המצע קצר מלספר את כל סיפור ההפלגה והחוויות שעברנו הדומות לחוויות שעברו כל צוותי היאכטות האחרות, אותה יציאה ברוח ובגלים בתחילת המשט, אותה רוח שנעלמה מהר ואלצה את הצי לשוט בעזרת המנועים עד פורט סעיד. אותו מראה מדהים של שיירה ארוכה בתעלת סואץ ועגינה על המצופים בסואץ .

בסואץ עוד הספקנו להחליף משאבת מים מתוקים במערכת הקירור ולפתור תעלומה במערכת החשמל לפני שיצאנו עם כולם לתוך מפרץ סואץ. הדרקון חגג לכל אורך המפרץ כשאנו שטים ללא מנוע, עם חלוץ בשלבים שונים של צמצום בהתאם לעוצמת הרוח המשתנה. היאכטה גלשה על הגלים במהירויות מדהימות שהגיעו מדי פעם ל-13 קשר כשהלוג רושם מהירות מירבית רגעית של 15.3 קשר באחת ההחלקות מגבו של גל עצום מימדים. הדיון הארוך שהחל בלילה על עוצמת הרוח וגובה הגלים הסתיים רק בשארם בקונסנסוס שהרוח הייתה תואמת בופור 8 והגלים לבופור 6.

בשארם אנו מפרקים ב"תבונה רבה" את שק המילוט שהוכן ביציאה מישראל. קדם מחזיק את הארנק והדרכון שלו בכיס החולצה בטענה המעניינת אך הגיונית שאם הוא יטבע אז אין טעם שנציל את הניירות האישיים שלו בשק המילוט ואם הוא ינצל מטביעה אז עדיף שהמסמכים יהיו איתו. שאר הצוות רואה בהגעה לשארם את סיום הקטע הקשה של המסע והתיק האדום המיועד לשק המילוט נותר ריק ומיותם על רצפת הסלון.

בבוקר של היציאה משארם קמנו בדעה שלא ברור האם כדאי לצאת לדרך. מהר מאוד החלטנו שלא יוצאים בעקבות הדיווח בקשר של מטש על מצב הים לפני המייצרים והחלטתו להסתובב ולחזור למעגן בשארם.

כאשר בצהרים הרוח החלה לרדת ואף החליפה כיוון – נראה לנו, כמו לרבים אחרים, שיש חלון הזדמנות להתגנב דרך המייצרים. יצאנו עם כול חבורת היאכטות לכיוון המייצרים כשאנו "מגרדים" את החוף המצרי ובאים למעבר מכיוון מערב. כשחצינו את נתיב השיט היורד דרומה, עלה לרגע הרעיון לעלות צפונה דרכו "נגד הכיוון" היות והוא רחב יותר ונראה רגוע יותר. הרעיון נפל מייד מסיבות של ימאות טובה שלא הרשתה לנו להפליג מול ספינות הצוללים שירדו באותה עת בנתיב.

ככל שעברנו צפונה ומזרחה והתקרבנו לנתיב העולה צפונה, עלה הים והגלים גבהו והתקצרו. ניסינו ככל האפשר ללכת בזווית לגלים, אך המעבר המסומן הינו די צר והכריח אותנו לשוט כמעט לתוך הגלים, היאכטה נחבטה מדי פעם בנפילה מגל רשע במיוחד. לאחר כל סדרת חבטות, ירד כוכב למטה ובחן בדאגה את פנים היאכטה.

MAY DAY

כשיצאנו מהמייצר המסומן, המשכנו לכיוון צפון מזרח באותו אופן של שיט בזווית לגלים. השמחה על מעבר המייצרים הייתה מוקדמת. מדי מספר דקות באו סדרות של גלים גבוהים וצפופים של כשלושה מטר שהתחלפו בים סביר וגלים של מטר עד מטר וחצי.  כוכב ירד למטה לבדוק את המצב לאחר כל נפילה חריגה, במרחק של כמייל צפונה מהמייצר חזר למעלה כשהוא מודיע – יש מים ביאכטה.

מאותו רגע – ואולי בפעם הראשונה בהפלגה, התבצעו הפעולות ללא דיון וללא הצעות מצד "חכמי השיט" בצוות. בעוד מיכה ואני יורדים למטה כוכב קרא קריאת מצוקה בקשר, הוא הבין מיד שהיאכטה שוקעת במהירות וזאת למראה קצב כניסת המים פנימה. מיכה עוד הספיק להוציא את ארנקו מהתא כשבמקביל כוכב מחלק חגורות הצלה לצוות וקדם יורה זיקוק למשוך את תשומת הלב של הספינות לידנו. במקביל אני התחלתי להוציא מהיאכטה דברים שנראו לי חיוניים: דרכונים (שלמזלנו היו מרוכזים בשולחן הנווט), מכשיר קשר נייד, טלפון לוויני, ערכה נוספת של ציוד פירוטכני, תיק אישי של עליזה ועל פי בקשה מיוחדת של כוכב – גם את ספר הלוג של היאכטה – כל אלו נזרקו על ידי לקוקפיט כשהמים ביאכטה עולים במהירות, כל חלקי העץ צפים, כולל השולחנות, הפיולים מהרצפה וחלקי ציוד שונים כשכל זה מתנדנד בתוך הסלון עם תנועת הספינה על הגלים וכוכב צועק עלי מבחוץ שאצא כבר החוצה למעלה.

בעוד אני "משחק" למטה, כוכב חתך את חבלי הרתיקה של אסדת ההצלה שהייתה קשורה על הסיפון, קשר את חבל הפתיחה למעקה (ריילינג) וזרק את האסדה למים. מרפי (זה מהחוק הידוע) שמצמץ לרגע, הפסיד את ההזדמנות שניתנה לו והאסדה נפתחה כראוי עם התחתית למטה. החברים בקוקפיט אספו בקור רוח את המצלמות, הוציאו מאחד הלוקרים שישיית בקבוקי מים והתחילו להחליק לתוך האסדה כמו במגלשה של גן ילדים לאורך האחוריים הישרים של הספינה. רגע של חשש חלף ללא פגע כאשר עמוס "הקטן" ירד לאסדה ללא תלונה מצידה.

אני עוד רואה את התמונה בה אני עומד על הירכתיים של הספינה העולים ומתרוממים למעלה (עקב החרטום השוקע), מהסס אלפית שנייה ואז קופץ לתוך הפתח של האסדה כשאני צונח על אלו שנמצאים ליד הפתח, זוחל פנימה על האנשים, מסתובב ומתיישב ליד הדופן ומסתכל מסביב.

אני מעריך שהזמן שחלף מאז שכוכב אמר לנו שיש מים ביאכטה ועד שכולם היו באסדה היה קצר משמעותית מעשר דקות. עוד אנו מסתדרים באסדה, כוכב חתך את החבל המקשר אותנו לספינה והדראגון שקעה. קדם עוד הספיק לצלם מתוך האסדה שתי תמונות של הספינה השוקעת למזכרת ועל המים נשארו רק שרידים בודדים של אביזרים צפים שנחלצו איכשהו מהספינה. פותחים את מכשיר הקשר להמשך קריאת Mayday ומפעילים את הטלפון הלוויני. עוד אני תוהה למי בדיוק לטלפן והמכשיר קורץ אלי בשמחה לאיד בעינית האדומה שלו ונופח את נשמתו. נשארו מכשיר הקשר והציוד הפירוטכני.

בחוץ, הספינות הקרובות רואות את הזיקוקים ואת נר העשן ושומעות קריאות מצוקה – חלקן באנגלית לטובת בני דודנו המצרים והסעודים, כמו שמיכה אמר – על מנת לשוות קצת נופך בינלאומי לאירוע.

חילוץ

עוד אנו מתלבטים האם כדאי להיכנס ללחץ, לא חולפות דקות ספורות ומגיעות זו אחר זו שתי ספינות, "קדמית" ו-"גמא" המנסות ללא הצלחה לגשת אלינו ולזרוק לנו חבל. הספינה השלישית – לינדה – בפיקודו של שבתאי לוי, מגיעה אמנם לאט יותר אבל ניגשת קרוב ונכון והחבל שנזרק לכיווננו נתפס על ידי היושבים בפתח האסדה.

שני הצדדים מושכים והאסדה נצמדת לירכתי הלינדה. אנחנו מתחילים לטפס אחד אחד לסיפון יאכטת הברזל. החבר'ה עולים ואני רואה שנשארתי לבד באסדה כשאני מחזיק בחבל בכל כוחי כשהספינה נגררת לה עם הרוח ומושכת את האסדה אחריה כמעין עוגן צף. במאמץ אחרון אני מצליח לקרב את האסדה לדופן הספינה, תופס את המעקה (ריילינג) ומטפס כמו קוף מהצד על הסיפון. האסדה הנטושה מתרחקת לה לאיטה  ואנו צונחים כולם על מושבי הברזל של הלינדה ונושמים לרווחה. בינתיים מצטרפת למסיבה ה"רותם" שאמנם כבר לא זקוקים לה לחילוץ אבל הם משגיחים שמא משהו ישתבש ויזדקקו להם בכל זאת. הם מצלמים ומדווחים על האירוע באון-ליין לת"א בטלפון לוויני.

קשה לתאר את הלינדה למי שלא ראה אותה מקרוב. זו אינה ספינת הפיברגלס שאנו מכירים מקווי הייצור ההמוניים בצרפת או גרמניה. ספינה של 52 רגל השוקלת כ-25 טון אינה דבר רגיל. מחד הספינה יותר שטה דרך הגלים מאשר עולה ויורדת מהם. אך מאידך הסיפון אינו מוגן מהגלים, קר ורטוב רוב הזמן, גוף כלי השיט ואביזריו בנויים בקווים חדים וקשים ותנאי ההפעלה לא בדיוק כמו שאנו רגילים.

כשיורד החושך, נעלמים ניצולי הדראגון ורוב הצוות של הלינדה במעמקי הספינה ואני מוצא את עצמי בעמדת ההגאי. השעון היחידי העומד לרשותי מראה את מצב המירכוז של ההגה ההידראולי. מעבר לכך אין על הסיפון כלום. אתה רוצה הגה אוטומטי – אין בעיה, רק תבקש, ההפעלה היא בתוך הסלון. אתה רוצה מד עומק – כנ"ל, תבקש ומישהו בסלון יפעיל אותו, יקרא את העומק ויכבה את המכשיר. על שעוני רוח אין מה לדבר, המפרשים ממילא מגולגלים (הראשי במתקן מופלא ליד התורן ולא בתוכו). לאחר כשעה וחצי רטובות וקרות אני יורד סוף סוף פנימה כשאחרי עולים, כל אחד בתורו, קדם וכוכב לעשות משמרות. כל אחד מאיתנו מקבל איש צוות של הלינדה השומר עליו שלא יירדם או יסטה מהנתיב. עמוס משוחרר מהמשמרת עקב חוסר בגדים מתאימים (אין בלינדה בגד שיתאים למידתו). גם מיכה ועליזה פטורים למזלם מהחוויה עקב חוסר ניסיון אבל שלושתם מקבלים את המגיע להם בדהב – שם מודיע להם שבתאי שהם עושים משמרת עוגן לוודא שהספינה לא נסחפת בזמן העגינה הלילית.

למטה בסלון  מהומת עולם. הצפיפות – שלושה עשר איש ואישה – גורמת לתמונות של אנשים ישנים על השולחן, על הרצפה ומקופלים בתנוחות של יוגה. עמוס שנחלץ בחולצת טריקו בלבד ישן מקופל עם חגורת ההצלה המשמשת לו כבגד נוסף.

בבוקר בדהב מתחילה "מכירה פומבית" של צוות הדראגון בין היאכטות העוגנות במפרץ. לפי התור מגיעות היאכטות אל הלינדה, עוצרות למספר שניות לונג-סייד ומקבלות "ניצול" לטיפולן. מיכה עובר כמובן אל ה"נעה" ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הבת שלו שבצוות הממשיכה לפנקו כל הדרך עד אילת. עמוס מבקש להתפנות אל ה"הרמוני" שם יש לו חברים. כוכב וקדם עוברים אל ה"דייזי" לאכול ממתקים, עליזה אל מרחבי ה"איילי" האקסקלוסיביים ואני חוזר הביתה אל הבת-ימים של ה"איזי-סיילס".   איזי מקבל נשיקה על פרצופו הלא מגולח ואני מרשה לעצמי להשתחרר – חזרנו לשגרה. שושי אישתי מתקשרת לטלפון הלוויני בספינה ומודיעה לי ששלחה לי עם אבישג פרידלנדר בגדים וכסף שיחכו לי באילת ואני מפתיע את איתן בבשורה שאישתו בדרך.

באילת מחכים ל"ניצולים" חדרי מלון באדיבות מארגני המשט. בבוקר אנחנו כוכבי המפגש של השייטים, מצטלמים למזכרת ומתפזרים כל אחד לדרכו. כבר באילת מתחיל כוכב לחפש יאכטה שאיתה הוא יעשה את הדרך חזרה לתל אביב – את המשימה יש לסיים!