היי דרומה – לאנטרקטיקה 1#
כתב וצילם סער ברוקמן
הפלגה לאנטרטיקה ביאכטת מפרשים היא אחד האתגרים הקשים ביותר של שייט היאכטות, היא משלבת הפלגה בים שהוא או סוער או סוער מאוד, עמידה בטמפרטורות קיצוניות באזור שבו אתה יכול לסמוך רק על עצמך. סער ברוקמן סיים הפלגה כזו אשר החלה בים התיכון ותסתיים בגיליון הבא של "כחול".
ההפלגה שלי לאנטרקטיקה החלה במפגש מיקרי לחלוטין רחוק מהים. היא החלה עמוק בג'ונגל באקוודור, בהוסטל מתקלף, במטבח שאף אמא לא הייתה מבשלת בו. שקשוקה מבעבעת העלתה את ריחה וצדה בחור גרמני גדול מידות – יוהאנס מולר. מפגש זה הוליד חברות מופלאה, מאות אלפי מילים כתובות ומדוברות הוחלפו במפגשים ומכתבים וחברות עמוקה שלימים תוליד את ההפלגה לאנטרקטיקה.
3 שנים חלפו מאותו יום, ישבתי על הספה של יוהאנס במינכן (אז גרתי עוד בברלין) ולא הייתי בטוח האם אני שומע את המילים שיוהאנס הגה נכון, אבל זה נשמע בערך כך: "סער, אבא שלי רוצה להפליג בשנה הבאה לאנטרקטיקה, אני אעשה את הדליברי (העברה) לאושואיה, אתה בא?" (באנגלית כמובן, ועם ניחוחות של מבטא בווארי).
לרגע לא ידעתי האם אני חולם או לא, אבל לא היססתי לרגע ואמרתי את ה JA הכי בטוח שהגיתי זה שנים !
לרגע לא ידעתי האם אני חולם או לא, אבל לא היססתי לרגע ואמרתי את ה JA הכי בטוח שהגיתי זה שנים !
במהלך אותה שנה נדדתי ברחבי אירופה, ואת החורף ביליתי באיטליה בחווה קסומה בסן פלגרינו. היאכטה אלקיונה – ALKYONE (עוד פרטים באתר alkyone.de) ישבה יבשה ביבשה במרחק לא רב מ- Triesteובמהלך 3 מפגשי תיקון, אבזור וצביעה הכרתי את האנס (אביו של יוהאנס שבנה את אלקיונה במו ידיו) וכמובן שאת האלקיונה עצמה, או כמו שאחי נמרוד קורא לה: "דה האנס'משין" – 17 מ' של אלומיניום, עץ, אלקטרוניקה ו-40 שנה של ימאות גרמנית.
האנס בנה אותה במו ידיו מתוכניות של REINKE – מהנדס ימי גרמני. הוא בנה כל מערכת מא' ועד ת', בין אם זה הלחמות אלקטרוניקה ופייר-וול לחיבור המחשב ללוויין או ריתוכי אלומיניום ועבודות עץ.
זוהי יאכטה שיש בה הכל! אין מכשיר אחד שהייתם יכולים לדמיין ואין בה: מזגן, מתפיל מים, מטבח שלם הכולל מדיח ומכונת קפה, מכונה להכנת לחם ומכונה להכנת יוגורט… חלומו של כל שף ימי!
יש פאנלים סולריים וטורבינות רוח, יש מכונת תפירה למפרשים ויש מערכת FLIR לראיית לילה, מדחס אויר לבקבוקי הצלילה וגולת הכותרת וחלומה של כל ימאית: מכונת כביסה ומייבש. (יסלחו לי נא, הימאיות אשר לא אוהבות לכבס ואיתן גם הימאים אשר כן).
לאלקיונה יש גם קיל כפול אשר מאפשר לה להישאר לעמוד על הקרקע בחופים בהם השפל גורם לנסיגת המים.
האנס בנה אותה במו ידיו מתוכניות של REINKE – מהנדס ימי גרמני. הוא בנה כל מערכת מא' ועד ת', בין אם זה הלחמות אלקטרוניקה ופייר-וול לחיבור המחשב ללוויין או ריתוכי אלומיניום ועבודות עץ.
זוהי יאכטה שיש בה הכל! אין מכשיר אחד שהייתם יכולים לדמיין ואין בה: מזגן, מתפיל מים, מטבח שלם הכולל מדיח ומכונת קפה, מכונה להכנת לחם ומכונה להכנת יוגורט… חלומו של כל שף ימי!
יש פאנלים סולריים וטורבינות רוח, יש מכונת תפירה למפרשים ויש מערכת FLIR לראיית לילה, מדחס אויר לבקבוקי הצלילה וגולת הכותרת וחלומה של כל ימאית: מכונת כביסה ומייבש. (יסלחו לי נא, הימאיות אשר לא אוהבות לכבס ואיתן גם הימאים אשר כן).
לאלקיונה יש גם קיל כפול אשר מאפשר לה להישאר לעמוד על הקרקע בחופים בהם השפל גורם לנסיגת המים.
ב-5 לאוקטובר פגשתי את יוהאנס שוב במלגה בדרום ספרד ומשם עשינו ביחד עם מספר חברים ובני משפחה מתחלפים מסע מדהים והגענו לאושואיה. לא ארחיב עכשיו על המסע הזה, אך רק אומר שהיה לי את העונג הגדול להפליג סופסוף עם שמשון ברוקמן ליותר משיוט אחד, ליותר מקרב על הקדמית ולזמן איכות שחיכיתי לו שנים. כמו גם לחצות את קו המשווה על גבי מפרשית, וללגום וויסקי עם שלוק מי ים מקו רוחב ‘’00‘00°00.
יוצאים דרומה!
ב 15 בינואר, הייתי היחיד על האלקיונה. כל הצוות הקודם עזב במהלך הבוקר והצהריים והצוות החדש עוד לא הגיע. לקחתי לעצמי את הזמן לעכל את מה שאני הולך לעשות בחודש הקרוב… מספר שעות עברו ושמעתי קול מוכר והיאכטה נעה קלות כשהתיק הראשון של האנס וצוותו נחתו על הסיפון. אחרי 3 חודשים עם צוות שכולו צעיר ממני ב 3-7 שנים, מגיע מסע בו אני אהיה כמעט הצעיר ביותר. ששת אנשי הצוות החדשים שלי הגיעו ויחד איתם הגיעה גם רוח חדשה והתרגשות גדולה.
ב 15 בינואר, הייתי היחיד על האלקיונה. כל הצוות הקודם עזב במהלך הבוקר והצהריים והצוות החדש עוד לא הגיע. לקחתי לעצמי את הזמן לעכל את מה שאני הולך לעשות בחודש הקרוב… מספר שעות עברו ושמעתי קול מוכר והיאכטה נעה קלות כשהתיק הראשון של האנס וצוותו נחתו על הסיפון. אחרי 3 חודשים עם צוות שכולו צעיר ממני ב 3-7 שנים, מגיע מסע בו אני אהיה כמעט הצעיר ביותר. ששת אנשי הצוות החדשים שלי הגיעו ויחד איתם הגיעה גם רוח חדשה והתרגשות גדולה.
תכנון המסע לאנטרקטיקה החל כשנתיים מראש והוא כלל קריאה של כמעט כל המידע האפשרי (ואין הרבה כזה) על הפלגת יאכטות באוקיינוס הדרומי וביבשת הקפואה, צפייה יומיומית במצלמות ונתוני הרוח של מעבר דרייק, יצירת קשר עם גורמים בתחנות המחקר, השגת מידע עדכני ומדויק ביותר על מצב הקרח, רכישת חליפות הצלה מיוחדות (Ursuit) השגת אישורים מהממשלה הגרמנית וכמובן איבזור הספינה לים הקשה ביותר שאפשר לדמיין והקר ביותר שאפשר לחלום עליו. התקנת מערכות בידוד וחימום שיכולות לעמוד בתנאי הטייה של מעל 45 מעלות הן לא דבר של מה בכך. כמו כן, יש לקחת בחשבון שבים רחוק וקר מסוג זה אין אף אחד שיוכל לעזור לך בזמן, או אפילו נמל מבטחים – עליך לשרוד עם מה שיש לך על הסיפון ובמדורים. היו לנו חלקים רזרביים להכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון הכל…
מעבר דרייק – או תחילת ההפלגה המאתגרת
מעבר דרייק הוא אחד ממעברי הים הקשים בעולם, עם גלי ענק בגובה 20 מטר ורוחות של +70 קשר. יש מעט מאוד ימאים שחוצים אותו בעזרת המפרשים בלבד. רוב התעבורה הימית בין הקצה הדרומי של היבשת האמריקאית לפנינסולה האנטארקטית מתבצעת ע"י שוברות קרח מסחריות וספינות אספקה צבאיות. כשמחליטים לנתק חבלים בדרך לחצות ים זה, מעבר לעובדה שחייבים ניסיון ימי, עצבי ברזל וקיבה מטיטניום – יש לציית לחוק הימי החשוב ביותר: Never Be In The Line Of Fire.
זו הסיבה שיצאנו לים פחות מ 3 ימים ממיום הגעת הצוות – מזג האוויר היה מושלם.
ההכנות האחרונות היו מתישות מאוד והן כללו עבודות ימאות וריתוך, התקנת מערכות חבלים ושלשלאות להיקשרות לחוף בעת הצורך וכמובן העבודה המתישה של קנייה, העברה, אחסנה (כמה שיותר חכמהLIFO FIFO) של מזון שאמור להאכיל 6 ימאים בוואריים ועז ים יהודי כשר למהדרין (ממש…) למשך חודש לפחות.
מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של חמאה וכמובן אי אפשר ללא המלווה הרשמי של החמאה – בירה. אז כמו שאמרנו: 6 בווארים + 1 עז ים כפול 30 יום כפול מקדם הבירה שליש פאי (1.0466666667 ליטר – כמות הבירה לימאי המומלצת ליום) וקיבלנו: 219.8 ליטר בירה ארגנטינאית משובחת. וכמובן שעוד וויסקי ורום ליתר ביטחון.
מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של חמאה וכמובן אי אפשר ללא המלווה הרשמי של החמאה – בירה. אז כמו שאמרנו: 6 בווארים + 1 עז ים כפול 30 יום כפול מקדם הבירה שליש פאי (1.0466666667 ליטר – כמות הבירה לימאי המומלצת ליום) וקיבלנו: 219.8 ליטר בירה ארגנטינאית משובחת. וכמובן שעוד וויסקי ורום ליתר ביטחון.
ואז הוא מגיע – הקרחון
את הקרחון הראשון זיהיתי במשמרת C, הצוות היה מחולק ל 3 משמרות קרח בסבבים משתנים כל יום.הקרחון נראה במכ"ם, בטווח של 9 מייל, כמו סוחרת בינונית. המכ"ם שלנו משליך שכבת מידע על המפה הממוחשבת ומקבל נתונים מה AIS והוא לא זיהה שום מטרה בכיוון. הערתי את הקפטן ואמרתי לו שיש: 'כנראה קרחון' בעוד 6 מייל שזה שעה, במהירות הנוכחית. לאחר 4.5 מייל הוא התגלה לראשונה במשקפת וזיכה אותי בבירה קרה (מעבר לקו רוחב – 60 דרום הכול קר כל הזמן, או לפחות ככה חשבתי באותו רגע).
ההפלגה הייתה חסרת תקלות מרובות, ובסופה עם רוח גבית מצוינת, לאחר יומיים הקפנו את האי LIVINGSTON ועגנו ב HANNA POINT. זו הייתה הרגשה נהדרת וכשאני מנסה להיזכר ברגעים האלה אני לא בטוח האם זה באמת קרה או שזה היה חלום. האמת היא שהייתי כל כך עייף, שהכל הרגיש לא מציאותי – נפלתי לשינת חורף בתוך שק השינה שלי על המיטה במגורי הירכתיים המחוממים, הכנסתי אוזניות והלכתי לישון עם חיוך גדול. למחרת בבוקר יצאנו למשימת חוף ראשונה: על הצוות – מפעיל סירה מהירה וחוצב קרח – לגשת עם הדינגי לחופי הקרחון שנשבר על החוף במהלך הלילה, לחצוב פיסת קרח כחול להביאה ולהמיסה ברום או וויסקי לבחירה.
הימים באנטרקטיקה במהלך הקיץ ארוכים מאוד, 21 שעות אור ולילה לא חשוך במיוחד, אך חשוך מספיק על מנת לצפות בכוכבים ולהרגיש הרבה יותר קרוב אליהם מתמיד. ההפלגה במהלך הלילה לא מומלצת ואף מסוכנת ולכן את רוב התנועה בין החופים, האיים, תחנות המחקר והצבא עשינו על מנוע (70%). שאר ה 30% היו עם מפרש והסבו לי הנאה מרובה, שקט מחריש. אנחותיה של האלקיונה מתמזגות עם אנחות הקרח הנסדק או הנשבר.
ביקור בתחנות המחקר
תחנת המחקר הראשונה שביקרנו היתה PALMA האמריקאית. איש הקשר שלנו בתחנה, בוב, הנחה אותנו היכן מומלץ להטיל עוגן. קיבלנו ביקור מאוד מנומס מלווה בהסברים יבשים אך מחויכים מהאחראי הטכנולוגיסטי של התחנה. המחווה של הנפת דגל ארה"ב יחד עם דגל גרמניה גרמה לי לחשוב על מה קרה ומה עבר מאז מלחמת העולם השנייה (והדהד את התחושות הקשות שעלו בי כשביקרתי בנורמנדי, מוקדם יותר השנה).
הבסיס נראה ברמה גבוהה ולמרות שלא ביקרנו את המעבדות, מסתמן שמתבצעת שם עבודת מחקר ברמה שרק הדוד סאם יכול להרשות. לא יכולנו שלא לעבור בחנות המזכרות, וכמובן לרכוש בפולמוס קנייה מערבי בריא, מספר מזכרות.
המשכנו דרומה דרך תעלתLa Maire, הפלגה מקסימה בין שני צוקים ענקיים המתנשאים לגובה רב וכמובן מכוסים בשלג, קרח ו… פינגווינים. היום היה שמשי, הים היה חלק כמו מראה, והנופים היו עוצרי נשימה. לא היה צורך במשמרות קרח כי כולם היו בחוץ נהנים מהחוויה. שתי קבוצות לוויינים במרחק רב מדי לצילום וכמות לא מבוטלת של כלבי ואריות ים עיטרו את מאות הקרחונים שצפו בתעלה. ממרחק נראה כי אזורים מסוימים בלתי ניתנים לחצייה אך בהתקרבנו מצאנו תמיד מעבר (זה לא אומר שלא התנגשנו בחלקם, אבל את הקטנים פשוט הזזנו ואת הגדולים יותר…גילחנו…). רוב זמן החציה של התעלה או לפחות עד השקיעה, ביליתי בגובה בשני שליש התורן, חמוש בשתי מצלמות ו 4 עדשות. בשלב מסוים כבר היה ממש קר והאנס ביקש/דרש שארד.
היום המקסים והנופים עוצרי הנשימה לא יכלו להכין אותנו למפגש עם אנשי התחנה האוקראינית. הגענו בחסות החשיכה ואנשי התחנה המודאגים חיכו לנו על הרציף עם הוראות היקשרות באנגלית שבורה. הם קיבלו אותנו בחום נוגע ללב והורשינו להסתובב בצורה חופשית בכל שטח התחנה. למחרת הוזמנו לסיור רשמי, בו הכרנו בצורה אישית כמעט את כל המדענים, עברנו בכל אחת מהמעבדות וקיבלנו תשובה אמתית וכנה לכל שאלה. ההבדל בין האוקראינים לאמריקאים היה כה בולט שכאשר אני נזכר בזה עכשיו עולות לי דמעות.
לאחר הסיור, עלינו ל'בר הדרומי בעולם' ושם כבר חיכו לנו כוסות יין ומבחר פירות.
תחנת המחקר הראשונה שביקרנו היתה PALMA האמריקאית. איש הקשר שלנו בתחנה, בוב, הנחה אותנו היכן מומלץ להטיל עוגן. קיבלנו ביקור מאוד מנומס מלווה בהסברים יבשים אך מחויכים מהאחראי הטכנולוגיסטי של התחנה. המחווה של הנפת דגל ארה"ב יחד עם דגל גרמניה גרמה לי לחשוב על מה קרה ומה עבר מאז מלחמת העולם השנייה (והדהד את התחושות הקשות שעלו בי כשביקרתי בנורמנדי, מוקדם יותר השנה).
הבסיס נראה ברמה גבוהה ולמרות שלא ביקרנו את המעבדות, מסתמן שמתבצעת שם עבודת מחקר ברמה שרק הדוד סאם יכול להרשות. לא יכולנו שלא לעבור בחנות המזכרות, וכמובן לרכוש בפולמוס קנייה מערבי בריא, מספר מזכרות.
המשכנו דרומה דרך תעלתLa Maire, הפלגה מקסימה בין שני צוקים ענקיים המתנשאים לגובה רב וכמובן מכוסים בשלג, קרח ו… פינגווינים. היום היה שמשי, הים היה חלק כמו מראה, והנופים היו עוצרי נשימה. לא היה צורך במשמרות קרח כי כולם היו בחוץ נהנים מהחוויה. שתי קבוצות לוויינים במרחק רב מדי לצילום וכמות לא מבוטלת של כלבי ואריות ים עיטרו את מאות הקרחונים שצפו בתעלה. ממרחק נראה כי אזורים מסוימים בלתי ניתנים לחצייה אך בהתקרבנו מצאנו תמיד מעבר (זה לא אומר שלא התנגשנו בחלקם, אבל את הקטנים פשוט הזזנו ואת הגדולים יותר…גילחנו…). רוב זמן החציה של התעלה או לפחות עד השקיעה, ביליתי בגובה בשני שליש התורן, חמוש בשתי מצלמות ו 4 עדשות. בשלב מסוים כבר היה ממש קר והאנס ביקש/דרש שארד.
היום המקסים והנופים עוצרי הנשימה לא יכלו להכין אותנו למפגש עם אנשי התחנה האוקראינית. הגענו בחסות החשיכה ואנשי התחנה המודאגים חיכו לנו על הרציף עם הוראות היקשרות באנגלית שבורה. הם קיבלו אותנו בחום נוגע ללב והורשינו להסתובב בצורה חופשית בכל שטח התחנה. למחרת הוזמנו לסיור רשמי, בו הכרנו בצורה אישית כמעט את כל המדענים, עברנו בכל אחת מהמעבדות וקיבלנו תשובה אמתית וכנה לכל שאלה. ההבדל בין האוקראינים לאמריקאים היה כה בולט שכאשר אני נזכר בזה עכשיו עולות לי דמעות.
לאחר הסיור, עלינו ל'בר הדרומי בעולם' ושם כבר חיכו לנו כוסות יין ומבחר פירות.
על העובדה שרק יין הוגש לנו, התנצלו האוקראינים ואמרו שמכיוון שזו סוף התקופה שלהם בתחנה (כל סבב אורך שנה שלמה) אין להם אספקה של משקאות 40% למינם. באמצע הערב נכנס אחד האוקראינים וניסה להסביר משהו באוקראינית תוך שהוא מצביע החוצה. לא היינו צריכים את התרגום לגרמנית או אנגלית על מנת להבין שיש בעיה עם היאכטה. האנס, סינייה ואני רצנו החוצה וראינו שקרחון גדול מנסה להיכנס למפרצון ובתוך כך למשוך את האלקיונה ואת חבלי ההיקשרות שלה ולנתקה מהרציף. בלי לחשוב פעמיים רצתי מהירכתיים לחרטום, קפצתי על הקרחון ושחררתי את החבל שנתפס בו. האנס וסינייה תמכו תוך שהם משחררים ומותחים לסירוגין את החבלים המתאימים (השתמשנו במעלן ספינקר כדי להרים את חבל ההתקשרות מפני המים). פתאום שמעתי צעקה "סעעעעער – בחזרה… עכשיו!!" ואז הבנתי שאם לא אחזור ליאכטה אמשיך לתוך המפרצון רכוב על קרחון… קפצתי מיד בחזרה ליאכטה וכשסיימנו לקשור אותה מחדש חזרנו לפאב עמוסים בשני בקבוקי וויסקי ועוגה.
שאר הלילה היה מקסים ורווי באלכוהול, צחוקים, סיפורים והסתיים כאשר שניים מהמארחים ניגנו ושרו שירי עם אוקראינים. בבוקר, לפני שעזבנו, כג'סטה אחרונה, השארנו להם כמעט את כל אספקת האלכוהול הכבד שלנו, תוך שאנו משאירים לעצמנו ללא ספק מעט מדי, אך בלי להתחרט בכלל !
שאר הלילה היה מקסים ורווי באלכוהול, צחוקים, סיפורים והסתיים כאשר שניים מהמארחים ניגנו ושרו שירי עם אוקראינים. בבוקר, לפני שעזבנו, כג'סטה אחרונה, השארנו להם כמעט את כל אספקת האלכוהול הכבד שלנו, תוך שאנו משאירים לעצמנו ללא ספק מעט מדי, אך בלי להתחרט בכלל !
