הים האדריאטי, קצת אחרת
גדי שמרון
בפיסת הים המפרידה בין האי קורפו ואוטרנטו שבקצה העקב האיטלקי, כמאה קילומטרים אורכה, התנהל לפני כ - 90 שנים קרב ימי רחב היקף. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, והצי של הקיסרות האוסטרית - הונגרית שוגר לפרוץ את "מחסום אוטרנטו" - מחסום של כמאתיים ספינות של ציי בריטניה, צרפת ואיטליה שמנעו מהצוללות ומאוניות השטח של הצי האוסטרי - הונגרי לפעול בים התיכון. זכרו של הקרב הימי הזה צץ בראשי למראה שורה מסודרת של כלי שיט מוארים שהפליגו בלילה אפל במיצרי אוטרנטו, במקביל אלינו, על רקע תשדורת צפופה בסגנון צבאי בערוץ 16
בפיסת הים המפרידה בין האי קורפו ואוטרנטו שבקצה העקב האיטלקי, כמאה קילומטרים אורכה, התנהל לפני כ – 90 שנים קרב ימי רחב היקף.
היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, והצי של הקיסרות האוסטרית – הונגרית שוגר לפרוץ את "מחסום אוטרנטו" – מחסום של כמאתיים ספינות של ציי בריטניה, צרפת ואיטליה שמנעו מהצוללות ומאוניות השטח של הצי האוסטרי – הונגרי לפעול בים התיכון.
זכרו של הקרב הימי הזה צץ בראשי למראה שורה מסודרת של כלי שיט מוארים שהפליגו בלילה אפל במיצרי אוטרנטו, במקביל אלינו, על רקע תשדורת צפופה בסגנון צבאי בערוץ 16.
בנוסף, נדבק אלינו כלי שיט בלתי מזוהה.
פנינו ימינה, הוא אחרינו.
תיקון חד לשמאל, והוא שוב אחרינו.
מנסים לעבור אותו מאחור, והכלי האלמוני פונה גם הוא.
בדיקה מדוקדקת וקריעת עיניים במשקפות סיכמו שזאת גוררת גדולה, אך מדוע ביצעה את התמרונים האלה, שעוד יפרנסו שיחות נוסטלגיות של משתתפי השיט, אנחנו מתקשים להבין עד עכשיו.
היינו ארבעה על סיפונה של ה"ריינבו" (RAIN BOW), (יאכטה מתוצרת ז'אנו, מודל סאן אודסי 43 דק-סלון): אורי קני, אורי אגמון, מיכאל פלטניק וכותב שורות אלה, כולם בעלי ניסיון ימי ברמה זאת או אחרת.
כדי להבין מה בדיוק עשינו במצרי אוטרנטו הצפופים צריך לחזור כמה ימים אחורה.
הכל התחיל כאשר אורי קני, בעליה הגאה של ה"ריינבו" חיפש צוות להעביר את היאכטה ממעגן החורף שלה בקורפו לקרואטיה.
עוד לפני היציאה מהארץ גיבשנו מסלול והתפללנו לפוסידון שיעניק לנו מזג אוויר סביר, למרות התאריך הגבולי מבחינת התחזית – סוף אפריל תחילת מאי.
שלב ראשון – טיסת בוקר של אולימפיק לאתונה.
למזלנו, נפלנו על יום ראשון של פסחא האורתודוקסי, כך זכינו בזמן ההמתנה לטיסת ההמשך לקורפו לחוויה של טקס פסחא בכנסיה גדולה באתונה, עם מקהלת נזירים ששרה את מזמורי החג ברמה שהצדיקה הקלטה, ובהמשך חזינו במצעד ססגוני של ראשי הכנסייה, מלווים בתזמורת צבאית ומשמר כבוד של חיילים שצעדו בקצב שמאל ימין מרושל.
בתום השוטטות באתונה עלינו על טיסת ההמשך לקורפו, כך שרק בשעות הערב המוקדמות עלינו על סיפונה של ה"ריינבו", שהמתינה לנו במרינה גוביהGOUVIA, הסמוכה לעיר קורפו, קרקירה בפי המקומיים.
39° 39' 53" N – 19° 51' 35" E
39° 39' 53" N – 19° 51' 35" E
היום השני
התעוררנו לבוקר שליו של יום שני של פסחא.
הפרט הזה התברר במהרה כקריטי, כאשר ניסיון להתניע את מנוע היאכטה העלה קרקוש לא סימפטי מכיוון הסטרטר. סיעור מוחות של מיכאל, מכונאי סטי"ל בעברו, קני המכיר היטב את סירתו ואורי אגמון, העלה את ההשערה שהסוללה שבקה חיים.
התנענו על ידי חיבור ישיר למנוע ויצאנו להפלגת חוף לעיר קורפו, בתקווה למילוי המצבר.
אך שובו של הקרקוש בניסיון ההתנעה הבא אישש סופית את הדיאגנוזה של סוללה ז"ל.
עכשיו לך תמצא חשמלאי ביום שני של פסחא!
שפר מזלנו ואיתרנו אחד, חשמלאי חוף שהודה כי אין לו מושג בחשמלאות ימית.
ניסיון לגייס בעל מקצוע מאחת מחברות ההשכרה כשל, שכן כולם היו שקועים בניתוח הנסיבות שהביאו להתחשמלותו ולפציעתו הקשה של אחד מעמיתיהם מכבל חשוף.
את הסיפור בזה אני מדגיש כדי להזכיר עד כמה מסוכן השילוב של תחזוקה לקויה ועמדות המים והחשמל שעל רציפי המרינות.
חשמלאי עוד לא מצאנו ואת הזמן הפנוי ניצלנו לסיור בעיר קורפו, המושכת ובצדק, נחילי תיירים. ייחודה של העיר והאי, הנושאים את אותו שם, בהיותו השטח היווני היחיד שלא נכבש על ידי הטורקים, אבל כובשים אחרים באו והלכו.
וונציה שלטה כאן 400 שנים והותירה נוכחות מרשימה במטבח המקומי.
הצרפתים עברו גם הם והשאירו רחוב ראשי מקורה בקשתות שלא במקרה מזכיר את רו-דה-ריבולי בפריס.
אחרי הצרפתים באו הבריטים, בין 1815 ו – 1865, ומאז יש בקורפו ליגת קריקט סדירה ומבשלת בירת ג'ינג'ר.
ב- 1941 כבשה איטליה הפשיסטית את קורפו, ואחריה גרמניה, שקלגסיה חיסלו את הקהילה היהודית המפוארת של האי, שמנתה 2,000 נפשות והתחלקה ל"גרקי" כלומר יוונים, ו"פולייזי" שמוצאם מאיטליה.
היום השלישי
חשמלאי המרינה שחזר לעבוד בתום הפסחא, הרכיב סוללה חדשה ובאיחור של 24 שעות יצאנו לדרך, לכיוון מיצר קורפו המפריד בין האי ויבשת אירופה.
מיכאל וקני שחררו ג'ורג'רות, מהלך שיחזור על עצמו בימים הקרובים ויניב רק אכזבות ואפס דגים. הרוח עלתה ל – 15 קשרים ושילוב של ראשי וחלוץ קידם אותנו צפונה במהירות של 7 קשר פלוס.
משמאל קורפו, ובמרחק של כמה מאות מטרים מהדופן הימנית, החוף האלבני.
מביני עניין בענף הנדל"ן טוענים שאלבניה הנידחת הולכת להיות המקום החם הבא. אבל האקלים הכלכלי במדינה עוד לא התייצב ונתון להשפעת המורשת של עשרות שנות דיקטטורה קומוניסטית מטורפת, בראשות אנוור הודג'ה. הודג'ה, פאראנואיד קנאי בודד את אלבניה מהעולם החיצון.
בשנת 1946 התעמת הודג'ה עם בריטניה הגדולה כאשר מוקשים שפיזר במיצר קורפו פגעו בשתי משחתות בריטיות, וולאג' וסומרז וגרמו למותם של 44 מלחים. למרות שחרטומיהן של המשחתות התרסקו גררה וולאג' את סומרז במשך 13 שעות בשיט איטי אחורה, במבצע שנחשב עד היום כמופת של מבצע הצלה ימי.
למרות שעברו כבר כמעט 20 שנים מאז נפילת המשטר הקומוניסטי, עדיין מתחבטת אלבניה בבעיות קשות של שמירת חוק וסדר.
"שלא תעזו להתקרב לחוף האלבני" הזהירו מומחים עוד לפני צאתנו, "כנופיות אלבניות מצויידות בספינות מהירות משתלטות על יאכטות שמתקרבות לחוף. במקרה הטוב זה נגמר בשוד, ובגרוע ברצח".
זה מסביר מדוע מיד אחרי שחלפנו על פני השפיץ הצפוני של קורפו, במקום להפליג צפונה למונטנגרו, הפננו את החרטום מערבה, לאיטליה.
"אנחנו מאריכים את המסלול, ונצטרך לכסות סך הכל 220 מיילים" הדגיש קני, "אבל זה מחיר מאד סביר בתמורה לשקט נפשי".
עברנו את האיים היווניים הצפוניים ביותר, אריקוסה וניסיס אותון, שהמגדלור שלו ליווה אותנו עוד שעות רבות בים ששינה פניו.
רוח קרה בעוצמה של בין 10 ל – 18 קשר נשבה מדרום מזרח. גלי גיבוע מדרום מערב נדנדו את ה"ריינבו", אבל במידה נסבלת, נכנסו לשגרת הפלגה.
הקפדנו להסתכל ולצפות מכל הכיוונים, לציין על מפה את נתיב ההתקדמות ולא להסתמך רק על המכ"מ והפלוטר.
השמש שקעה בסביבות 2015.
התנועה הימית התגברה ככל שהתקדמנו מערבה במצר אוטרנטו, לעבר נתיבי השיט המקבילים לחוף האיטלקי. מסך המכ"מ התמלא מטרות, המשקפות עבדו שעות נוספות, וכל זוג עבד קשה במשמרת שלו.
לקראת השעה שתיים בלילה התרחשה הסצנה המתוארת בתחילת הכתבה עם האוניה המסתורית שנדמה היה כי קברניטה פשוט מחקה את תנועתה של ה"ריינבו".
כפי שכבר צוין, עד עכשיו אין לנו הסבר מה בדיוק רצה קברניט הגוררת להשיג. יתכן ובמקביל הוא שואל את עצמו מה הייתה כוונת התמרונים של היאכטה המסתורית.
ככה זה בים. לא לכל דבר יש תשובה.
היום הרביעי
בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחוף האיטלקי מנגד, הפננו את חרטומה של ה"ריינבו" לעבר מונטנגרו.
ששה דולפינים, שבעין לא מקצועית נראו שמנמנים ומאושרים, ליוו אותנו דקות ארוכות במשחקי חרטום וצלילות יעף.
"צריך לצלצל לאביעד שיינין ממחמ"לי ולדווח על הלהקה" קפצה לשנייה המחשבה, שמיד נעלמה בידיעה שדולפינים בים האדריאטי לא בדיוק מככבים במחקר שלו.
בערב, בסביבות 2200 הגענו לבודבה, מונטנגרו.
העיירה הציורית שוכנת בצד הצפוני של מפרץ יפה ורחב, למרגלות הרים גבוהים.
42° 16' 8" N – 18° 50' 6" E
הכניסה למפרץ לא מסובכת למי שקורא היטב את ההוראות בפיילוט-בוק. סלעים משני הצדדים ואי ניקולה הקדוש מדרום, מחייבים כניסה בזווית הנתונה בפיילוט-בוק ובדיקה קפדנית של מיקום הכלי ביחס לאורות הסימון הירוקים והאדומים.
המרינה של בודבה היא בעצם נמל דיג קטן, למרגלות חומת העיר העתיקה, שהורחב לקליטת יאכטות.
בערב בואנו נתפסו רוב המקומות על ידי יאכטות נוצצות מכל הסוגים והגדלים, ומכיוון שאף אחד לא התעניין במעשינו, נקשרנו, ירדנו לקרקע יציבה אחרי יותר מ – 30 שעות של נדנודים, ויצאנו לחפש את נציגי הרשויות.
"מחר נפתחת כאן תערוכת יאכטות" הסביר לנו באנגלית משובשת אדם שהזדהה כאחד ממארגני התערוכה והעניק לנו תווי כניסה זמניים לאתר. "המרינה סגורה. רק נקודת המשטרה פועלת".
השוטרים לא ידעו מה בדיוק הם אמורים לעשות.
כאן המקום להסביר שעד יוני 2007 הייתה מונטנגרו חלק מסרביה, והכריזה על עצמאות אחרי משאל בקרב 600,000 אזרחיה.
"השוטרים מחפשים בספרים לראות אם אנחנו צריכים אשרות כניסה" הסביר מיכאל, שרק הודות לרוסית השגורה בפיו הצלחנו לתקשר עם נציגיה של מדינת מונטנגרו.
במונטנגרו של 2008 נפלנו על שוטר שמכיר היטב את ישראל. "הוא אומר שניסה ארבע פעמים להיכנס לישראל, בחיפוש אחרי עבודה, אך בהעדר מסמכים גורש בחזרה", תרגם מיכאל את דברי השוטר, שלמרות ניסיונו הלא – סימפטי עם הבירוקרטיה שלנו הפגין כלפינו ידידות כנה.
אחרי בירורים ותהיות הוטבעה חותמת כניסה בדרכוננו, מלווה בהסברים שרצוי שנמצא למחרת מישהו מהמכס ומהנהלת המרינה לסיום הליכי הכניסה.
מצוידים בחותמת רשמית יצאנו לסיבוב בעיר.
על פי המסורת, היו אלה בני דודינו הפניקים שהקימו את בודבה לפני יותר מ – 2500 שנים.
הרובע העתיק מדהים ביופיו – זאת עיר מבצר ונציאנית ששוחזרה מהמסד בעקבות רעידת אדמה קשה שפקדה את האזור ב- 1979.
להפתעתנו, המוני אזרחים בבגדי חג גדשו את הסמטאות הצרות והציוריות. בירור קצר העלה כי הגענו במקרה לפתיחת פסטיבל מקומי, שכלל תהלוכות של אזרחים בתלבושות מסורתיות, דוכני אוכל ויין וגם הופעה של להקת פולקלור מאיטליה.
להפתעתנו, המוני אזרחים בבגדי חג גדשו את הסמטאות הצרות והציוריות. בירור קצר העלה כי הגענו במקרה לפתיחת פסטיבל מקומי, שכלל תהלוכות של אזרחים בתלבושות מסורתיות, דוכני אוכל ויין וגם הופעה של להקת פולקלור מאיטליה.
מונטנגרו, צ'רנה גורה בשמה המקורי, ששטחה כמחצית משטח מדינת ישראל, עומדת על סף מהפיכת תיירות.
משקיעים מכל העולם, גם מישראל, נוהרים לכאן ורוקמים תוכניות לניצול מאות קילומטרים של חופים מרהיבים, ערים עתיקות והרים גבוהים, ירוקים, הגולשים עד למים הכחולים והצלולים של הים האדריאטי.
השקעות ענק אלו ניכרות היטב בערי החוף, בתנופת בנייה הכוללת שיפור תשתיות ובנייה מאסיבית של דירות נופש ומתקני תיירות.
העיתון הכלכלי "פורבס", שהגדיר את מונטנגרו כ"מגנט שואב", פרסם כתבה משעשעת על זרים שנפלו קורבן לאינספור מעשי נוכלות מקוריים: מסמכי בעלות מזויפים, אישורי בנייה לא חוקיים ופקידים מושחתים, כל אלה ועוד לא מרתיעים, כך מסתבר, את מחפשי המציאות.
ארוחת ערב טעימה, ולא יקרה, במסעדה בשם טראסה, מלווה בכמות גדולה של יין מקומי, סיימה את הערב.
כאן המקום לעדכן את אוהבי מאכלי הים שמחירם של דגים משובחים, שרימפס ולובסטרים, גבוה במונטנגרו וקרואטיה מהמחיר בארץ.
אין מה לעשות, אבל יותר מ – 3,000 שנות דיג וכמאה שנות זיהום מאסיבי ניקו את הים האדריאטי מדגים, מלבד דיונונים ומולים שמצויים בשפע ומחירם בהתאם.
היום החמישי
חג בבודבה ולאנשי המכס והמרינה אין זכר.
"הם יגיעו בתשע" נאמר לנו.
הפקידים לא הופיעו בתשע.
גם לא בעשר.
"תנסו בקוטור" ייעץ לנו שוטר אדיב, "העיקר שיש לכם חותמת כניסה".
העפנו מבט אחרון בדוגמניות חטובות שנעמדו בפוזות מגרות על יאכטות התצוגה, ויצאנו לדרך, צפונה, למפרץ קוטור.
רוח של כ – 12 קשר הפיחה רוח חיים במפרשים והביאה אתנו תוך שלוש שעות לפתח מפרץ קוטור.
במרכז המפרץ מבצר גדול, MAMULA, ששימש בעבר כבית סוהר. דגל קרואטי בגדה הצפונית של המפרץ, מעיד שהמחלוקת סביב הבעלות על השטח, שהעיבה על יחסי קרואטיה ומונטנגרו, הסתיימה בהכרעה לטובת קרואטיה.
על המפה נראה המפרץ כשלושה פיורדים שחוברו יחדיו. עיון במדריך מגלה שזה בעצם ערוץ ענק של נהר קדום. הרים תלולים בגובה אלף מטרים נפגשים בדרמטיות עם המים הכחולים.
כפרים ציוריים, שילוב של בנייה ונציאנית וארכיטקטורה אוסטרו – הונגרית עם כמה הפרעות מודרניות מהעידן הקומוניסטי מנקדים את החופים.
מעברים צרים, לעיתים רק 400 מטרים רוחבם, מחברים את האגנים, ששטחם הכולל כ – 87 קמ"ר. המים שקטים לחלוטין, וההרגשה היא של הפלגה באגם, לא בים. הרוח היורדת מההרים משנה כיוונים ועוצמות בפתאומיות שגורמת לרוב היאכטות המשייטות לקפל מפרשים ולהפעיל מנועים.
קצת היסטוריה: עד 1991 שימש האגן כבסיס של הצי היוגוסלבי. אבל אחרי שורה של מלחמות אזרחים אכזריות התפרקה יוגוסלביה לשבע מדינות והצי חוסל. הפלגנו על פני אוניות מלחמה ישנות וחלודות שעוגנות בבסיס הצי לשעבר בטיבאט, ממתינות לסוחרי מתכת.
איל ההון הקנדי פטר מונק רכש לאחרונה את הבסיס. "כאן תקום מרינה ענקית וטיבאט תתחרה במונטה קרלו" הכריז בגאווה.
נכון לעכשיו, עושה רושם שמצפה לו עבודה רבה בדרך להגשמת החזון.
עברנו את טיבאט והמשכנו לעבר העיר קוטור, מרחק של כ – 15 מייל מהכניסה.
בקוטור, בדומה לבודבה, אין מרינה מסודרת, אלא רציף עם נקודות קשירה, מורינגים, ועמדות חשמל ומים.
המיקום: 42° 25' 5 N – 18° 46' 4 E
בשעות הערב עבר אדם שהזדהה כאחראי וגבה כ – 20 אירו מכל כלי שיט.
שאלות על שוטרים ומוכסים נענות במשיכת כתף ובהבעה של "אין לי מושג על מה אתם מדברים".
העדרם של הנציגים הרשמיים לא עצר אותנו מסיור בעיר.
החומה, מעשה ידיהם של הונציאנים, מתחילה סמוך לקו המים, מטפסת בתלילות על צלע ההר ותוחמת שטח גדול.
תמורת 2 יורו אפשר לטפס עד לפסגת ההר והמבצר, 1426 מדרגות המביאות את המטפסים חסרי הנשימה לגובה 260 מטרים ולנקודת תצפית עם נוף שעוצר עוד יותר את הנשימה.
בדרך נתקלנו בבונקר ועליו כתובת, בגרמנית – "נבנה על ידי חיילי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פלוגה 3, גדוד (שם קשה לפיענוח), שנת 1915" – שהזכירה לי פרק בהיסטוריה המשפחתית, שכן סבי הווינאי, נתן צייזל, שרת באותה מלחמה בצבאו של הקיסר בחזית מונטנגרו.
מלמעלה נראתה ה"ריינבו" כמו סירת צעצוע, והגובה גימד גם אוניית נוסעים גדולה שנקשרה לרציף.
עקבנו בדאגה אחרי תיירים צרפתים, בגילאים מתקדמים, שהגיעו לקוטור עם האוניה, ושוגרו למבצע הטיפוס על ידי מדריך חסר לב או חסר ידע במחלות לב….
קוטור היא מהדורה משודרגת של בודבה.
כדי לצלם סרט על ימי הביניים צריך רק להסיר את שלטי הפרסומת, להלביש את התושבים בבגדים מתאימים ולצעוק "אקשן".
בשעות הערב המוקדמות התפננו לטפל במפרש הראשי, שסירב לצאת מהתורן.
לרעיון הפרלינג יש אוהדים רבים, אבל מפרש תקוע על ציר בורג בתורן מעורר, לפחות אצלי, געגועים לראשי קונבנציונאלי, כזה שנח לו בחביבות על המנור…
מצויד במרית עץ שנלקחה מהמטבח, העלנו את מיכאל על התורן כדי שיכניס את המפרש הסורר למסלולו המתפתל.
אחרי דקות ארוכות של מאבק מתיש, מלווה בצעקות עידוד והכוונה, הסתיים המבצע בהצלחה חלקית.
כרגיל, ארוחת ערב טובה, וקצת יקרה סיכמה עוד יום של חוויות.
היום השישי
"כאן קרואטיה. תסלקו מיד את הדגל של צ'רנה גורי (מונטנגרו)" שאג מהחשיכה אלמוני, בעל תפקיד לא מוגדר במעגן של צבטאט, קרואטיה.
בתחילת שנות ה – 90 השתוללה מלחמת אזרחים קשה באזור, וצבטאט, הנמצאת בחלק הדרומי ביותר של קרואטיה, ספגה הפגזות קשות מהארטילריה הסרבית שישבה בהרים.
באותה מלחמה היו המונטנגרים, אלה שאת דגלם המתנופף בגאון שכחנו להוריד מהתורן לפני הכניסה למעגן, בעלי ברית של הסרבים.
כיום שורר שלום רשמי בין שני העמים, אבל האיבה בת מאות השנים עדיין רוחשת.
לצבטאט 42° 34' 9" N – 18° 13' 5" E הגענו אחרי סיור ארוך במפרץ קוטור.
לפני צאתנו מקוטור עוד ניסינו לאתר נציג רשמי של ממשלת מונטנגרו שיסייע להשלים את הליכי הכניסה והיציאה, אך בלא הצלחה.
אז התנתקנו מהרציף והפלגנו.
תכננו לעגון ברציף הקטן של פרסט ( Perast), כפר ציורי כשלושה מייל צפונית מהעיר קוטור. אבל שני המקומות היחידים היו תפוסים על ידי יאכטות מאיטליה ומאוסטריה ולכן הסתפקנו בשיוט איטי מול טיילת הכפר.
מול הכפר ניצבים במים השקטים שני איים קטנים, ועליהם כנסיות ציוריות, "ג'ורג' הקדוש" ו"הגברת של הימאים" האיים מככבים בכל חוברת פרסומת לתיירות במונטנגרו.
בהעדר מקום עגינה חביב החלטנו להמשיך לקרואטיה.
את 30 המיילים המפרידים בין מפרץ קוטור וצבטאט צלחנו בנחת עם חלוץ וסיוע מזדמן של המנוע.
כמו בבודבה, גם בצבטאט כדאי ללמוד את הוראות הכניסה.
כאן המקום לשבח פקידים אלמונים במחלקת הים של הקיסרות האוסטרו – הונגרית, שבסוף המאה ה – 19 הקימו מערך של 48 מגדלורים המשמשים בסיס למערכת הסימון הנוכחית.
חופש של שבוע או יותר בדירה מרוהטת באחד המגדלורים, רובם כבר לא מאוישים, הוא להיט בקרב בעלי נשמה רומנטית.
המחירים נעים בין 1,500 ל – 500 יורו לשבוע, לא כולל מזון שהנופשים צריכים להביא עימם, שכן את חלק מהמגדלורים פוקדת סירת שרות רק פעם בשבוע.
צבטאט היא עיירת נופש יוקרתית לאורכו של מפרץ מרהיב ורשמית היא גם מוכרזת כנמל כניסה לקרואטיה.
"שרותי המשטרה והמכס כבר סגורים. אסור לי להכניס אתכם, אבל תתקשרו זמנית עם ירכתיים לרציף עד לביקורת של מחר" הסביר המקומי שצעק עלינו להחליף את הדגל וציין שארוחה במסעדה מומלצת תמנע הטרדות מיותרות.
הבנו את הרמז.
הארוחה לא התרוממה לשיאים מיוחדים אבל העניקה לנו לילה שקט.
היום השביעי
השוטר התורן הגיע באיחור של כשעתיים.
כדי למנוע תחרות ממפעילי חברות שכר מקומיות מנפיקה ממשלת קרואטיה אישור זמני ליאכטות זרות אותו חייב בעל היאכטה להדביק במקום בולט, כמו ה"ווינייטות" (מדבקות) ששוויץ מנפיקה לכלי רכב זרים הנעים על כבישיה, מעין מס דרכים.
יאכטה זרה רשאית להפליג במי המדינה עם צוותים משתנים, בתנאי שמספרם הכולל של אנשי הצוות לא יעלה על פי 2.3 מהמספר המותר על פי החוק.
כלומר, אם יש לך יאכטה הרשאית לשאת 8 אנשי צוות, הרי שבמהלך עונת קיט בקרואטיה תוכל להזמין 18 אורחים להפליג עימך, וזה לא כולל את אנשי הצוות שהגיעו לקרואטיה בהפלגה.
כאן המקום להדגיש כי בניגוד לחפיפניקיות שאפיינה את הליכי הרישום במונטנגרו, הקרואטים קפדניים מאד.
בתום ההליכים הרמנו עוגן ויצאנו לדוברובניק, פנינת הים האדריאטי.
שייטנו לאורך החומות ועם חלוץ יעיל פנינו לאיים האלאפיטים שמצפון לדוברובניק. מקור השם מיוונית, אלאפוס – צבאים.
צבאים כבר אין מזמן, אבל האיים המיוערים מנוקדים במפרצים שקטים ומזמיני עגינה, וכפרים קטנים.
לא תמצאו כאן המלצה על מקום ספציפי מהסיבה הפשוטה שהמלצה הנכתבת בסוף האביב לא רלוונטית לחודשי הקיץ.
כך למשל, המפרץ הארוך LUKA SIPAN היה כמעט ריק, בעוד שבקיץ מתגודדים במפרץ עשרות כלי שיט ואפשר לעלות לחוף בצעידה ברגל מיאכטה ליאכטה.
את יום השיט המקסים באיים האלאפיטים סיימנו בעגינה במזח של הכפרSLANO , בסופו של מפרץ יפה, צפונית לדוברובניק 47° 47' 1" N – 17° 53' 6" E.
בכניסה למפרץ, מצד שמאל, בית מלון גדול לנודיסטים, שלצערנו עוד לא פתח את העונה.
בקצה המפרץ כפר קטן עם מזח, שכולל עמדות מים וחשמל, ועם מקום לארבע עד חמש יאכטות.
הכפר הקטן הזה, מלבד הכנסייה ומבנים בודדים, נמחק למעשה מעל פני האדמה לפני כ -17 שנים במהלך המלחמה בין קרואטיה וסרביה, ואנדרטה יפה סמוך למעגן מנציחה את קורבנותיה.
נכון לעכשיו פועלים במקום שני מרכולים קטנים, בית קפה אחד ומסעדה אחת, עממית, זולה וטעימה.
היום השמיני
מה כבר אפשר לכתוב על היום האחרון של הפלגה קסומה?
קמנו, הפלגנו, נכנסנו למרינה של דוברובניק, ניקינו את ה"ריינבו", ביקרנו בעיר היפה ביותר בחוף האדריאטי, אכלנו מצוין, וטסנו הביתה.