האתגר: חציית החורף. סיפור ה- CROSSMED
מאת אורי רוטשטיין
זוג מדריכי שייט ישראלי התקנא בשיוטי האתגר הגלובלי ויזם הפלגת מפרשים ביאכטה תחרותית (10.6 מ’) ללא עצירה מצרפת לישראל. הסקיפר אורי רוטשטיין מספר את הסיפור. "כחול" מצדיע לו.
21 בספטמבר 1997 , שעה 13:00 GMT , שיוט ה- WHITBREAD (הקפת העולם) ה- 7 יוצא לדרך, שיוט זה מציב סטנדרט חדש בספורט הימי ובתפישת הספורט בכלל. לא עוד מעקב טלוויזיוני או עיתונאי בפער של ימים או שבועות, אלא מעקב ON LINE . חב’ סטרטאפ בשם QUOKKA , חברה קטנה אך בעלת רעיון גדול, יזמה חיבור של טכנולוגיות הקשר הלוויני, רשת ה- GPS , רשת האינטרנט והמחשבים הניידים , והקימה את אתר ה- WHITBREAD . דרך אתר זה יכול כל אוהד או חובב שייט, לעקוב כמעט בזמן אמיתי, אחר כלי השייט המתחרים, לקבל את דיווחיהם הנשלחים ב-E.MAIL , ולצפות בתמונות ובשידורי וידאו חיים. 16 לינואר 2001 05:30 לפנות בוקר זמן מקומי טולון צרפת, יצא לדרך ה- CROSS MED – חציה אתגרית ייחודית של הים התיכון, אשר הציבה לשייט היאכטות המקצועי בארץ רף חדש ויומרני.
לעיתים קורה, שהחלומות רצים קדימה ואנו מתקשים להשיג אותם, אנו ממצמצים בעיננו, ולא בטוחים אם זוהי מציאות או אשליה.
כך הרגשתי ב- 12/1/01 שהיה יום אפרורי וקר על הרציף ב- PORT PIN ROLLAND צרפת, כאשר מנוף המרינה הוריד באיטיות את ה- "כריש הקטן" (כפי שאנו מכנים את ה- J-105 שלנו) למי הים התיכון הקרים. עמדנו משתאים, כיצד גולשת הסירה מאחיזתן של רצועות המנוף, נצמדת למזח שלידנו, וכאילו אומרת לנו בשפה שרק היא יודעת "בואו תעלו". החיפוש אחר "הסירה הנכונה", אשר תתאים הן לפעילות לימוד ופנאי, ובאותו הזמן תהייה בעלת יכולת תחרותית ספורטיבית, נמשכה על פני שנה שלמה. נבירה בקטלוגים, אתרי אינטרנט, כיתות רגליים בתערוכות ומעקב אחר תחרויות יאכטות הניבו תוצאה אחת J-105 ( ראה מסגרת). באמצע אוקטובר 2000 , לאחר ביקור במפעל בצרפת, מצאנו עצמנו דורון לוטן ואנוכי,(אורי רוטשטיין-הערת העורך) , יושבים במסעדה קטנה על החוף האטלנטי של SALB DELON . דורון הבעלים, צמצם מעט את עיניו, והנהן בראשו קלות מספר פעמים, אני, כבר לא הייתי שם, כדור השלג התחיל להתגלגל.
את הדרך מדרום צרפת לישראל, כבר עשיתי מספר פעמים, אך זה סיפור אחר להפליג בלי לעצור לקפה בבוניפצ’ו קורסיקה או ארוחה איטלקית טובה באנצ’יו, ליד רומא. אם נוסיף לכך את "האיסור" להפעיל מנוע (למעט טעינת מצברים), צוות מצומצם, יאכטה תחרותית ספרטנית באורך 10.5 מ’, הפלגת חורף ללא הפסקה, האתגר הופך לרציני. בעיני זוהי התגלמות של הימאות האמיתית כלומר שימוש ברוח בלבד! WHITBREAD MINI בגרסה ישראלית.
מרגע שלחשתי קלות, את דבר הרעיון באוזניו של גדי איזן – חברי הטוב , הוא הפסיק לישון בלילות. תכנן קטעים, כמויות מזון, חישובי משקל, תצרוכת דלק ועוד ועוד. האיש הפך כולו ל-CROSS MED כפי שקראנו לפרויקט. באחד מהערבים כשישבנו על תכנון הנתיבים, אמרנו לעצמנו: אם כבר יוצאים נעשה זאת בגדול, נקבע סטנדרט חדש בענף השייט בארץ, נערב את התקשורת, נצטייד בטלפון לוויני, נקים אתר באינטרנט, נגייס חסויות , ונהיה ככל הגויים כדוגמת ה- VENDE GLOB ה- B.T. GLOBAL ואחרים. באופן טבעי ביותר התחברה עמית גודלביץ אלינו ולפרוייקט והפכה להיות צוות היבשה שלנו. המנוע השיווקי והארגוני שלה החל לפעול ללא לאות להשגת חסויות, יחסי ציבור וחשיפה תקשורתית ל – CROSS MED כל זאת בזמן נתון של חודש לפני מועד היציאה לים!
נושא החסויות הוכיח, שגם שבישראל יש חברות שמבינות עניין ומוכנות להירתם ולתרום כספית ותקשורתית, לפרסום והצלחת הפרוייקט. החברות שנתנו חסות לפרוייקט היו: NEC PAKARD BELL , יקבי רמת הגולן, מעריב אינטרנט, ברק 013, התחנה הלווינית של בזק, איזי מפרשים, וימית ציוד ימי. בתחילת תכנון הפרויקט פגשנו גדי ואני במקרה במרינה הרצליה את שרון שפינט. סקיפרית, בוגרת קורס משיטי יאכטות ב- "שיא גל", היא שמעה מאתנו תאור קצר על תוכניותינו, ומיד אמרה: "אני בפנים" ולקחה על עצמה את האחריות לדיווח העיתונאי. בדמיוני נראה כל הפרוייקט, כמו קורי עכביש שיש לטוותם בקפידה מהחוץ לפנים. רכישה סופית של היאכטה, מציאת מממנים שיאמינו בנו ובפרוייקט, חסויות, חשיפה תקשורתית, אתר באינטרנט וכמובן צלם. איתן פרידלנדר, מימית שגילה מעורבות בפרוייקט, המליץ על מיקי אלקלס צלם ספורט אתגרי (גם הוא סקיפר בוגר "שיא גל"), התחברנו ומיקי בפנים. וכך בתוך חודש של הכנות בבית, עמד על הרציף בטולון הצוות המפליג של ה- CROSS MED גדי, מיקי, שרון ואנוכי ועמית צוות היבשה שלנו. אנחנו לא מאמינים שזה קורה. אנו עומדים לצאת לים ולחוות חווית אתגר אמיתית.
להכין כל יאכטה להפלגה ארוכה מחייב ארגון מדוקדק, צריך לחשוב על כל פרט קטן, החל ממזון ועד לגליל ניר דבק, מכלי תיקון ועד מברגה, על אחת כמה וכמה בתכנון הפלגה שבה אין עצירות. העונה היא עונה של סערות וביאכטה אין הרבה מקום. מאידך בכדי לא לפגוע במהירות יש לשקול כל פרט תרתי משמע , משקל מוריד מהירות. כל איש צוות הוגבל לתיק אחד, פרט למיקי הצלם, שציוד הצילום שלו היווה OVER WAIT של 4 אנשים בנמל התעופה. האוכל והמים מרכיבים חיוניים, תוכננו על גבי תוכנת מחשב עבור 14 ימי הפלגה. סוג האוכל שנלקח בחשבון התבסס ברובו על מנות מוכנות בעלות משקל מינימלי, אבקות שונות, מרקים, מעט קופסאות שימורים (עקב משקלן) ומזון חירום למקרה שנתקע. ידוע לנו, שחלק גדול מהיאכטות המסתובבות בים, הינן מחסן כלים וציוד נייד. לא כן במקרה שלנו, ארגז כלים בסיסי, שקלים, ברגים, בד למפרשים, ציוד לתפירה וכמובן אסור לוותר על .. מברגה ולום. לעולם לא תדע מתי, אבל יבוא היום ותזדקק להם בים (במקרה שלנו זה קרה). בהפלגה מסוג זה אין ויתורים והנחות, הדבר החשוב ביותר, הוא להשיג את המהירות המרבית בכל מצב נתון. תורן מפרשים וחבלים מועמסים ב- 100% עד 120% כל הזמן, והסיכוי לתקלות ונזקים הוא גדול. לכן על אף בעיית המשקל, הצטיידנו בשלושה חלוצים: מספר 1 , מספר 2, וחלוץ 3 הוא חלוץ סערה אשר יוצר במיוחד עבורנו ע"י "איזי סיילס" והמריא איתנו מישראל, שני מפרשים ראשים, תחרותי ועבודה. וספיניקר אסימטרי בשטח 110 מ"ר הייחודי ל- J-105 . לא חסכנו בחבלים, וכך היו לנו שני מעלנים מוכנים להרמה לכל מפרש וסט מיתרים כפול לחלוצים ולראשי. מצרך חשוב נוסף ומומלץ לכל, הוא טייפ, דבק ימי עמיד במים, אשר כל קילוגרם ממנו שווה זהב.
לאחר הורדת היאכטה למים, הגיע שלב ניסוי הים. מה יכול להיות טוב יותר מתחרות. ואכן התמזל מזלנו ובסוף השבוע 13-14.1.01 נערך שיוט גדול (כ- 80 יאכטות) באזור טולון, לפי הנדיקאפ HPRF . לתחרות יצאנו, גדי ואני עם צוות חברים צרפתי מקצועי של חברת K-YACTING , המתמחים בשייט תחרותי. ביום הראשון למדנו להכיר את הסירה וביצועיה המרשימים, אך הגענו למקום הרביעי בלבד. ביום השני, לאחר תחקיר "מעמיק" שבצענו ב- PUB המקומי ערב קודם, התוצאות היו הרבה יותר טובות. קורס התחרות היה נקניק של 25 מייל, חלקו הראשון ברוח קלה במיוחד והמשכו בקדמיות ברוח של 15 קשר. למצוף בקדמיות הגענו במקום חמישי פיזי, כשאנו מפליגים בגוש די מצומצם עם עוד 4 ספינות תחרותיות. עם הירידה לגביות התחזקה הרוח לכ- 20 קשר, מה שהביא אותנו לגלישה של 12 – 8 קשר עם גלי גיבוע . המאבק עד למצוף בגביות וממנו לקו הסיום היה מרתק וצמוד. לבסוף סיימנו את התחרות במקום השני פיזי וראשון בהנדיקפ. פתיחה טובה לרקורד של ה-j105. השמחה הרקיעה לשחקים והגיעה במהירות ל- PUB המקומי ולשינה טובה בלילה. לילה אחרון במיטה נורמלית.
לכאורה נראה לג זה, כמו הפלגה מקפריסין לישראל ואולי רק קצת יותר, קורס ההפלגה 130 ועל המפה הכל נראה פשוט, אך כאשר ה- FRENCHMETRO מדווח על רוח מזרחית עד דרום מזרחית של 30 – 25 קשר וגלים עד 4 מטר הסיפור מקבל ממד אחר. ההחלטה לצאת כבר קיימת אין דרך חזרה. בשעה 05:30 15/1/01, רשמתי ביומן הספינה "יציאה מטולון למפרץ בוניפצ’יו …… ", הרוח במרינה שרקה בעוצמה, גדי על ההגה, מוציא אותנו מהמזח, ואני מנתק את החבל האחרון, זהו התנתקנו, מיקי מצלם ואור המצלמה קצת מסנוור.
… סוף סוף בשעה 1:00 לפנות בוקר, אנחנו יוצאים לדרך, ההכנות ארכו יותר מהמתוכנן עם הרבה סידורים של הרגע האחרון, אנחנו יוצאים לדרך בשעת לילה מאוחרת ואת היום הבא נקבל בלב ים. לפנות ערב התחלתי להרגיש רע. בחילות, הקאות וצמרמורות. הבחורים טענו שזו התרגשות מההפלגה. עכשיו, גם אם יהיו לי עשרה אישורים מרופא שיעידו שיש לי וירוס, זה לא יעזור לי כל ההפלגה יזכירו לי שכל כך התרגשתי, שהקאתי אפילו לפני שהתחלנו לשוט. למרות ההרגשה הרעה ואני עומדת על כך שזה וירוס ולא התרגשות אני כבר רוצה לצאת לדרך. גם אורי וגדי כבר לא יכולים לחכות, ואנחנו משלימים את ההכנות האחרונות ליציאה. מאחר שהיציאה נדחתה בכמה שעות טובות, האתגר של ההגעה לארץ עד ה – 27 בינואר גדל במקצת ……
בצהרי ה- 17 בינואר כ- 30 שעות מהיציאה הזכיר הים את מה שאבא שלי אומר לי מאז היותי ילד : "עם הים לא נלחמים" (צריך למצוא את התדר הנכון ולהתמזג איתו). שרון כלא מאמינה צועקת מלמטה "יש מים על הרצפה".
…… 17 בינואר החרטום מוצף ואני לא מפסיקה להקיא אנחנו רק 24 שעות בים , אבל נדמה לי שעברו כבר שבועות. הלחץ כאן כל כך גדול, וכל כך הרבה דברים קרו, שאני לא מחוברת בכלל לזמן שעובר. מאז שיצאנו מנמל טולון, אנחנו שטים בסערה די קשה. גלים גבוהים מכים פעם אחר פעם בסירה. היאכטה מתמודדת יפה עם המצב. אנחנו פחות. כולנו מקיאים ונרדמים לסירוגין. כשלושים שעות אחרי שיצאנו לדרך, גילינו שחרטום הסירה והתא הקדמי הוצפו במים בגלל חלק רופף. בגלל ההצפה נרטבו תיקי הבגדים שלנו שהיו בתא הקדמי. בזמן שאורי וגדי ניקזו את המים החוצה, אני ניסיתי להחזיק את ההגה בצורה יציבה. משימה לא פשוטה בהתחשב בגלים הגבוהים. אנחנו לא מסוגלים לאכול כלום וכולנו מותשים מההקאות והטלטולים הבלתי פוסקים. גם לכתוב את הקטע הקצר הזה עלה לי במאמצים רבים. הים לא כל כך מסתדר עם מחשבים ניידים … אני חוזרת להגה, לגלים ולהקיא קצת.
פעמיים קפריסין ישראל, הים הטירני כנראה שמע עלינו, קבלת הפנים שלו הייתה נהדרת, עם רוח צפונית עד צפונית מזרחית בעוצמה של 16 קשר. הזריחה של ה- 18/1 קיבלה אותנו במפנה שמאלי ספיניקר פתוח, רצים בממוצע 8 קשר על קורס ° 125 ישירות למסינה. מחזה נהדר לראות את ה- T.TG ב- GPS מראה על 45 שעות ליעד.
… ..ניצלנו את העובדה שמזג האויר השתפר, לטובת בקרת נזקים ותיקונים של אחרי הסערה. הרבה חפצים בסירה נרטבו, אך השניים הקריטיים ביותר להצלחת המסע הם מפות הניווט ונייר הטואלט! אנחנו במאמצים ליבש את שניהם ………… .בלילה התחזקה הרוח ואולי גם הבכי.
הגלס הזה היה ארוך ומייגע. הספינה קפצה כמו משוגעת. החיים בפנים היו בלתי נסבלים ובחוץ טירוף. גלים משני כיוונים שונים, סוולים של השקע מדרום מערב וגלי רוח וסער מדרום מזרח, עוצמת הרוח כ – 25 קשר וגלים בין 3 ל- 4 מ’ , כל ניסיון "לשחק" בין הגלים בכדי למנוע נפילות חדות, נראה כבדיחה. אתה עולה על סוול מצד אחד ומצד שני נשבר עליך גל לתוך הקוקפיט. לפנות בוקר הופיעו עננים עם גשם כבד ומכות רוח חזקות. אנו מפליגים עם ראשי בצמצום שני וחלוץ מס’ 3 מצומצם בחצי על הג’יב רולר. המוטו של הסערה הזו – הוא הרטיבות. רטוב וקר בכל מקום, בחוץ, בבגדים, בחליפות הסערה, בתוך הקבינה, יש עיבוי בכל מקום – ולא רואים את הסוף.
E/Mail cross Med 19/1/01 13:20 GMT lat 39º46¢n long 12°40¢e
שמישהו יבוא לקחת אותי מכאן. הרוח החליטה להתעלל בנו. בכל כיוון שאנחנו מנסים לשוט, הרוח באה לנו מול הפנים. אנחנו מותשים והמשמרות מתקצרות. קשה להחזיק הגה לאורך זמן וגם המנוחה אינה מנוחה. אורי ער כבר יותר מ- 24 שעות בניסיון לאתר את הנתיב הנכון להפלגה בתנאי הים והרוח המשתנים.
יום שישי אחר הצוהריים. כולנו נורא רוצים להיות בארץ עם המשפחות בארוחת ערב שישי. מיקי מתגעגע לאוכל של אמא ושל אשתו תמי. אורי מתגעגע לטל, יותם ועומר ומודה לאבא שלו שחינך אותו חינוך ימי נאות (גם שאר הצוות מודה לחינוך הימי הטוב של אבא של אורי). שרון רוצה שמישהו יבוא לקחת אותה מפה ומהר. שבת שלום! הקורס הדרומי הקשה השתלם. ב- 20/1 בשעה 01:30, הגענו לנקודת הסיבוב. כ- 30 מייל צפונית לפינה של סיציליה, פנינו מזרחה וכאילו במטה של קסם התחלנו לקבל רוח בגב מכיוון 210 עוצמה של 12 קשר. גדי ואני בקוקפיט רטובים וקפואים פשוט קופצים משמחה. לא חיכינו הרבה, מיד פתחנו את צמצומי הראשי והנפנו את חלוץ מס’ 1. בשלב זה נמנעתי מלהרים ספינקר משתי סיבות, הראשונה: מכיוון דרום מערב לא נראה שום כוכב ועל אף שלא היה ירח כלל, ניתן היה להבחין בעננות כבדה, שמשמעותה התחזקות צפויה של רוח וגשם. סיבה שניה: אנו מפליגים בגבית מול ים מזרחי קצר כך שרוב הזמן היאכטה "מחוץ" למים ונטרקת בחוזקה. עם התחזקות הרוח שבנו וצמצמנו ראשי לצמצום שני, אך השארנו את מס’ 1 פתוח. כל עוד החרטום על מסינה כדאי להמשיך לרוץ.
לפנות בוקר הרוח התחזקה והגיע ל- 35 קשר, במהלך סריקת הראשי עם פנס, פעולה שיש לבצעה בתדירות גבוהה על המפרשים והסיפון, הבחנתי שקודקוד הראשי מנותק מהתורן, הסיבה הסליידר העליון נתלש. על מנת למנוע נזק נוסף ותלישת סליידרים נוספים, רוח של 40 קשר הורדנו מיד ראשי תחת ברד וגשם שוטף. המשכנו לרוץ קדימה עם חלוץ מס’ 1 מצומצם בכחצי על הג’יב רולר, רק שימשיך כך.
E.MAIL CROSS MED 21/1/01 17:00 GMT LAT 14°45¢N LONG 38°12¢E
יום שישי בערב, שוב סערה חזקה. רוחות עזות, גלים מתנפצים וברד בצורת קוביות סוכר. כרגע אנחנו מנסים להתאושש מהסערה שזכתה לכינוי: "יום השישי השחור עם קוביות הברד הלבנות". נסו לדמיין סירה קטנה, שני אנשים עומדים רטובים לחלוטין על הסיפון, כשעליהם ניתכים דליים של מי ים קפואים וקוביות ברד.
ובסיטואציה זו, צריך לנווט בים קשה, וכמובן מדי פעם לענות לטלפון הלוויני של בזק ולשמוע את בני המשפחה והחברים, מתקשרים מהבית החמים והנעים, לאחל לנו שבת שלום. איש מהם אינו מסוגל לדמיין מה עובר עלינו באותו רגע. הבוקר האיר עלינו עייפים וחבולים. הים היה רגוע ללא רוח. הצלחנו לנוח. קשה להאמין כיצד החלל הקטן של תוך הסירה, הפך למרכז חיינו. מדובר בתא בגודל של 5.5 מ"ר נטו. גובה התקרה במקום הגבוה ביותר מגיע לכ – 1.6 מטרים, כך שרוב העשייה נעשית בישיבה, ברכינה על הברכיים. ה"מטבח" המרווח הוא בשטח של 60 סמ"ר, מתוכם כ- 40 סמ"ר מוקצים לכיריים ועוד כ – 20 סמ"ר לכיור פלוס משטח עבודה. באותו חלל נמצאים ארבעה מבוגרים, על תיקיהם, חליפות סערה רטובות, שקי שינה וציוד רב. החלק הקדמי של היאכטה קיבל את הכינוי "המחלקה הראשונה", כי זהו המקום היחידי שיושבים בו לבד והוא מרווח יחסית.
למשך היום וחצי הבאים עקב הקירבה לחוף התקדמנו כשאנו מפליגים עם רוחות משתנות בדרך כלל בכיוון הנכון שהוא מזרח, צפונית אלינו, לפי הדיווחים, ממשיכה רוח דרום מזרחית להרים את הים, אך אנו צמודים לחוף ונעים מזרחה.
לרוחות משתנות בעוצמתן ובכיוונן בהפלגה מסוג זה יש משמעות אחת – "עבודה", לעיתים במהלך שעה אחת, אנו מצמצמים ראשי מחליפים חלוץ, פותחים צמצום, מעלים ספינקר, סוגרים חלוץ, מורידים ספינקר פותחים חלוץ וכן הלאה. העבודה בין ההחלפות לא נגמרת. צריך לכוון מפרשים למידה הנכונה בכדי לנצל את הרוח בצורה הטובה ביותר! מדי פעם אנו מעבירים משקל מצד לצד (תיקים ציוד וכו’).
ספינת "החורנים". ניצלנו את השמש לפרוס את הבגדים והציוד הרטוב על כל משטח פנוי לייבוש בשמש. העזנו גם, סוף סוף, להסיר מעלינו את שכבת הבגדים המקורית איתה יצאנו לדרך ורחרחנו את עצמנו, בזהירות. הצלחנו להתאוורר קצת, ואפילו "להתקלח" באמצעות מגבונים לחים.. הרגשנו קצת לא נעים לשוט ליד חופי איטליה האלגנטית עם ספינה שעליה מתנוססים עשרות פרטי לבוש רטובים ובלתי אטרקטיבים למראה.. לרגע שינתה ספינתנו את שמה, מ- NEC CROSS MED ל- "ספינת החורנים". ביום כזה מרגישים בבירור את הנטל הנפשי של הסערות. מבחינה רגשית כל הזמן מטלטלים בין מצבים קיצוניים. יום אחד סערה, פחדים, קור, עייפות וחוסר נוחות, ולמחרת שמש וים נעים ואווירת נופש. השינויים הקיצוניים וחוסר הידיעה מה יהיה מחר, אינם קלים. היום עשינו ספירת מלאי של מזון ומים לאור המצב, ומצאנו, שמצב המזון אינו מזהיר. התעכבנו יותר מהמתוכנן ונראה שהמזון לא יספיק לכל המסע.
חטאנו בחטא הגאווה וחשבנו שאנחנו יכולים למסינה והיא החליטה להתנקם בנו. אנחנו כלואים כאן בכלא של ים גלי גיבוה (סוול) חלקים כשמן, ללא משב רוח בוהים בחוף האיטלקי ובאוניות המסע הבאות ונוסעות בנתיב השייט אשר אנו תקועים במרכזו. לפני שש שעות, החל לפתע משב רוח וגשם. זינקנו לחליפות סערה, מתחנו בשמחה את המפרשים, והסירה החלה להפליג במהירות ואחרי חמש דקות שקטה הרוח לחלוטין ומאז אין לה זכר.
הלג השלישי חוצה את הים היוני במרכזו לכיוון מזרח, קורס ההפלגה T ° 110 אמור להביא אותנו כ- 20 מייל דרומית למערב כרתים. כ- 24 שעות לאחר מעבר המסינה בלילה של ה- 21/1/01 התחלנו לנוע. חרטום על הנקודה והרוח מתחזקת. שקע שמרכזו צפונית אלינו נע מאיטליה לכיוון מזרח ונשלח לנו במתנה. רוח של- 25 קשר וים שעולה – לא ביקשנו יותר מזה.
ה- J-105 מיד משתפת פעולה. המהירות עולה בהדרגה, ולפנות בוקר ה- 23/1 350 מייל מכרתים, אנו גולשים בגלים של 3 מ’ במהירות ממוצעת של 8 קשר. בצוהרי היום מתחזקת הרוח ואנו מצמצמים ראשי לצמצום שני. מד המהירות מצביע על 12 קשר ובירידות מהגלים "המספר" 14 קשר כבר הופך לשגרה. קשה להסביר את התחושה, למרות הקושי הרב שבאחיזה בהגה, לא ניתן להיפרד ממנו, כמו ילד שעולה על מתקן בלונה פארק ורוצה להמשיך איתו לנצח. ב- 36 השעות הבאות אנו נעים בקצב מסחרר לכיוון מזרח, אך כידוע אין טוב בלי רע, הטוב הוא כמובן קצב ההתקדמות, הרע הוא תנאי המחייה שהופכים לכמעט בלתי נסבלים. בפנים – הטיה קבועה של ° 30 – ° 20, גורמת לכל פעולה הכי קטנה להראות כמו שיעור ספורט. נוסיף לזה את הקפיצות, העליות והנפילות הפתאומיות מהגלים ואת העובדה שקשה מאוד לישון (אם ניתן לקרוא לזה שינה) בתנאים אלו. בחוץ הרטיבות היא אין סופית התעסקות בלתי פוסקת עם המפרשים והעבודה המאומצת על ההגה, לא משאירות אנרגיה מיותרת.
בתנאים אלו, לאחר יותר משבוע רצוף בים, צריך לשמור על שיגרת משמרות מסודרת לפי כל כללי הימאות הטובה. שמירת קורס קבוע ע"י ההגאי למרות הקושי הרב "בלשחק עם הגלים ולהימנע מהתחפרות החרטום", ערנות סביב לזיהוי כלי שייט ומכשולי הניווט, ניסיון כמה שיותר לשמור על הספינה נקיה ומסודרת וכמובן הניווט. הניווט לא מסתכם רק בהורדת מיקום מה- GPS ובדיקה שאנו על הנתיב, אלא זהו ניווט הלוקח בחשבון את הסטייה בעקבות הרוח, התחשבות בזרמים (המופיעים בספר האלמנך), וכמובן שינוי כיוון תוך התחשבות במטאורולוגיה. לעיתים בכדי להגיע מנקודה לנקודה הקו הישר הוא לא בהכרח "הקצר" או המהיר ביותר, בניווט בלג זה, משכתי לכיוון דרום מזרח בכ- ° 30 דרומית לקורס המתוכנן, וזאת בכדי להישאר כמה שיותר זמן בגבית חדה באזור השקע שבו הרוח דרומית מערבית. ועם מעבר השקע מזרחה לעבור לגבית מפנה שמאלי ברוח מערבית צפון מערבית. באופן זה הצלחנו לעבור 400 מייל בקצת פחות מ – 48 שעות במהירות ממוצעת של 9 קשר (כמובן שהדרך במים הייתה ארוכה יותר ומכאן גם המהירות).
E.MAIL CROSS MED 23/1/01 23:50 GMT LAT 34°55¢N LONG 23°45¢E
כמעט חצות, ממשיכים לטוס לישראל, כבר למעלה מ- 24 שעות מאז שהחלה הרוח, ואנחנו מתקדמים בקצב מדהים. לפנות ערב בדיוק, כשאורי התעורר למשמרת שלו, נשמע לפתע רעש של משהו מתפרק. התברר כי המעלן של המפרש הראשי נקרע או השתחרר. נדרשה תגובה מהירה, שכן השמש עמדה לשקוע. אורי וגדי הורידו במהירות את המפרש הראשי, ואורי התכונן לטיפוס לראש התורן, כדי לבדוק מה קרה בדיוק למעלן, ולשחררו לצורך תיקונו או החלפתו. משימה לא פשוטה. מדובר בתורן שגובהו כ- 14 מטר (גובה של בנין בן 5 קומות), שממתנודד בפראות אל מול הרוח העזה והגלים.
אורי נכנס לרתמה המיועדת לצורך העלייה לתורן, גדי כרך את החבל הקשור לרתמה על כננת והחל להעלות את אורי במעלה התורן, באיטיות. אני החזקתי בהגה הסירה בניסיון לשמור על כוון הפלגה יציב, עם מינימום טלטולים של התורן. היו אלה 15 דקות קשות ומותחות. טעות אחת קטנה של אורי, של גדי או שלי והתיקון יכול להסתיים בהתרסקות על הסיפון. אבל סוף טוב הכל טוב, אורי חזר לסיפון ללא פגע עם המעלן הפגום בידו, התקלה אובחנה, תוקנה וחזרנו להפליג.
…כמה שזה נשמע נאיבי או קיטשי, המחשבה שאנשים שאנחנו לא מכירים עוקבים באינטרנט אחרי הדיווחים וחושבים עלינו ומשתתפים במה שעובר עלינו חיממה לנו מאד את הלב.
E.MAIL CROSS MED 25/1/01 18:00 G MT LAT 34°55¢N LONG 23°45¢E
לפי הקצב הזה – נגיע בסוף פברואר. שוב עבר עלינו יום ללא תזוזה. אנחנו דווקא מקבלים את זה בסדר, והדבר היחיד שמפריע זה באמת האחראיות והמחויבות כלפי המשפחה והעבודה בישראל, והגעגועים כמובן. היום נגמרו המים במכל המים המתוקים שבסירה. מילאנו אותו באופן חלקי במכל נוסף בן 20 ליטר שלקחנו איתנו. מתחילים לראות את סוף האוכל והצרה היא שימים כאלו של שמש וחוסר מעש רק מגבירים את התאבון והאכילה נהפכת גם לריפוי בעיסוק.
אחרי 10 ימים בתוך תא קטן ללא מקלחת או בגדים להחלפה (הם נרטבו בסערה והעלו עובש) הניחוח העולה משלושת הגברברים, הוא מיוחד במינו (בנות לא מסריחות!). עם כל השמחה שלי על השוויון והשיתוף שביאכטה, המחשבה שהיום בערב עליי להיכנס שוב לשק שינה בו ישן אחד מחבריי היקרים לצוות, על הניחוח המיוחד לו, אינה מלבלבת. מדי פעם שומעים במכשיר הקשר התראות לימאים על מכשולי ניווט – כגון מגדלורים שלא עובדים או בולי עץ או עצמים גדולים אחרים שצפים במים – ואנחנו מתחילים לתהות אם בקרוב נשמע אזהרה בסגנון: "לכל הימאים, היזהרו ממכשולי הניווט , מפרשית בלב ים כשעליה מספר עצמים מדיפים ריח חשוד. מומלץ לא להתקרב".
הדילמה בשלב זה היא גדולה, האם לפנות בגלס צפון צפון-מזרחי אחד לכיוון טורקיה, ואז ,אם תשתנה הרוח לצפון מזרח או צפון ניתן לפנות ישר לארץ, או לפנות בגלס ארוך דרום מזרחה לכוון פורט סעיד כך שאם הרוח תדרים, נפנה ישר לארץ. הימרתי על הגלס הדרומי והוא בסופו של דבר השתלם. הים התיכון המזרחי לא חסך מאיתנו את שבטו, אנו מפליגים בקדמית עם מפרשים מצומצמים למינימום ומורידים קצת מהירות בכדי שהספינה לא תתפרק בגלים הקצרים והגבוהים.
בנוסף לקשיי המחייה הרגילים נוספה גם בעיית האוכל ההולך ואוזל. בתכנון, בכדי לחסוך במקום ומשקל לקחנו בחשבון 10 ימים (+ 30%). כבר עכשיו ברור שזה לא יקרה ולכן נכנסנו למשמעת מזון. ארוחות בזמנים קבועים וכמויות מדויקות. בהתחלה זה קשה אך אחרי יום הבטן מתרגלת. מי שלא במשמרת, נח בכדי לא לבזבז אנרגיה ואוכל כמובן.
315 מייל מערבית למרינה הרצליה – 05:00 לפנות בוקר, לפתע נשמעות צרחות פראיות מהתא הקדמי. אורי הגיח ממנו כשבזרועותיו חבוקות, כמו תינוק בן יומו, שש מנות חמות! התגלה סליק שלא ידענו על קיומו, שלל שש מנות חמות נמסות בכוס וארבעה בקבוקי מים מינרליים. השמחה על גילוי האוצר גרמה להשלכת כל כללי הזהירות, ומייד נטרפו שלש מנות חמות וקופסת שימורים.
… נמאס, רוצים כבר להגיע! זה מדהים כיצד ככל שהמרחק במיילים מתקצר, הדרך מתארכת (בגלל מהירות וכוון הרוח). אנחנו כבר ממש רוצים הביתה. מצב הרוח עדיין בסדר, אבל ניתן להבחין בסדקים דקים שמתחילים להתגלות במעטפת העמידות הנפשית של הצוות. אנחנו מנסים להרבות בשינה ככל האפשר, גם כדי להעביר את הדרך שעמדה מלכת וגם כדי לחסוך באנרגיה ולמנוע רעב. אין ספק שהמיילים האחרונים הם הארוכים והקשים ביותר. אנו נמצאים כעת 219 מייל מערבית לחופי ישראל. מקווים להגיע מחר אחר הצוהריים אם הרוח תסכים ……
ואכן ב- 30/01/01 בשעות הערב התחילה הרוח להשתנות וכעבור מספר שעות היה חרטום הספינה מופנה לכוון הרצליהETA: מחר 13:00 שעון ישראל.
בשקיעה החלטנו שנאבק, היה סיכוי קלוש שנוכל, מאחר שנראה היה שהרוח המזרחית, המנסה כבר כמה ימים למנוע מאתנו להתקדם לישראל, משתנה לאיטה עלינו כולם על הסיפון והתיישבנו לאורך המעקה כשרגלינו משתלשלות. ישבנו קפואים מקור, אבל שמחים. מותשים אבל לא נעצור עד שנגיע …… .
השעה 13:00 עוד שני מייל ללכת, מרחוק מתחילים לראות את היאכטות של שיא-גל היוצאות לקראתנו ומעלינו מטרטר מסוק קטן אשר לא חדל לצלם. תוך מספר דקות הספינה הראשונה לפנינו. אריה גבעוני מ- NEC על ההגה מנופף לשלום, האדם הראשון שאנו פוגשים לאחר 15 יום רצופים בים, קשה לתאר את ההתרגשות.
רגל ראשונה על קרקע מוצקה במרינה בהרצליה. ההרגשה נהדרת. לא ידענו שיחכו לנו כל כך הרבה אנשים עם מוזיקה, משט יאכטות משפחות וחברים, למרות שהתיזו עלינו שמפניה הדבר הראשון רציתי לאכול. כל הגברים היו "קולים", ורק אני ישר שאלתי "איפה האוכל?". ביקשתי שיביאו לי לחוף פטוצ’יני ברוטב שמנת, וחיסלתי הכל. הדבר ראשון שאעשה כשאגיע הביתה הוא מקלחת, ואחר כך אמבטיה. אני פשוט מלוכלכת מדיי להיכנס ישר לאמבטיה.
עשינו זאת, מה שרק חודשים קודם נראה כחלום הפכנו למציאות!
את ה- J- 105 התחילו לייצר בשנת 1992 . כבר בשנה השניה ליצורה קיבלה הסירה את תואר "סירת השנה" בארצות הברית.
ה J- 105 מיועדת להפלגות קצרות יחסית של מספר שעות עד מספר ימים ולכן פנים הספינה מאד חסכוני. מאידך בעיצוב הקוק-פיט והסיפון הושם דגש על המהירות ופשטות ההפעלה.
ל J – 105 קוקפיט ענק, 12 אנשים מבוגרים יכולים לשבת בו בנוחות, קל וחומר לצוות תחרותי של 6-8 איש.
לספינה מבנה שטוח והיא צרה יחסית 3,3 מטר עם קיל של כ- 2מטר שמשקלו 43% ממשקל הספינה (3.6 טון)
השילוב של הספיניקר אסימטרי גדול היוצא משלוחת חרטום מתכוננת עם מערך מפרשים של- 110 מ"ר מאפשר ליאכטה לפתח מהירות גם ברוחות חלשות. זוהי בהחלט יאכטה תחרותית מרשימה.