עשרות אלפי יאכטות פוקדות את אתונה וסביבתה מדי שנה. הן מפליגות דרום מערבה לאיים הציקלדים, מערבה לים האיוני דרך תעלת קורינתוס וצפון מזרח לאיים הספורדיים. לתעלה המפרידה בין האי המאורך לבין המישורים המוריקים של תסליה נכנסות מעט יאכטות. ככל שהצפנו בהפלגתינו התמעטו היאכטות אותן פגשנו. המעטות אותן פגשנו היו יווניות.

הכיף המשמש כתמרור שינוי כיוון הוא כיף סוניון בקצה הדרומי של חצי האי אתיקה התוחם ממזרח את המפרץ הסרוני, מפרצה של אתונה. בקצה הכיף נבנה במאה הרביעית לפני הספירה מקדש לאל הים פוסידון. היוונים הקדמונים ידעו היכן יש למקם מקדש לאל הים. הנוף הנשקף מהמצוק עליו בנו את המקדש ששרידיו נראים למרחוק מדהים ביופיו. במיוחד כאשר השמש שוקעת במערב.

הגענו לנמל לבריון (Lavrion ) הנמצא כ – 15 מייל צפונית לכיף סוניון באמצע סערת "מלטמי" צפונית. הנמל סגור, אין יוצא ואין בא. בחודשים יולי אוגוסט חיים כל תושבי הים האגאי בצילה של המלטמי, אותה רוח צפונית שלעיתים קרובות משביתה את השיט ליום – יומיים (ראה מסגרת). לבריון הוא נמל מסחרי שבפינתו הצפונית ניבנה מזח המיועד ליאכטות. כמה מהחברות הגדולות להשכרת יאכטות כמו SUNSAIL ו – ARAGOLIS מחזיקים בסיסים בלבריון. הסיבות העיקריות לבסיס זה הן קרבתה של לבריון לשדה התעופה של אתונה וקרבתה לאיים הציקלדים ולאיים הספורדים. עקב המלטמי נאלצנו להישאר יומיים בנמל, ויש לציין שלא סבלנו. העיר נחמדה ומוצפת בתיירים מקומיים (תופעה שתחזור על עצמה בהמשך) ובין הכנת היאכטה לביקור בכיף סוניון (נסיעה של חצי שעה באוטובוס מקומי מפואר) והשתכשכות בחוף המקסים שלצד הכיף, היומיים עברו מהר.

מלבריון יצאנו צפונה, העגינה הראשונה, עדיין ביבשת הייתה במפרץ Rafti . כאן נתקלנו לראשונה בבעיה שתלווה אותנו במשך רוב ימי ההפלגה – חוסר מקומות רתיקה ליד הרציף. הרציף הקטן ברפטי היה עמוס וכך נאלצנו (בשמחה) לעגון בצידו הצפוני של המעגן כשמסביבנו מספר יאכטות וספינות דיג מקומיות. השקנו את סירת הדינגי, הצבנו את המנוע ו… כלום. המנוע לא עובד. בלית ברירה הצטרפנו למועדון החותרים ועשינו את הדרך לחוף בחתירה. רפטי עצמה היא עיירת נופש של תושבי אתונה. לא תמצאו בעיירה הזו וגם לא ברוב הכפרים והעיירות שאליהם הגענו את סגנון הבנייה של איי הים האגאי. לא תמצא את אותם בתים צבועים תכלת ולבן וסמטאות צרות ומתעקלות. מהן הסיבות? הראשונה, אלו אתרים חדשים אשר נבנו ברובם בעשרים – שלושים השנים האחרונות כאשר רמת החיים ביון עלתה ותושבים רבים מתוך שלושת מליון תושבי אתונה יכלו להרשות לעצמם לבנות בתי קיץ. השנייה, חלקו של האזור (כמו למשל העיר הגדולה וולוס Volos ) נחרב ברעידת אדמה ונבנה מחדש. והשלישית – השלטונות המקומיים לא היו מודעים לחשיבות שימור המבנים המסורתיים כחלק מהקמת תשתית תיירות. כך או כך, לאחר ארוחה יוונית טיפוסית על הטיילת הקצרה של רפטי ושינה ספוגה באדי בירה יוונית המשכנו צפונה. לאחר הפלגה של 25 מייל הגענו למפרץ Voufalo והטלנו עוגן. זהו מפרץ המתאים להגדרה: "מפרץ טיפוסי בים האגאי". כלומר – נוף יפיפה ומפרץ מוגן היטב. על הרכסים הגבוהים שמקיפים אותו ניצבים עמודים גבוהים ועליהם כנפיים מסתובבות. לרגע אחד ניתן לחשוב שהגענו לסצינה מסרט E.T. או שיצורי ענק מהמיתולוגיה היוונית שומרים על המפרץ. אבל אלו בסך הכול תחנות רוח להפקת חשמל המנסות להפיק משהו טוב מהמלטמי המכה את הים האגאי.

המשכנו צפונה לאורך חופי האי אוויה. חופי האי באזור זה מישוריים יחסית. ברקע הרים גבוהים המתנשאים לגובה של 1000 מטר ויותר. האזור ירוק ומעובד. בכמה כפרים חופי תיירות. אפשר לעגון ליד החוף, אבל חייבים להיות ב"כוננות מלטמי", כלומר, אם הרוח הצפונית עולה, יש להתרחק מיד מהחוף שאינו מוגן. הספר שבו נעזרנו – "מדריך הים האגאי" סיפר לנו כי ב – Amarinthos יש מעגן ובו ניתן להצטייד במים. כאשר הגענו גילינו שהמעגן "מפוצץ" בסירות דיג מקומיות. בעיה משותפת לרוב המעגנות בחופי תעלת אוויה. בצהריים נקשרנו קשירת דופן לספינת דיג לצורך הצטיידות במים. נפש חיה לא נראתה באזור. האזור שומר בקנאות על מצוות ה"שלף שטונדה" או "סייסטה" כלומר שנת אחר הצהרים.

אחר הצהריים לאחר הפלגה של כ – 10 מייל כבר עגנו בארתריאה (Eretria ). נקשרנו למזח ליד גולט מפוארת או כפי שהיונים קוראים לספינות עץ מסורתיות: קאיקי. המעגן הגדול והמוגן חלקית והגלים אשר נוצרים ע"י תנועת המעבורות הערה חייבו עגינה רחוקה מהמזח. השתמשנו בכישורים שלמדנו בצופים ובעזרת הדינגי ומערכת גלגלות ירדנו ועלינו ליאכטה. גם כאן, מדובר בעיר נופש למקומיים. הגענו בשעת אחר הצהריים ולאחר סקירה של המסעדות הנטושות והרחובות הריקים מאדם נדמה היה שהמקום נטוש. אך החל מרדת השמש, כאשר בריזה נעימה נשבה בפנינו, החלו הרחובות להתמלא בהמוני תיירים. הסתובבנו מעט בעיר הנחמדה והתיישבנו לאכול את ארוחת הערב הרגילה שלנו – צזיקי, חצילים, סלט יווני, עלי גפן, קלמארי, מוסקה וכיוצא בשאר המאכלים היוונים המעולים. מדושני עונג (כמו אחרי כל ארוחה יוונית טובה) הסתובבנו בעיר המציעה חיי לילה נחמדים, אך אנחנו תמיד העדפנו לשתות את כוסית הלילה דווקא בקוקפיט צופים על כולם מהצד.

בבוקר שלאחר מכן התעוררנו בעצלתיים, ואחרי ארוחת בוקר המשכנו בדרכנו אל תעלת Khalkis . התעלה היא מעבר ימי של ברוחב 39.3 מטר לערך ואורכו 15 מטר. התעלה סגורה עקב גשר המחבר חצי אחד של העיר Khalkis עם חציה השני. למעשה הגשר מחבר את האי אוויה ליבשת. בספר נאמר שהתעלה נפתחת בשעות הלילה, אך חברים יוונים תרמו מידע לא אמין שלעיתים התעלה נפתחת גם ביום. החלטנו לנסות את מזלנו. נקשרנו לצד התעלה, ברציף שהוכן כנראה במיוחד לממתינים כמונו. ברציף יש הכנות לחיבור חשמל ומים, אבל הם לא היו פעילים. ביקור ב PORT AUTHORITY המקומי גילה כי אכן – התעלה נפתחת רק בלילה, נציגים של "כחול" או לא, עובדי הנמל החביבים הסבירו לנו כי במקום יש זרם רציני מאוד, ועקב הסכנה מהזרם כמו גם אי רצון של שיתוק המעבר בין שני צידי האי במשך היום היציאה תתאפשר רק בלילה. ובכן – המושג לילה במונחים יווניים הוא דיי נרחב, נאמר לנו להיות מוכנים בשעה 22:00, אך ייתכן שנעבור ב – 4:00 בבוקר. החלטנו לעבור למרינה שליד. שימו לב: המרינה די רדודה וחוסר תשומת לב עלול לגרום לשדרן שלכם "להתיישב". במרינה מילאנו מים ודלק ואפילו מצאנו מכונאים שיתקנו את מנוע הדינגי. בערך בשעה 17:00 חזרנו לרציף הממתינים, בו נאספו כבר קרוב ל- 20 יאכטות רובן יוניות. כדי להעביר את הזמן עלינו למבצר הנמצא על ראש ההר. המבצר עצמו לא מרשים מבחינה ארכיאולוגית, אך הנוף שנשקף ממנו יפיפה. שיטוט ברחובות העיר גילה עיר מערבית ונחמדה. את ארוחת הערב החלטנו לאכול על היאכטה, מחכים לקריאת "ההקפצה", שהגיעה לבסוף רק ב- 2:00 בלילה.