סרדיניה. 1.7.03,

 

בנמל של קגליארי, בירת סרדיניה, יש מספר מרינות, הקטנה שבהן שייכת למשפחתו של פפה אנטונלו. טלפנתי אליו לפני הכניסה ושאלתי איך מגיעים ואם יש לו סירת נתב, ("פיילוט"), כפי שמקובל במרינות, אשר תנווט אותי אליו, (הנמל של קגליארי גדול בערך פי ארבע מנמל חיפה, והכניסה מסובכת).

 

התשובה הייתה – "תפנה ימינה בכניסה ותימצא".

 

מצאנו, נקשרנו, פפה אנטונלו נמוך ומזוקן, דומה במידת מה לפרופסור משה מני – פנים סימפטיות כהות וזקן לבן, נראה כמו הנגטיב של עצמו.

 שאלתי אותו איפה ממלאים ניירות, כמה לשלם והיכן שוכרים מכונית. הוא הוציא מהכיס מפתחות של פיאט קטנטנה ואמר: "הנה המפתחות – סע – נדבר אחר כך”… באחד הכפרים מצאנו מסעדה, סגורה, כמובן. דפיקה בדלת ובעל המסעדה פותח, לבוש בגדי שף לבנים ומבהיקים וכובע טבחים.

 

"ס'אקומודטו", שבו, באיטלקית, הביא יין, שמן זית, לחם, רביולי, יין אדום, הכול תוצרת בית, אנו אוכלים ומנסים להיות מנומסים כי מהתמונה שעל הקיר משקיפה הסבתא של בעל הבית במבט חמור.

 

לקינוח ליקר דובדבנים. ניסיתי לאכול אחד ושברתי שן.

 

אנטונלו במרינה הציע לי לבחור רופא שיניים גרמני בעיר הבירה, או הולנדי בכפר במרחק של 60 קילומטר מקגליארי. בחרתי בהולנדי: קליניקה מבהיקה ומודרנית. עקירה, סתימה, צילום, טיפול, המחיר: 20 יורו.

 

דובה ואני החלטנו לפתוח ביזנס של יצוא פציינטים לרפואת שיניים מישראל לסרדיניה.

 

 

2.8.03

 

יציאה מקגליארי מערבה, רוח דרומית מערבית נעימה, מרימים Blooper גדול של 140 מטרים מרובעים. תוך עשר דקות הופכת הרוח לצפונית מזרחית, 40 קשר על החרטום… מצאנו מחסה בסנט אנטיוך, (על שמו של אנטיוכוס…) עיר חבויה בתוך מעין "כיס" בין סרדיניה ובין אי הנמצא מערבה לה. הגישה בתעלה מסומנת, פחות או יותר, במצופים, אבל הקצף מפריע לראות. משני צידי התעלה המים רדודים – כמטר וחצי.

 

השוטר בסנט אנטיוך מכריז בגאווה שאני הישראלי הראשון שהוא רואה בחיים, ושואל אם אני קתולי או פרוטסטנטי. לאור התשובה שלי הסתבר שאני היהודי הראשון שהוא רואה. שאל אם אנחנו כותבים בערבית?

 

16.8.03

 

מסלול אחרון בים התיכון, ממרינה אסטפונה ספרד לגיברלטר. מרחוק אנו רואים סלע גדול ודובה ואני מקיימים דיון אם לעבור מימינו או משמאלו, בינו ובין החוף או לעקוף בביטחה מכיוון הים.

 

החלטנו בסוף לנקוט בדרך הזהירה ולעקוף מצד הים.

 

החלטה לא רעה.

 

כאשר התקרבנו הסתבר שהסלע זה…. גיברלטר.

 

 

22.8.03

 

קל יותר להיכנס לים התיכון מהאוקיאנוס האטלנטי מאשר לצאת מהים התיכון אל האוקיאנוס. קיימות תיאוריות רבות מתי ואיך להפליג, וכולן קשורות בגאות ובשפל בגיברלטר. אם יוצאים מגיברלטר שעתיים לפני הגאות, כך אומרת תיאוריה אחת, יש סיכוי לתפוס זרמים יותר נוחים בנקודה הצרה של המייצר, ליד טאריפה. אם הרוח נושבת נגד הזרם, רוח מערבית, הגלים קצרים וקשים כדאי לתפוס מחסה על עוגן ולהמתין, מאחורי המזח של טאריפה.

 

אנחנו, עם הרבה חישובים ובעיקר עם הרבה מזל תופסים ים לא רע. בתחילה הזרם הוא נגדנו: הלוג מראה 7.5 קשר, וה GPS אומר שאנו מתקדמים "מעל הקרקע"  (Speed over ground”) במהירות של 4.5 קשר. הזרם שלושה קשר נגדנו. אבל, ממש במרחק מאה מטרים מאיתנו, לימיננו, לצד צפון, רואים בעין את גבול הזרם: פס לבן של קצף גלים. אנחנו מתקרבים כמה מאות מטרים ליבשה. הלוג מראה 6.5 והמהירות מעל לקרקע קרוב ל 8 קשרים – מצאנו את הזרם הטוב.

 

הצלחנו לעבור את טאריפה, מכבים מנוע ואוף … לכיוון האיים הקאנריים.

 

עברנו עוד מכשול. "עברנו" זה דובה, אני ונורית סגל, שייטת ותיקה שהצטרפה אלינו.

 

23.8.03           

 

הוראות השיט בספרו של ג'ימי קורנל על "מסלולי ספינות המפרש בעולם" מכסות כל מסלול אפשרי לשייט מפרשיות, מכל מקום בעולם לכל מקום. אפילו מיקומה של המרינה בתל אביב אינו ניפקד ממנו. קורנל מציע למפליגים מגיברלטר לאיים הקנריים להפליג ראשית כל לטנג'יר, ואם מזג האוויר יפה – להמשיך ללאס פלמס.

 

מסיבות מובנות אני מחליט לא לנסוע לטנג'יר אלא לסטות מעט מערבה ולעבור כחמישים מייל מחופי מרוקו ולאחר מכן סהרה. בלילה יורדת הרוח ואנו מפעילים מנוע.

 

כאשר אנחנו צוות של שלושה, המשמרות, במהלך היום, מתחלקות באופן אקראי, (אך תמיד מישהו אחראי) ואילו בלילה, באופן מסודר, המשמרת הראשונה (נורית) משעה 21 עד חצות, דובה מחצות עד 3 לפנות בוקר ואני משעה שלוש עד הנץ השחר, או עד הקפה הראשון.

 

בערך בחצות הלילה, אני מתעורר לקול דממה – מעניין שהסקיפר מתעורר לא רק כאשר יש רעש אלא גם כאשר יש שקט פתאומי. הדממה נובעת מכך שהמנוע עבר להילוך סרק, שניות אחדות לאחר מכן אני שומע מכות חזקות. אני מרגיש שזה המדחף, הנמצא בערך מתחת למיטה שלי, (אני ישן בתא האחורי).

 

קפיצה החוצה בתחתונים ודובה אומר לי: "אנחנו בתוך רשת דייגים". עד שהעין מתרגלת לאורו החיוור של הירח אני בודק עם פנס: החרטום תקוע בתוך חבל עבה שעליו מושחלים פקקי ציפה של רשת דייגים. הרוח המתעוררת דוחפת את היאכטה קדימה והרשת הולכת ונסגרת מאחורי הירכתיים. ניסיון נואש להפעיל את המנוע ולתת "טץ" אחורנית מוכיח מיד כי הרשת מלופפת סביב המדחף. אנחנו מפילים את המפרש הראשי ומגלגלים חלוץ כדי לא למשוך את הרשת איתנו.

 

הרשת אינה מוארת ואינה מסומנת למעט "נר" קארביד קטנטן הבוער על מצוף. לך דע שיש שם רשת, מרחק של כמעט מאה קילומטרים מהחוף.

 

דובה שלעולם אינו מאבד את קור רוחו מציע למשוך את הרשת למעלה עם הקדום (גאנצ'), לחתוך אותה. בינתיים מתקרבות שתי ספינות דייג ומאירות עלינו בפנס. אני ממהר ללפף את דגל ישראל סביב הונטה האחורית. דייג שמסתבכים לו ברשת הוא דייג מרוגז, בעיקר אם יראה שאני מותח אותה בכל כוחותי למעלה ודובה מנסר אותה עם סכין מטבח. קראנו ששר החוץ של ישראל עומד לבקר במרוקו אך לא נראה לי שתהייה לביקור השפעה מידית על הדייגים.

 

דובה מנסה לצלול ולבחון מה קורה. אני מבקש ממנו להיזהר: לצלול – זה מסוכן, לצלול באוקיאנוס – מסוכן עוד יותר, בחצות הלילה – ודאי מסוכן – ובתוך רשת – אין מה לדבר. מכל מקום הוא עולה למעלה ומודיע שרשת מלופפת סביב ההגה והמדחף.

 

ספינת דייג גדולה יותר מהאחרות מתנתקת מקבוצת הספינות הקטנות ושטה בכיוון אלינו. היא עוברת לפנינו, באלכסון, במרחק של כארבעה מטרים. הלב פועם בחוזקה וכמעט נעצר. אני מבקש מנורית ודובה באנגלית לא לדבר עברית בקול רם. הספינה ממשיכה לדרכה. לא ראתה אותנו? לא מעניין אותה? פחדה להסתבך ברשת? לא ברור. העיקר שהסתלקה.

 

שעתיים רצופות של מאמץ עם קדום (גאנצ') וסכין מטבח מביאות תוצאה חלקית: עומק הרשת, שזו רשת עמידה צפה, הוא כחמישה עשר עד עשרים מטרים. אנחנו מצליחים לנסר מעין "זנב". לא לשחרר את הרשת מאיתנו אלא לחתוך ממנה חתיכה גדולה וארוכה המסובכת עדיין במדחף ובהגה.

 

הרוח מתעוררת ואנחנו עדיין תפוסים ברשת בחלק האחורי של היאכטה, הירכתיים פתוחות לגלים. חיתוך אחרון ונראה שאנחנו משוחררים למחצה: עדיין מלופפים בעשרות מטרים רשת, אולם הצלחנו "לחתוך את עצמנו החוצה". מרימים חלוץ ומפליגים כשעה כדי להתרחק מהמקום.

 

מורידים חלוץ ואני מוציא את ה"נרגילה" (מתקן לצלילה ללא בלונים) שהחבאתי ביאכטה וחלקיה מפוזרים במקומות שונים: הצינור הארוך תחת מיטה אחת. הקומפרסור תחת למיטה השנייה. הוסת…. איפה הוסת? מוחבא בתוך המגפיים שבארון האמבטיה מאחורי בית השימוש. (הנרגילה הייתה מפורקת וחבויה כדי שלא יהיה צורך להצהיר על קיומה בארצות שונות של הים התיכון ששם אחזקת מכשיר צלילה מחייב הטבעת "פלומבה" של עופרת).

 

מפעילים גנרטור המספק חשמל לקומפרסור. דובה צולל וחותך במשך כשעה.

 

כמה טוב שיש נרגילה.

 

כמה טוב שיש דובה.

 

השתחררנו. 4 לפנות בוקר. צלצול טלפון למספר החירום של מוקד הביטוח של גיורא קדר. נער צעיר עונה מיד. לא עוברות שתי דקות וגיורא מחזיר צלצול בטלפון הלוויני. אני מדווח על נזק אפשרי.

 

מוסר השכל: כאשר אתה רואה אור קטן בודד מול חופי מרוקו, תתרחק עשרים מייל מערבה, לא משנה מה רואים ומה לא רואים.

 

מוסר השכל שני – קח אתך את דובה.

 

 

20.11.03

 

לאס פלמס. טקס פתיחת משט ה – ARC. כל מדינה מיוצגת על ידי צוות של יאכטה. אנחנו היאכטה היחידה המניפה דגל ישראל אבל, לידי אלי בטש, סקיפר היאכטה My Dream, יאכטה ישראלית המניפה דגל ארצות הברית. אין כמעט מדינה שאינה מיוצגת, אפילו יפן.

 

דגל ישראל על הקדום. תזמורת כלי נשיפה מתייצבת בראש התהלוכה, כלי הנשיפה, הטובות והחצוצרות מפליז מבהיקים פתוחים כלפי מעלה. דגלי קוד צבעוניים מונפים על כל היאכטות. ענן שחור מופיע והגשם יורד לתוך החצוצרות…. כולנו צועדים סביב הנמל. הספרדים חזקים בטקסים. המנון ספרד. 17 יריות תותח. כל יאכטה מעלה את הדגל הלאומי שלה אל ראש התורן. החגיגות נפתחות. משט תחרותי של סירות גומי… תחרות ריצה בתוך סירות גומי ללא קרקעית. תחרות תחפושות. זיקוקים. הרבה הרבה בירה וסנגריה. כל האי מסתובב סביב המשט וכל מי שאיננו שיכור מן הסתם שיכור מאד.

 

23.11.03

 

המשט יוצא לדרך. יותר ממאתיים ועשרים יאכטות. בקבוצה הראשונה – היאכטות התחרותיות: כעשרים מטרים אורך כל אחת. על הסיפונים וינצ'ים אימתניים, (Coffee grinders) , צוותים של 18 איש. ביום הראשון רואים זה את זה. בלילה השני רואים אורות ניווט. ביום השלישי – כל אחד בודד לנפשו.

 

29.11.03

 

הרגשה בלתי נוחה מלווה אותי ימים אחדים. תקלה רפואית אופיינית לגברים בגיל מסוים – חוסר אפשרות של הגבר להטיל את מימיו. כאשר הסתימה באינסטלציה נהיית סופית ומוחלטת הטלפון הלוויני מחבר אותי ל Coast Guard – משמר החופים הבריטי. משם מקשרים אותי לרופא "ימי". הרופא, הודי במוצאו על פי המבטא, מציע לי לעשות אמבטיה חמה ולהגיע לחוף. על חזרה ללאס פלמס אין מה לדבר – רוחות הסחר נושבות בעצמה של בין 25-35 קשר, ישר בגב. הים גבוה.

 

אני מטלפן לידידי הטוב, האורולוג הנודע, פרופ' משה מני. בשעתו היה רופא של חיל הים. גם הוא, כמו הרופא ההודי, מסביר לי שהגבר הממוצע יכול להתאפק בין עשר לעשרים שעות ואז… אז השיט הוא אל מעבר לנהר הסטיקס, אותו נהר מיתולוגי המבדיל בין ארץ החיים לעולם שבצד השני.

 

מזל שרופא שהפליג עמדי שנתיים קודם לכן שכח ביאכטה ערכה עם צנתר (קטטר) ואני מבצע את הפעולה בעצמי. דובה מקבל הוראות שוטפות בטלפון הלוויני מפרופ' מני איך לפעול. הצנתר מוחדר ויוצא החוצה בחזרה כי בוצעה טעות מסוימת. אנחנו מחטאים אותו בתערובת של ג'ין עם ודקה. החדרה נוספת והפעם זה פועל כראוי.

 

מסקנה: גבר מעל גיל 50 (ויש כאלה) חייב שיהיה לו צנתר ביאכטה. ובנוסף כדאי לעבור קורס איך מחדירים אותו. הלימוד העצמי בלילה סוער ובחושך אינו תענוג.

 

עוד כדאי שיהיה ביאכטה אמצעי קשר טלפוני לטווח רחוק, ולא רק SSB (משמר החופים הבריטי, לדוגמה, אינו מצוייד ב SSB – עד כמה שהדבר נשמע מוזר). הטלפון הלוויני מאפשר קשר אמין למדי לכל טווח.

 

 12.12.03

 

סנט לוצ'יה באופק.

 

19 ימים ושלוש שעות.

 

עשינו את זה.

 

 

נערה צעירה מקבלת את פנינו עם פירות ובקבוק רום.

 

אני ממהר למרפאה. האחות במקום שומעת את הסיפור ואומרת:

 

 

אשרי המאמין