרשים שנערך במקום בסוף המאה ה-19 על ידי החברה הבריטית לחקירות פלסטינה(Palestine Exploration Foundation – PEF).

 

מחקרים שנערכו בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת העלו את ההשערה כי במקום נמצאו שני סוגי מעגנים: האחד במיתקן שלרגלי הצוק והשני דרומה ממנו באזור המוגן בשרשרת ריפים. באותו אזור נמצאו עוגני אבן מסוגים שונים, משקלות עופרת ושרידי קרמיקה מתקופות שונות: הפרסית, הרומית, ההלניסטית והביזנטית, בעוד שממצאים כגון הצלחות המופיעות בצילום לעיל אופייניות לאזור המאה ה-13 לספירה.

 

באשר למיתקן המוגדר לעתים כ"נמל הצבאי", המחקר האחרון שנערך מטעם אוניברסיטת תל אביב, לפני שנים אחדות ניסה לברר באיזו מידה אכן יכול היה לשמש כמעגן. המיתקן מוגן מצפון ומדרום בקירות (האם אלו שוברי גלים?) הבנויים אבני גזית, חלקם "בבניית ראשים" האופיינית לבניית מתקנים ימיים. בפינות הצפון מערבית והדרום מערבית קיימים עד היום שרידים של מגדלי שמירה.

באשר לשובר הגלים המערבי, למעשה הוא אינו בנוי אלא הוא חלק מהריף הטבעי אשר עליו נראים שרידי בניה, בתוך מעין תעלה שהיא מעשה ידי אדם. בהנחה שהקירות, הדרומי הצפוני והמערבי היו אכן שוברי גלים, (יען כי קיימת תיאוריה לפיה המיתקן כולו לא היה כלל נמל, אלא נועד לשמש הגנה על המצוק מפני צבאות פולשים המתקדמים לאורך החוף), הרי הוחלט להתמקד במחקר בכמה כיוונים:

–          לבדוק את העומקים של המעגנה.

–          לבצע חפירות בתחתית שוברי הגלים כדי להבין את אופן הבניה ולבדוק את המלט שבין האבנים.

–          לחפש ממצאים בקרקעית הים מסביב למעגנה.

 

על מנת למדוד את העומקים, ולחדור דרך שכבות החול שנצטברו על הקרקעית, בוצעו בשטח המעגנה יותר משבעים "דיקורים". אלו נעשים באמצעות צינור פלדה שדרכו מוזרם סילון מים המאפשר לנעוץ את הצינור בתוך הקרקעית, עד שהוא מגיע לשכבה קשה כמו סלע או שכבה אחרת שהיוותה את תחתית המעגנה. מסתבר שהעומק הממוצע היה כשניים וחצי מטר מתחת לפני הים של היום. עומק מעין זה יכול לאפשר לסירה קטנה להיכנס למעגנה, ואולי, בדוחק, לספינת משוטים גדולה יותר. אולם הכניסה הייתה כה מסובכת, כפי שנראה בהמשך, עד כי הדבר שולל אפשרות של כניסת ספינות של ממש.

חפירה ניסיונית נערכה לרגלי שובר הגלים הצפוני עד לעומק של כשניים וחצי מטרים מתחת לפני הים. נתגלה בבירור שחלק מהבניה נעשתה על דרך של בניית ראשים, וכן הסתבר שהבנאים של אותו שובר גלים הקימו אותו על גבי סוללה.

 

החיפוש אחר ממצאים באזור נעשה בכמה דרכים: שנירקול, צלילה וחיפוש באמצעות סונר חודר קרקע.

 

לעתים נתגלו הממצאים באקראי, תוך כדי שחיה ושנירקול באזור הקרוב לחוף, כגון שרידים של עמודי גרנית במרחק של כ 200 מטרים מן החוף. דוגמה שנלקחה מן העמוד נשלחה למדען איטלקי המתמחה בזיהוי של אבנים ושיש והוא קבע שמוצא הגרנית הוא באסיה הקטנה (טורקיה של היום).

 

באשר לחיפוש באמצעות סונר חודר קרקע, הרי זה בוצע על ידי הרכבת משדר מיוחד על סירת גומי וסריקה סביב אזור המעגנה עד למרחק ניכר מן החוף. הסירה הייתה מצוידת ב- GPS ובנוסף מוקמה על חוף אנטנה נוספת המשדרת אלומה למכשיר הניווט שעל הסירה, אשר איפשר לקבוע את מיקום הסירה בדיוק רב. הסירה שהייתה נהוגה בידי אריה דיאמנט ("דובה") "חרשה" את הים הלוך ושוב וכתוצאה מהסריקה הופקו עשרות תמונות שבאמצעותן ניתן לזהות ממצאים חריגים על קרקעית הים, או גם מתחת לקרקעית עד לעומק מסוים.

דיקורים שנעשו בכמה מהאזורים שהותוו כתוצאה מהבדיקה בסונר, העלו חתיכות עץ וגרעין של זית, בעומקים של כארבעה מטר מים ובנוסף תחת שכבת חול בעובי של כ 2.5 מטר. אלו תוארכו באמצעות פחמן 14למאה העשירית (גרעין הזית) או למאה ה 13 (פיסת עץ ספוגת ברזל). שרידי עץ של ארז הלבנון תוארכו לסביבות המאות ה-17-18. (בדיקת פחמן 14 הנה בדיקה מעבדתית המאפשרת לתארך את גילם של חומרים אורגניים באופן מדויק יחסית).

 

נראה כי בגלל מבנה השוניות והריפים בחרו מתכנני המעגנה כי הכניסה תהייה בפינה הדרום מערבית, בניגוד למקובל בדרך כלל במעגנות ונמלים בחופי ארץ ישראל, שבה הסערות החזקות  מגיעות מדרום מערב. עם זאת, הכניסה הייתה מסובכת וקשה. הן בגלל מבנה הריפים והן בגלל חלקי המבנה וגושי האבנים שהתמוטטו מן המבצר. כדי להמחיש את הקושי בניווט בין הריפים ושרידי שוברי הגלים אציין שעל מנת להקים מחנה חופרים, על פיסת חוף לרגלי הצוק היינו צריכים בכניסה וביציאה, לגרור תוך כדי הליכה ברגל את הסירה נושאת הציוד.

 

 אין הוכחות ברורות למה שימש המיתקן הימי שלרגלי הצוק, אשר כונה בכתבה זו בשם "מיתקן ימי". העדות הכתובה היחידה לגבי הקשר בין החוף לים הוא סיפורו של המלך באלדווין הראשון, מלך ירושלים, אשר נימלט לארסור (כפי שנקראה אז אפולוניה) בחודש מאי 1102, לאחר שניגף בקרב ברמלה מול הצבא המצרי. מאפולוניה נמלט ליפו בספינה של פיראט אנגלי בשם גודריק, שלימים הפך להיות כומר. אולם הכתוב אינו מספר האם המלך יצא בשחייה, או האם גודריק שלח סירה אל מנת לאסוף את הוד מלכותו מן החוף. מה שברור הוא כי במקרה הטוב יכולה הייתה המעגנה לשמש מקום מקלט לכלי שיט קטנים. השלטים הממוקמים במבצר והמכנים את המעגנה כ"נמל" לוקים בהגזמה.